מה דעת הרמב''ן בפרשת נצבים?

[רוצה לידע]

פרק כט פסוק יד ''כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקיכם ואשר איננו פה עמנו היום
ידוע הקושיא הבוערת בפסוק זה כיצד אפשר לדור המדבר להכריח הברית על בניהם? וכבר האריכו בזה בעל העקידה והאברבנאל בפר' נצבים
אמנם עכשיו מצאתי שגם הרמב''ן עמד בזה והקדיש להבעיה מילים ספורות ולא ברור לי כוונתו וזל''ק
ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום -
על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה.
או, פן יש בכם שרש רע, שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה על אשר איננו פה עמנו היום, כי האב שרש, והבן נצר משורשיו יפרה. והזכיר השרש, לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים,שהשורש אשר ממנו יצמחו הוא לפנינו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת

ונראה שדחה השאלה ולא קשה לו ולדעתו יכול האב לחייב בניו בברית, אבל האמנם?

[שש משזר]

האם אין כוונתו למושג רוחני? שהיות וכח הבן נמצא בהאב [שהוא השורש], א"כ כאשר האב מקבל על עצמו את הברית והאלה, נמשך מזה הכח והיכולת לבניו וזרע חלציו לקבל על עצמם את הברית. ולכן אם השורש רע הבן הנוצר ממנו יצא כפרח רע היוצא משורש רע.

והדוגמא הידועה בזה הוא אברהם שהוליד את ישמעאל מחלק הרע שהיה בתוכו [שהרי נולד מתרח], ויצחק שהוליד את עשיו, עד שהיה בירור בתוך בירור וליבון בתוך ליבון ג"פ שאז נולדו השבטי י-ה והיתה מיטת יעקב שלימה, וכפי שהאריך בזה במהר"ל. והדברים עתיקין.

וכזאת ביארו הקדמונים לגבי רות ואדוניה [שנמשך מחלק השורש רע של עגלון מלך מואב] או משהו כזה.

[כולל יונגערמאן]

.

[רוצה לידע]

האם אין כוונתו למושג רוחני? שהיות וכח הבן נמצא בהאב [שהוא השורש], א"כ כאשר האב מקבל על עצמו את הברית והאלה, נמשך מזה הכח והיכולת לבניו וזרע חלציו לקבל על עצמם את הברית. ולכן אם השורש רע הבן הנוצר ממנו יצא כפרח רע היוצא משורש רע.

והדוגמא הידוע בזה הוא אברהם שהוליד את ישמעאל מחלק הרע שהיה בתוכו [שהרי נולד מתרח], ויצחק שהוליד את עשיו, עד שהיה בירור בתוך בירור וליבון בתוך ליבון ג"פ שאז נולדו השבטי י-ה והיתה מיטת יעקב שלימה, וכפי שהאריך בזה במהר"ל. והדברים עתיקין.

וכזאת ביארו הקדמונים לגבי רות ואדוניה [שנמשך מחלק השורש רע של עגלון מלך מואב] או משהו כזה.

הרבמ''ן בקטע הנידון מסביר ב' ענינים א' ענין השורש שמשורש רע יצא רע וב' כיצד יכלו לחייב הדורות הבאים וכנראה אתה. מפרש החלק הראשון ואני שאלתי על הב'

[שש משזר]

לכאורה יובן כדברינו הקודמים לענין זה ג"כ.
שעי"ז שהאב - השורש - יקבל עליו את הברית ואת האלה הזאת, נמצא שקל לבניו לקבל הברית [היינו עול הברית] בזמניהם, כי השורש טוב ויעלה פרחים טובים. וכפי הנראה, הרמב"ן כלל לא מתייחס ל'התחייבות' הבן ע"י שהאב התחייב, כ"א לזה המציאות שיוקל על הבן שיעבודו של מלך מלכי המלכים ע"י שהאב מקבל עליו הברית והאלה באמת ובלב שלם.

ואל"כ באמת תמוה, שהרמב"ן בודאי לא הזכיר ב' ענינים נפרדים שונים זה מזה [בנוגע לשורש הטוב שבנו נמשך בברית האב, ובנוגע לשורש רע שמוציא פרחים רעים]. אלא ברור שכוונתו כנ"ל, ששורש טוב מיקל על בניו לקבל הברית והאלה כראוי, ושורש רע יוציא פרח רע. וע"פ בחינה רוחני הנ"ל.

והנלענ"ד כתבתי.

[ארץ]

לענ"ד בתחילה הוא הולך בדרך רש"י הק' , ולפי זה אכן יכול האב לישבע ולכלול את בניו עמו.
אבל בד"ה ואמר פורה ראש, הוא מסיק וסוד גדול לא אוכל לפרש בו.

פירושו לענ"ד: כי אכן לא יוכל האב להשביע בניו, אבל יכול האדם לישבע ולהשביע עמו את כל הגילגולים שעתיד להתגלגל מנשמתו.
ואת זה השביע משה רבינו ע"ה.
וכל נשמות ישראל היו אז כלולים בשעת השבועה הזאת, ונשבעו שם ונכנסו בברית ואלה הזאת.

