שמו"ת אינו חיוב בזמנינו?

[מיימונד]

מי מהראשונים (או האחרונים) סובר כדעת הראב"ן שבזמנינו אין חיוב של קריאת שמו"ת?
בכל מקרה דעות נוספות או פירושים נוספים בסוגיה זו יתקבלו בברכה...

(נ.ב. ידוע שבשו"ע פסק שהוא חיוב גם בזמנינו וכהרמב"ם)

[תולדות אדם]

ראה ביה"ל סי' רפה בענין קריאה עם פירש"י או אשכנז במקום תרגום.

[איש_ספר]

ככל הידוע לי לא נמצא חבר לשיטת ראב"ן בזה.

[ישראל הר כסף]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יז

הנה בעניין המצווה שמחוייב כל אחד ואחד לקרוא הפרשה בכל שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום. ורבותינו, אף מהראשונים (ראה טור או"ח סי' רפ"ה וב"י ד"ה ואם למד), הוסיפו שצריך ללמוד גם פירוש רש"י שעל כל הפרשה, שנתרשל מאד אף אצל הרבה בני תורה.
פשוט וברור כמו שלא נפטר שום אדם מכל מצווה דרבנן, בטענה שעוסק בתורה, כן לא נפטרו אף ממצווה זו. ואדרבה, אף מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, שהיו פטורין מתפילה דרבנן, היו חייבין בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. דהא גם זה הוא לימוד תורה, ובחיוב לימוד תורה הא איכא חיוב ללמוד גם מקרא. ואף שסברי התוס' (קידושין ל' ע"א ד"ה לא צריכא, בשם ר"ת) דבלימוד תלמוד בבלי יוצא גם ידי מקרא, משום שבלולה גם במקרא, ואף להרמב"ם (ה' תלמוד תורה פ"א הי"ב) דלאחר שכבר יודע היטב תורה שבכתב, אינו מחוייב ללמוד מקרא בכל יום, וכ"ש שאינו צריך להשליש זמנו, מ"מ הא מחוייב גם להרמב"ם ללמוד באיזה זמן תורה שבכתב. וא"כ ברור שקריאת שמו"ת וודאי הוא ממילא בכלל חיובו מעצם תלמוד תורה בכל שבוע. שלימוד זה שייחדו חכמים ללמוד בכל שבוע וודאי הוא חייב, ולא יוכל ליפטר בלימוד דבר אחר מהתורה, בין בכתב בין בע"פ, לבד המצוה הנוספה שחייבו חכמים. וממילא אין פטור מזה אף לאלו שתורתן אומנתן, כרשב"י וחבריו. ובפרט לדורנו שאין אנו יכולין לומר שאנו בקיאין במקרא.

בידידות, משה פיינשטיין.

[עושה חדשות]

לאידך גיסא קצת מהראב"ן:
שו"ת הרשב"א ח"א סי' רו - שאלת מי שהשלים את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אם מותר לספר בעוד שספר תורה פתוח או לא? תשובה כל שנפתח ספר תורה אסור לספר אלא מי שתורתו אומנותו שמותר לספר בהלכותיו. כדרב ששת דאמר אינהו בדידהו ואנן בדידן. וסתמא דמילתא איהו נמי משלים היה פרשיותיו. ואפילו הכי איהו דוקא דתורתו אומנותו הא אחרינא אסור. ואזני כל העם אל ספר התורה כתיב (נחמיה ח') וכתיב ובפתחו עמדו כל העם ל"ש השלים לעצמו ול"ש לא השלים.

[עיק]

שמעתי (אך לא מכלי ראשון), על ת"ח אחד שנהג כך, והורה כך גם לאחרים.

[גביר]

מלשון ספר שבלי הלקט ענין שבת סימן עה "וראוי לכל אדם להסדיר פרשיותיו עם הצבור כל פרשה ופרשה בשבתא דאמר רב הונא בר יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום" משמע לכאורה דס"ל שהוא בגדר 'ראוי' ולא בגדר 'חייב'.

