טרם יקראו ואני אענה - מעש"ר ממהרש"ם

[איש_ספר]

ידוע המעשה המסופר ממהרש"ם ברעזן בדבר גייס שעמד לעבור באיזה עיר, והקהל התנדב לצדקה אם לא יעבור, ואח"כ הוברר שבשעה שקיבלו עליהם את הצדקה כבר שונה נתיב הגייס וחרב לא תעבור בארצם, ונשאלו אם חייבים לפרוע וכו', ומהרש"ם הביא ראיה יפה מעובד אדום הגיתי, וכיון שהדבר ידוע לא אאריך עוד. (ויש כמה סתירות לזה מהל' תענית). והנה בעתה היה הדבר נוגע למעשה בדבר ישיבות שקיבלו עליהם להאריך את זמן הלימוד וכו', ואח"כ הופסקה הלחימה וכו'.
ובצאתי לחפשי באוצר דברי מהרש"ם, אם הוא בשו"ת או בדע"ת או בתכל"מ וכו' וכו' נפלאתי שכל מקור הסיפור הוא מפי כתבם של הגה"ק ר"א גנחובסקי, ולהבחל"ח והגר"י זילברשטיין ידידים עוד מתקופת סלבודקא (ר"ל שאין כאן שני מקורות) האם אין מקורות קדומים יותר?

[נוטר הכרמים]

כמדומני שהיה כדאי להציע לפני הציבור הדברים בשלימותם.

[חשבונות רבים]

את הסיפור מהמהרש"ם אינני מכיר (למרות פרסומו), אבל יש לכאו' יש להביא ראיה מציבור שקבלו עליהם תענית וירדו גשמים דאם עדיין לא התחילו להתענות לכו"ע אינם מתענים.

[בברכה המשולשת]

אך אפשר להביא ראיה להפך מהגמ' לגבי דניאל (בייחוד שכאן הדברים עדיין תלויים ועומדים במציאות)

[חשבונות רבים]

אך אפשר להביא ראיה להפך מהגמ' לגבי דניאל

הראיה מדניאל לא מובנת כלל, לא נאמר שם שהוא התענה לאחר שבא אליו המלאך.
שמא כוונת כת"ר להביא ראיה מהגמרא שאומרת שאפשר לקבל תענית שיצומו לאחר שתיעשה בקשתם ומביאה על זה ראיה מדניאל אך י"ל ששם מעיקרא קבלו על דעת כן.

(בייחוד שכאן הדברים עדיין תלויים ועומדים במציאות)

אה"נ.

[בברכה המשולשת]

שמא כוונת כת"ר להביא ראיה מהגמרא שאומרת שאפשר לקבל תענית שיצומו לאחר שתיעשה בקשתם ומביאה על זה ראיה מדניאל

אכן כן. (ומנין לנו שבנדו"ד לא אמרו גם מעיקרא על דעת כן)

[סכינא חריפא]

את הסיפור מהמהרש"ם אינני מכיר (למרות פרסומו), אבל יש לכאו' יש להביא ראיה מציבור שקבלו עליהם תענית וירדו גשמים דאם עדיין לא התחילו להתענות לכו"ע אינם מתענים.

לכאורה יש לחלק מעט בין הסיפורים. שכן במעשה המהרש"ם אפשר שמעיקרא לגודל זכותם נקבע שהגייס לא יעבור אצלם. ומשא"כ גבי הגמ' דעד כמה שהגנה עליהם זכות התענית א"כ היה ראוי שתגן עליהם גם קודם שקבלו ע"ע. ועיין.

[בברכה המשולשת]

ואולי עכשיו הדיון כבר לא כ"כ נפק"מ

[רחמים]