[רוצה לידע]

איפוא מצאת דעת רש''י בענין?
ומה שכתבת שיכולים להשביע הגלגגולים נניח שזה אמת אבל זהו רק על הנשמות ועי' בהעקידה ואברבנאל דלא יתכן להשביע הנשמה על מה שהגוף יהא צריך לקיים

[בברכה המשולשת]

כמדומני שרבינו הרמב"ן גם מסתמך כאן על חידושו ההלכתי בעניין משפט החרם

[אוצר החכמה]

מצד הסברא אני לא כל כך מבין את הדיון.
הלא מדובר כאן בברית עם הבורא, וכשם שאנחנו רוצים שיקיים בריתו עם אבותינו שמכוח זה אנו חיים, אנחנו מחוייבים בברית שכרתו אבותינו עמו. ומי שאינו רוצה בברית עם הקב"ה, לחיי, הלא הוא כאבק פורח וכחלום יעוף ואין חיים בכלל בלא הבורא.

רק אולי השאלה היא אם כך למה בכלל צריך ברית? די בזה שהקב"ה מודיע את רצונו ואנו מחוייבים לדבר? מה באמת התשובה לזה?

[רוצה לידע]

כמדומני שרבינו הרמב"ן גם מסתמך כאן על חידושו ההלכתי בעניין משפט החרם

אם כן אין זה ברית שהרי פירוש המושג 'ברית' הוא ששניהם הכניסו עצמם מרצונם

[רוצה לידע]

מצד הסברא אני לא כל כך מבין את הדיון.
הלא מדובר כאן בברית עם הבורא, וכשם שאנחנו רוצים שיקיים בריתו עם אבותינו שמכוח זה אנו חיים, אנחנו מחוייבים בברית שכרתנו עמו. ומי שאינו רוצה בברית עם הקב"ה, לחיי, הלא הוא כאבק פורח וכחלום יעוף ואין חיים בכלל בלא הבורא.

רק אולי השאלה היא אם כך למה בכלל צריך ברית? די בזה שהקב"ה מודיע את רצונו ואנו מחוייבים לדבר? מה באמת התשובה לזה?

השאלה שאלה גדולה הוא ואני שאלתי אותה בנוסח זו כשרצה הקב''ה לחייב בני אדם בז' מצות לא שאל אותם אם רוצים ואם מקבלים ולא היו צריכים לומר נעשה ונשמע א''כ מאי שנא כשרצה לחייב עם ישראל בתורתו?
אבל כך הוא הדבר שבלי קבלתם מרצונם אין ישראל מחיובים לשמור התורה (וכמ''ש רב אחא ב''ר יעקב מודעא רבא לאורייתא) וא''כ קשה כיצד נתחייבו דורות העתידים
ומה שאמרת מפני שאנו רוצים שהשם יתברך ישמור את בריתו עד''ז תירץ בעל העקידה עם הוספה שמטבע הדברים לא היה קיום לעם ישראל בלי בריתו של הקב''ה ולפי''ז אי''ז ברית במובנו הפשוט שאינו מחייב באמת

[בברכה המשולשת]

כמדומני שרבינו הרמב"ן גם מסתמך כאן על חידושו ההלכתי בעניין משפט החרם

אם כן אין זה ברית שהרי פירוש המושג 'ברית' הוא ששניהם הכניסו עצמם מרצונם

לא הבנתי. עמ"י הכניס את עצמו לברית עם הקב"ה מרצונם וזה מחייב את הדורות הבאים מכוח משפט החרם

[כולל יונגערמאן]

ידוע קושית התוס' מה הועילו עם השבועה, ממ"נ מי שלא מקיים עצם ציווי התורה הרי הוא לא יקיים את שבועתו גם? אבל באמת הרי רואים בתורה שגם אבימלך נשבע וכדו' והשבועה כנראה היה חוק בין לאומי מוסכם בלי קשר לדת וכמו שהוא גם היום בחוקי המדינות השונות ואין השבועה שייכת לדת דוקא.

[מתעמק]

יתכן שכוונת הרמב"ן על פי דבריו בויכוחו על הנוצרים (כתבי הרמב"ן, מהדורת שעוועל, ח"א עמוד שי אות מה).
תוכן דבריו שם, לדחות אמונת הנוצרים שבחטא אדה"ר נכנסו כל הדורות בגיהנם, ולבאר למה אמונה זו דחויה אף שמצינו עונש המיתה בכל בני אדם מכח חטא אדה"ר.
וביאר שעונש הרובץ על הנפש ונשמה לא שייך שתבוא לבן בסיבת האב, כי הנפשות מובדלות בלי קשר בין נפש אב לבנו. משא"כ עונש על הגופות, מאחר שחל על גוף ההורים, וגוף תולדות הרי הם נוצרים מהם וחלק מהם (בפרט בתקופת ההריון שעובר ירך אמו), כך שגוף הבן בכלל גוף האב לעונש, וכן דורותיו אחריו.
ולפי זה יתכן שהתכוון לכך הרמב"ן גם פה, בהדגישו שעיקר הברית היא האלה, שתחול על עוברי הברית, והאלה הרי תוכל לחול על האבות (בתנאי שלא יקיימו הברית) שהם השורש אשר ממנו יצמחו תולדותיהם, ותחול האלה שהיא הברית גם על גופותיהם של פרי בטנם. (ידעתי כי יש מקום לחלק, אך כך נראה לענ"ד מסגנון לשונו של הרמב"ן)