דעת הרב גורן - דיון בהיתר המכירה

[בברכה המשולשת]

א. על החילוק בין מלאכות דאו' ורבנן בכה"ג כבר האריכו מרן הראי"ה ומרן הגרצ"פ.
ב. למעשה, רוב המלאכות נעשות בכל שני שבוע ע"י פועלים גויים

[ברזילי]

כפי שכבר כתבתי לעיל, מדובר באי-הבנה פשוטה. השטר מנוסח כך שיש זכות ממונית למוכר להמשיך ולעבד את הקרקע. אין לזה דבר וחצי דבר עם ההנחיות ההלכתיות שהוא מקבל מן הרבנות בכל הנוגע לאיסורי שביעית.

ולענין הטעם לחלק בין מלאכות דאורייתא לדרבנן - עיין בספרים הרלבנטיים, אריכות גדולה, והתייחסות לסוגיה שהזכרת (בין השאר), ומה שבררת בפשיטות לא פשיטא להו

(אם החקלאים נשמעים לכללי ההיתר או לא, אין זה נוגע לעצם ההיתר, יש גם מוכרי חמץ שאוכלים ממנו בפסח. אמנם בזמננו יותר קל להקפיד בזה כי רוב המלאכות נעשות ע"י גוי בכל השנים, ובתשס"ח היה נסיון לשפר את הפיקוח על כך, שאינני יודע כיצד התנהל בפועל.)

[יעקובי]

האמת, שמחמת הערה צדדית שכתבתי למעלה (בענין השטר והחקלאים) הוסט הנושא, שהוא דיון עניני בדברי בעל היבי"א, כפי שהזמין אלי כהן.

ועל כן כרגע לא משנה מה כתבו בזה שאר רבנים, כפי שציינו המציינים למעלה.

אולם מש"כ ברזילי שאם החקלאים נשמעים או לא אינו נוגע וכו', תמוה, הרי הנידון אינו רק על החקלאים, אלא על הסחורה אם מותרת באכילה לשאר בני אדם, ולמעלה הבאתי מהכס"מ שהבין בפשיטות שכל שנעבד ע"י ישראל, אפילו בקרקע גוי ממש, הרי שהפירות אסורים באכילה. וידוע ג"כ שרוב הראשונים אוסרים בנעבד (ולדברי הכס"מ הנ"ל כנראה אפילו בשל גוי ממש, כדבר האמור).

ומה שכתבו שרוב הפועלים גויים וכו', מ"מ לא ימעטו ג"כ פועלים יהודים כידוע.

[ברזילי]

בנושא שמור - האריכו המחברים, ונקטינן שאין הפרות נאסרים (למשל, חזו"א י,ו לגבי ספק נעבד עכ"פ, גם במקום רוב; מנח"ש מד ועוד ועוד), ובהחלט לא כמו שכתבת כאילו הדבר מוכרע לאיסור

"לא ימעטו פועלים יהודים כידוע"??? בהחלט ימעטו, כידוע.

[יעקובי]

כלל לא התכוונתי שהדבר מוכרע לאיסור, אלא שזו מחלוקת גדולה בראשונים. ובאמת מהאי טעמא אסר החזו"א ודעימיה שמור ונעבד (כמובא בסדר השביעית לחזו"א ובחוט שני).

ומה שהבאת מהחזו"א [י,ו] וציינת שמתיר בספק נעבד, הרי שם מדבר לקנות מתגר גוי באופן שלא ידוע מה מקור פירותיו, ושמא לקחם מישראל שלא שימט, ובספק כזה אכן כתב לסמוך על הרמב"ם דמתיר. אבל בנידון דידן, זה כמו לעשות ספק בידים, דהיינו שמודיעים להם שאין ליהודי לעבוד, ואח"כ עפ"ז עוד נאמר דהוי ספק... (ורבים מהחקלאים בקושי שומרי מסורת, אם אינך חולק גם על זה...)

[אלי כהן]

מה שכתבתי "תמיהות קשות", אל יחר, ואל ישפוט לפי תחילת הדיון, שכן אי תסתייעא מילתא אוסיף בע"ה בהמשך עוד כמה דברים, ואולי אף כבודו יבינני בזה..

אינני מסכים עם כת"ר שיש כאן חלילה איזה מקום לחרון אף. לענ"ד זכותו של כת"ר להקשות כמה שירצה על פוסקי הדור זיע"א, דתורה היא וללמוד אנו צריכים, ואם נשתוק - לימוד תורה מה יהא עליו...
בטח כת"ר מחכה כעת אל ה"אבל" - אשר משום מה בושש לבוא, ובכן: אין שום אבל. מותר להקשות על גדולי הדור זיע"א, בין אם יהא זה גדול התנאים (כפי שמצינו לכל אורך ורוחב התלמוד), ועד אחרוני מאורי הדורות, דתורה היא וללמוד אנו צריכים, וכן נהגו בכל הדורות, ודו"ק.

הרמב"ם...כתב "מחזקין ידי גויים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח, אבל לא יסעדנו ביד". הנה כתב הרמב"ם "חורש" בסתם, ובודאי יש בו גוונא דאסור רק מדרבנן כמבואר ברמב"ם פרק א' הלכות ב' ד' י'...הרמב"ם סתם חורש קאמר, דכולל כל האופנים, גם גוונא דרבנן...וכן מתבאר מדברי הרא"ש (ספ"ה דגיטין), דאין עודרין עם הגוי בשביעית...ומלאכת עודר כחורש (כמבואר מו"ק ד' ע"ב), וא"כ בודאי איכא גוונא דרבנן וכנ"ל.