הנה הדיון בשלמותו
חשוקי חמד כתובות דף צז עמוד א

הבטיח צדקה אם הרופא יבא לארץ, ונודע שהרופא כבר היה בארץ
שאלה ראובן היה צריך לעבור ניתוח דחוף, ורצה שהרופא המומחה יעשה לו את הניתוח, אבל אמרו לו בבית החולים, שהרופא נמצא בחו"ל והוא יחזור רק בשבוע הבא, ראובן נדר סכום כסף גדול לצדקה, אם הרופא יחזור מוקדם יותר, והנה טרם אקרא אני אענה, ראה את הרופא צועד לנגדו, והוא סיפר שהחליט לקצר את חופשתו, ועתה מסתפק ראובן, שאולי אינו חייב לשלם את נדרו לצדקה, שהרי היה בטעות, שהרי בשעה שנדר, כבר היה הרופא בארץ?
תשובה נאמר בכתובות דף צז ע"א ההוא בצורתא דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו, לסוף אתו חיטי, אמר להו רב נחמן דינא הוא, דהדרי אפדני למרייהו, ומסקינן דזביני בטעות הוו, דאיגלאי מילתא דארבא בעקולי הוה קיימא. כלומר שכיון שהחטים בשעת המקח היו כבר בדרך, הרי המקח טעות, ולכאורה כ"ש הכא שהרופא כבר היה שם בבית החולים בשעת הנדר, שהנדר בטעות, ואינו צריך לשלם.
והנה שמעתי שהמהרש"ם נשאל במעשה שגזרו על היהודים שדרו בעיר מסויימת גזרה קשה, ושלחו לצדיק פועל ישועות שיתפלל בעדם. הצדיק אמר להם שיתפלל עליהם, אך ביקש שקודם ישלחו לו כסף כדי לחלק לאלמנות ויתומים. ואכן לאחר זמן קצר מאז ששלחו את הכסף, הגיע מכתב שהגזרה בטלה, ולשמחתם לא היה גבול, אלא שאחד מבני העיר הבחין שהתאריך שבו נכתב המכתב היה מוקדם יותר לזמן שבני העיר שלחו את הכסף, ולכן היו לצים שדרשו מהצדיק את הכסף בחזרה, כי נתברר שהיתה נתינה בטעות, השאלה הגיע לידי המהרש"ם ופסק שלא צריך להשיב את הכסף, והביא ראיה מהמבואר בברכות (דף סג ע"ב) שמבואר שה' בירך את בית עובד אדום הגיתי בעבור שכבד ורבץ לפני הארון, שילדו חמות וח' כלותיה ששה ששה בכרס אחד. ולכאורה הרי הארון היה מונח בבית עובד אדום רק שלושה חדשים כמבואר בספר שמואל (ב ו יא), ואיך יתכן שבזמן זה כבר התברכו וילדו שישה שישה בכרס אחד. והלא זמן העיבור הקצר ביותר הוא שבעה חדשים, וע"כ שכיון שכלפי שמיא גליא שעתיד הארון להיות בביתו, שלח הברכה עוד טרם שהגיע הארון, כדי שיוכל להתברך מיד.
ולכאורה גם בעניננו יש לחלק בכגון זה, שלענין מקח, הוה המקח טעות, כיון שנתברר שהחטים היו כבר בדרך, אבל לגבי דברים שמימים כיון שכלפי שמיא גליא שהוא ידור, כבר הקדימו רפואה למכה.
והנה על גוף ראיית המהרש"ם מעובד הגיתי, לכאורה יש להעיר שמדברי הירושלמי אין ראיה, דמבואר ביבמות (פ"ד הי"א) כתיב 'וישב ארון ה' עם עובד אדום בביתו שלשה חדשים ויברך ה' וגו'' במה בירכו בבנים, הדא הוא דכתיב 'כל אלה מבני עובד אדום, המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה ששים וגו'' דהוות כל חדא מינהן ילדה תריי בכל ירחא, הא כיצד טמאה שבעה [ימים] וטהרה שבעה [ימים] וילדת. הרי שבתוך שבוע נתעברו וילדו. אלא שמהירושלמי אפשר להביא ראיה אחרת, דאמרינן בירושלמי בקידושין (פ"א ה"ז) פעם אחת אבדה ישפה של בנימין, אמרין מאן דאית ליה טבא דכוותה, אמרין דאית לדמה בן נתינה אזלון לגביה, ופסקו ליה עימיה במאה דינרין, סליק בעא מייתיתא להון, ואשכח לאבוי דמך..., נחת לגביהון אמר לון לא יכילית מייתיתה לכון, אמרין דילמא דהוא בעי פריטין טובן אסקיניה למאתיה אסקיניה לאלף, כיון דאיתעיר אביו מן שינתיה סלק ואייתיתה להון בעו מיתן ליה כד פסקו לה לאחרייא ולא קביל, אמר מה אנא מזבנא לכון איקרא דאבהתי בפריטין איני נהנה מכיבוד אבותיי כלום, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר, אמר רבי יוסי בי רבי בון בו בלילה ילדה פרתו אדומה ושקלו לו ישראל משקלה זהב ושקלוה, ע"כ. הרי שבו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, אף על פי שזמן עיבורה הוא חמישה חדשים.
והנה בפסקו של המהרש"ם צריך ביאור אמאי היה צריך להביא ראיה, מעובד אדום הגיתי, הלא בלאו הכי היה צריכים לשלם את נדרם, דכמו פועל שאמר לבעל הבית, אני אעבוד בשבילך ואת הכסף תן לצדקה, והכא נמי הרב התפלל עבורם, וביקש שאת התמורה עבור עבודתו יתנו לצדקה. ומסתבר שהרב לא ביקש צדקה עבור תפילתו, אלא שאמר להם, שאם יתנו צדקה, יהיה לתפילתו השפעה גדולה יותר, וא"כ הכא כיון שכבר נושעו קודם תפילתו, לא היו צריכים להגיע לצדקה.
אלא שיש להעיר על עיקר פסקו של המהרש"ם דהא כתב השו"ע (או"ח סימן תקסט ס"ב) יחיד המתענה על צרה ונודע שקודם קבלת התענית כבר עברה הצרה, אינו צריך להשלים, ולמה לא נאמר שהשי"ת ראה מראש שיתענו ולכן ביטל את הצרה מראש. ואולי יש לחלק דדברי השו"ע מיירי כאשר נודע לו שעברה הצרה, כשעדיין לא צם, אמרינן שלכך גילו לו מן השמים קודם הצום, כדי שלא יצום, אבל בעובדא של המהרש"ם גילו להם מן השמים את דבר ביטול הגזירה, רק לאחר שכבר נתנו את הצדקה, ואמרינן שנתינת הצדקה היא השפיעה.
לאור זאת בעניננו כיון שנודע לו שנושע, כאשר עדיין לא נתן את הצדקה, אולי אינו חייב ליתן, וצ"ע.

