כתב במסילת ישרים [פרק י"ד] והפרישות בדינים היא להחמיר בהם תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במח' אם טעמו נראה אפי' שאין הלכה כמותו ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם.
והנה בחלק הראשון שכתב להחמיר ולחוש לדברי יחיד הוא מבואר מאד ויותר מזה מצינו בחולין ל"ז שראוי שלא לאכול מבהמה שנשאל עליה חכם שמא אינו צודק בהוראתו, אבל במ"ש להחמיר בספיקות צ"ע דבכמה מקומות מבואר שאין להחמיר יותר מדין התורה, וכמ"ש בפ"ת יו"ד סימן קט"ז בשם מנ"י שמי שמחמיר שלא לסמוך על ביטול ברוב זהו דרך מינות, ובים של שלמה פ' כל הבשר סימן ו' שמי שמחמיר לא לאכול בשר אחרי חלב שמא יש בפיו שיירים מן החלב זהו דרך מינות [ואכן שהש"ך בסימן פ"ט פליג עליו ואכ"מ], וכ"כ הרמ"א בתשו' [סימן נ"ד] וז"ל וא"כ בנידו"ד שאינו דבר ברור שמשימים בו חזיר פשיטא דאזלינן לקולא ואי משום שמחמיר ע"ע כאשר כ' מעכ"ת כבר אמרו בירו' נדרים די לך במה שאסרה תורה ואמרו ג"כ הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכ"כ בספר בני יששכר [חודש אדר מאמר ב' דרוש ז'] וז"ל על כן לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהי' עליו שאלת חכם הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון ע"י תערובות בס' וכיוצא כי לדעתי אדרבה מצוה היא יאכלו ענוים וישבעו כי הוא נסיבה מאת ה"י שישוב האיסור להיתר ויתברר ע"י אכילת ישראל ומה שארז"ל לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם היינו דוקא במילתא דתליא בסברא.
ואני נבוך בכל זה, והדברים מכריעים כדברי הבני יששכר דבשלמא באיסורי בן אדם לחבירו ושאר איסורים שהדעת מכריעה כמותם יש טעם להתרחק מצד איסור אפילו המותר מעיקר הדין כיון שסוף סוף יש תקלה בדבר, אבל בחוקים שחקק הקב"ה הרי הוא עצמו התירם במקום רוב וחזקה וא"כ איזה הפסד יש בדבר שיאכלם אף אם יעלה בידו לבסוף בשר חזיר.