[הא לחמא עניא]

כמדומני שראיתי בספר רב רבנן על הרב וואזנער בעל שבט הלוי זצ"ל, שהיה נוהג ללמוד כל יום חומש והיה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, כך יצא שעד שבת השלים כל הפרשה.

[כדכד]

לאידך גיסא קצת מהראב"ן:
שו"ת הרשב"א ח"א סי' רו - שאלת מי שהשלים את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אם מותר לספר בעוד שספר תורה פתוח או לא? תשובה כל שנפתח ספר תורה אסור לספר אלא מי שתורתו אומנותו שמותר לספר בהלכותיו. כדרב ששת דאמר אינהו בדידהו ואנן בדידן. וסתמא דמילתא איהו נמי משלים היה פרשיותיו. ואפילו הכי איהו דוקא דתורתו אומנותו הא אחרינא אסור. ואזני כל העם אל ספר התורה כתיב (נחמיה ח') וכתיב ובפתחו עמדו כל העם ל"ש השלים לעצמו ול"ש לא השלים.

איך זה קשור לראב"ן? כאן הנדון הוא אם מי שקרא שמו"ת מותר לו ללמוד בשעת קריאת התורה ולא דיון בעצם החיוב לקרוא שמו"ת

[חלמישצור]

נראה שאין לו חבר להראב"ן בחידוש זה, וכלפי ליא הרבה מהראשונים דייקו שלא כדבריו. ועוד להעיר א' שראב"ן מדבר על מציאות שקוראים מקרא וגם תרגום בבית הכנסת, דבר שאינו בימינו (אלא בבה"כ לפי מנהג יהדות תימן), ועוד ב' שמדברי ראב"ן גם חומרה, במקרה שמתפלל שחרית בשבת לבדו - עליו לכוון את שעת קריאת שמו"ת שלו עם הציבור, ועוד ג' שראב"ן מסיים שהמנהג לקרוא שמו"ת לבד הוא הראוי, כדי לכסות מצב שבו לא יהיה האדם מרוכז בזמן קריאת התורה, ומשמע שאם לא מרוכז לא יצא ידי חובת קריאת התורה. קיצורו של דבר, יסודו של ראב"ן בהנחה שחובת קריאת התורה השבועית מוטלת קודם כול על האדם הפרטי, והיא כוללת גם היום שניים מקרא ואחד תרגום, ואם קוראים גם בציבור - אפשר שיצא בה ידי חובה, אם היה מרוכז. לכן לענ"ד אין מקום לומר שלדעת הראב"ן אין חובה לקרוא שמו"ת בזמנינו.

[אמיר כרמי]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יז

הנה בעניין המצווה שמחוייב כל אחד ואחד לקרוא הפרשה בכל שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום. ורבותינו, אף מהראשונים (ראה טור או"ח סי' רפ"ה וב"י ד"ה ואם למד), הוסיפו שצריך ללמוד גם פירוש רש"י שעל כל הפרשה, שנתרשל מאד אף אצל הרבה בני תורה.
פשוט וברור כמו שלא נפטר שום אדם מכל מצווה דרבנן, בטענה שעוסק בתורה, כן לא נפטרו אף ממצווה זו. ואדרבה, אף מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, שהיו פטורין מתפילה דרבנן, היו חייבין בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. דהא גם זה הוא לימוד תורה, ובחיוב לימוד תורה הא איכא חיוב ללמוד גם מקרא. ואף שסברי התוס' (קידושין ל' ע"א ד"ה לא צריכא, בשם ר"ת) דבלימוד תלמוד בבלי יוצא גם ידי מקרא, משום שבלולה גם במקרא, ואף להרמב"ם (ה' תלמוד תורה פ"א הי"ב) דלאחר שכבר יודע היטב תורה שבכתב, אינו מחוייב ללמוד מקרא בכל יום, וכ"ש שאינו צריך להשליש זמנו, מ"מ הא מחוייב גם להרמב"ם ללמוד באיזה זמן תורה שבכתב. וא"כ ברור שקריאת שמו"ת וודאי הוא ממילא בכלל חיובו מעצם תלמוד תורה בכל שבוע. שלימוד זה שייחדו חכמים ללמוד בכל שבוע וודאי הוא חייב, ולא יוכל ליפטר בלימוד דבר אחר מהתורה, בין בכתב בין בע"פ, לבד המצוה הנוספה שחייבו חכמים. וממילא אין פטור מזה אף לאלו שתורתן אומנתן, כרשב"י וחבריו. ובפרט לדורנו שאין אנו יכולין לומר שאנו בקיאין במקרא.