[שש ושמח]

בחשוקי חמד כתב:

השאלה הגיע לידי המהרש"ם ופסק שלא צריך להשיב את הכסף, והביא ראיה מהמבואר בברכות (דף סג ע"ב) שמבואר שה' בירך את בית עובד אדום הגיתי בעבור שכבד ורבץ לפני הארון, שילדו חמות וח' כלותיה ששה ששה בכרס אחד. ולכאורה הרי הארון היה מונח בבית עובד אדום רק שלושה חדשים כמבואר בספר שמואל (ב ו יא), ואיך יתכן שבזמן זה כבר התברכו וילדו שישה שישה בכרס אחד. והלא זמן העיבור הקצר ביותר הוא שבעה חדשים, וע"כ שכיון שכלפי שמיא גליא שעתיד הארון להיות בביתו, שלח הברכה עוד טרם שהגיע הארון, כדי שיוכל להתברך מיד.
ולכאורה גם בעניננו יש לחלק בכגון זה, שלענין מקח, הוה המקח טעות, כיון שנתברר שהחטים היו כבר בדרך, אבל לגבי דברים שמימים כיון שכלפי שמיא גליא שהוא ידור, כבר הקדימו רפואה למכה.
והנה על גוף ראיית המהרש"ם מעובד הגיתי, לכאורה יש להעיר (שמדברי) [שלדברי] הירושלמי אין ראיה, דמבואר ביבמות (פ"ד הי"א) כתיב 'וישב ארון ה' עם עובד אדום בביתו שלשה חדשים ויברך ה' וגו'' במה בירכו בבנים, הדא הוא דכתיב 'כל אלה מבני עובד אדום, המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבודה ששים וגו'' דהוות כל חדא מינהן ילדה תריי בכל ירחא, הא כיצד טמאה שבעה [ימים] וטהרה שבעה [ימים] וילדת. הרי שבתוך שבוע נתעברו וילדו.

נראה מדבריו שסובר שלדברי הבבלי יש ראיה לנידו"ד ולדברי הירושלמי לא. אבל לדעתי פשוט שגם לדברי הבבלי אין מכאן אפי' ריח ראיה, מ 2 סיבות:
א. אחר שמצאנו בירושלמי שמפרש שהיה העיבור קצר מאד דרך נס, שוב יש לפרש שגם לד' הבבלי היה העיבור קצר דרך נס והיה רק ג' חדשים.
ב. יש לפרש בפשיטות שתחילת העיבור היה בשעה שבא הארון לביתם, ולא ילדו עד סוף ט' חדשים, ומ"מ בסוף ג' חדשים כבר הוכר עוברם וזהו שאמרו לדוד ברך ה' את בית עובד אדום וכו', ואף שקשה לומר שהכירו שכל אחת התעברה ששה, מ"מ עצם מה שכולם התעברו בב"א באותו היום הוא סימן לברכה, וגם מסתבר שאפשר להכיר שיש ריבוי עוברים גם אם א"א לדעת המספר המדויק. ולפי"ז מובן מאד מה שאמרו כן לדוד רק אחר ג' חדשים כמבואר בפסוק.

[עזריאל ברגר]

עוד יש לומר, שאפילו אם היו מעוברות מקודם לכן - היתה ברכה גדולה שכל הלידות (54 לידות!) עברו בשלום, שזה דבר לא פשוט בכלל, בפרט במה שנקרא בימינו "הריון מרובה עוברים", שבד"כ הרופאים בימינו לא ייתנו להריון כזה להסתיים באופן טבעי מפני חשש סכנה גדולה לאם ולעובריה.

[צורב מתחיל]

בספר "והגדת" מר' יעקב גלינסקי זצ"ל (איני זיוכר המיקום) יש אריכות בסיפור הנ"ל, הן בתיאור המעשה והן בראיות לב' הצדדים (וכמובן מוסר השכל)