הודעהעל ידי ברזילי » ב' ספטמבר 16, 2013 2:15 pm
לשון הרמב"ם - הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל (אנחנו) חטאנו והוא עיקר הוידוי, וכן מפורש ביומא פז שדי באמירת אבל אנחנו חטאנו, ללא שום חרטה או קבלה. ממילא, תירוצי האחרונים המחפשים לשונות חרטה וקבלה מסביב לוידוי אינם מספיקים.
משכבר אמרתי בזה שאולי י"ל שוידוי דיוה"כ הוא דין אחר לגמרי מן הוידוי שבתחילת הלכות תשובה, והוא וידוי הבא עם הכפרה, כמו וידוי שמתודים על קרבן. אף בזה האחרון אין לא חרטה ולא קבלה לעתיד עפ"י פשוטו (אף שיש לדחוק אחרת), עי' ספ"ג ממעה"ק. גם לפי מהלך זה יש מקום לכוון באמירת לשונות החרטה והקבלה כנ"ל, כדי לצאת יד"ח וידוי הבא עם התשובה (במקרה שאכן שב...)