בידידות, משה פיינשטיין.

וכבר המליץ על זה ר' שלמה פישר שליט"א שסימנא מילתא וסימנו בשו"ע רפ"ה...

נראה שאין לו חבר להראב"ן בחידוש זה, וכלפי ליא הרבה מהראשונים דייקו שלא כדבריו. ועוד להעיר א' שראב"ן מדבר על מציאות שקוראים מקרא וגם תרגום בבית הכנסת, דבר שאינו בימינו (אלא בבה"כ לפי מנהג יהדות תימן), ועוד ב' שמדברי ראב"ן גם חומרה, במקרה שמתפלל שחרית בשבת לבדו - עליו לכוון את שעת קריאת שמו"ת שלו עם הציבור, ועוד ג' שראב"ן מסיים שהמנהג לקרוא שמו"ת לבד הוא הראוי, כדי לכסות מצב שבו לא יהיה האדם מרוכז בזמן קריאת התורה, ומשמע שאם לא מרוכז לא יצא ידי חובת קריאת התורה. קיצורו של דבר, יסודו של ראב"ן בהנחה שחובת קריאת התורה השבועית מוטלת קודם כול על האדם הפרטי, והיא כוללת גם היום שניים מקרא ואחד תרגום, ואם קוראים גם בציבור - אפשר שיצא בה ידי חובה, אם היה מרוכז. לכן לענ"ד אין מקום לומר שלדעת הראב"ן אין חובה לקרוא שמו"ת בזמנינו.

מהיכן הוצאת שלראב"ן חייב לכוון את שעת הקריאה ללזמן שבו הציבור קוראים?

[חלמישצור]

מהיכן הוצאת שלראב"ן חייב לכוון את שעת הקריאה לזמן שבו הציבור קוראים?

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור ב' מקרא ואחד תרגום. נ"ל דביחיד הדר בכרך מיירי שאין לו עשרה לקרות בתורה, שצריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבהכ"נ ויקרא גם הוא ביחיד שנים מקרא כנגד שנים הקורין בב"ה ואחד תרגום כנגד המתרגם בב"ה, שכן היה מנהגם כדתנן [מגילה כ"ג ב] הקורא בתורה לא יפחות לקרות פחות מג' פסוקים ולא יקרא למתרגם יותר מפסוק אחד, דאם כמו שפירשו רבותיי דבקריאת הפרשה בבוקר בשבת מיירי כמו שאנו רגילין, לימא לעולם יקרא אדם הפרשה בשבת שנים מקרא וכו', עם הציבור למה לי, אלא ודאי עם הציבור ממש כדפרישית, ועוד שנים מקרא וכו' למה לי הלא ישמעו בב"ה ויצאו ידי חובתן. ואעפ"כ מנהגינו מנהג גמור, דזימנין דלא מצי מכוין דעתיה בב"ה לכל הפרשה ויצא בקריאה שקרא כבר. (ראב"ן שאלות ותשובות (בתחילת הספר) סימן פח)

[עושה חדשות]

בהגה"מ הוכיח דלא כהראב"ן. כאן. ופשיטא דהמיקל בזה הוא בגדר עבריין.