כל הרגיל בלשון הפוסקים - מידע ידיע, דכי סתמי לה בלשון "חורש או זורע", כוונתם לתת דוגמאות למלאכות אשר בסתמן הן דאורייתא ["שדך לא תזרע...בחריש ובקציר תשבֹּת"], ולא נחתי כלל לגווני דלא-שכיחי - כגון חרישה וזריעה מדרבנן. ולטעמיך, הא דתנן במסכת שבת "הכותב שתי אותיות...חייב" [חטאת], הא נמי איכא כותב מדרבנן - והיכי תנן "חייב"? אלא מאי אית לך למימר, דכי סתם תנא בלישנא דכותב - מיירי אסתם כתיבה - דהויא דאוריתא, השתא דאתית להכי - דון מינה ואוקי לאתרין - דהא סתם חרישה וזריעה הויא דאוריתא. תדע, דלהכי נקיט "חורש או זורע" או "עודר", ולא נקיט "משקה או מזבל", משום דסתמן הוו דרבנן.

מעצם הדבר שלא התירו הראשונים ע"פ הסוגיא דגיטין רק לסייעו בדברים בלבד ולא ביד כלל, ולא חילקו בין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן, מבואר דאין שום חילוק.

כל הרגיל בלשון הפוסקים הראשונים יודע, דכי נקטי בלשון של תוספת איסור - או של תוספת חומרא - לגבי איזה מעשה שאסור מעיקרא (כגון לגבי מעשה של כתיבה בשבת, או של זריעה בשביעית, או של אכילה ביום הכיפורים, או של אכילת גדי בחלב אמו, וכדומה), מיירי בגוונא - דבמעשה עצמו - יש עשה-או-לאו מדאורייתא, ועל כך הם מוסיפים את אותה החמרה (כגון הכא להחמיר שלא לסייעו ביד אלא רק בדברים), אבל - כשבמעשה עצמו - אין שום צד דאוריתא (כגון באכילת עוף וחלב או בשביעית בזה"ז דהויא מדרבנן או בהשקיה וזיבול בשביעית וכדומה), וכ"ש אם הוא אסור רק מדרבנן על-גבי דרבנן (דהיינו שני שבותין), אז כבר צריך לברר האם התכוונו להוסיף את החומרא גם בכה"ג; וכל עוד שלא אמרו להדיא להוסיף את החומרה אפילו בגוונא - דבמעשה עצמו - אין שום צד דאוריתא, וביחוד אם לא אמרו להוסיף את החומרא אפילו בגוונא - דבמעשה עצמו - יש רק רק צד של דרבנן-על-גבי-דרבנן, אז על המחמיר הראייה - ולא על המקל, וכדקי"ל דספקא דרבנן לקולא - וכ"ש בשני שבותין, ולכן כל שאפשר לצדד (ואפילו רק בדרך-שמא) לומר דסבירא להו להקל שלא להוסיף את אותה החומרה על אותה השבות - מקילינן אחרי דמצרפינן לזה איזה סניף שלישי (כגון במקום של פסידא או במקום של חולי או של צער או שבות-דשבות וכדומה); ורק כשאמרו להדיא שיש להוסיף את החומרא נמי כשבמעשה עצמו - אין שום צד דאוריתא אלא רק צד דרבנן - או רק צד מדרבנן-על-גבי-דרבנן, אז אמרינן "אי תניא תניא". וזה כלל ידוע מאד בהבנת דברי הפוסקים הראשונים, ולא הייתי צריך לציינו כאן, לולי שראיתי שכת"ר הלך להתעצם לכיוון ההפוך - על מנת להקשות על הגרע"י זיע"א, אשר כל הרגילים במשנתו - מידע הוו ידעי דדרכו ושיטתו היא להטיל את מלאכת הבאות הראיות - דווקא על המחמירים ולא על המקילים, דאיהו ס"ל - דהמוציא מחברו במידי דרבנן - עליו הראיה. אשר על כן, תמצא לו (בכל התורה כולה) שמשתמש הרבה בכללי קולות בדרבנן, כגון להקל ב"פסיק רישא דלא ניחא ליה במידי דרבנן", וכגון "ספקא דרבנן לקולא", וכדומה; ודלא כהש"ך זיע"א דס"ל דבזמננו איננו רשאים להשתמש בכללי הספקות. וכמובן אין זו רק שיטת הגרע"י זיע"א - להקל כנגד שיטת הש"ך זיע"א, אלא כך נהגו רוב ככל גדולי הפוסקים ראשונים כאחרונים - כפי שהוא עצמו הוכיח ברבבות של חבילי ראיות בעשרות ספריו. ואמנם, יש מאחרוני האחרונים - ובראשם הגאון החזו"א זיע"א, שנקטו כשיטת הש"ך זיע"א - דהיינו להטיל את מלאכת הבאת הראיות במידי דרבנן - על הבאים להקל ולא על הבאים להחמיר, וזו השיטה שבו אוחזים כיום בהרבה מישיבות בני אשכנז, ומיהו לא שייך להקשות - ע"פ שיטת הפסיקה הנ"ל של הגאון החזו"א זיע"א - על שיטת הפסיקה של הגרע"י זיע"א, דאטו גברא אגברא קא רמית?

המובא בשטר ההרשאה שפורסם בהמעיין האחרון בזה"ל: "כמו כן ידוע לנו ואנו מסכימים כי הקונה (א"ה, היינו הגוי) ישכור את המינהל לצורך ניהול המקרקעין, ואותנו על מנת שנמשיך לעבד את המקרקעין ולגדל בהן עבור הקונה". ומבואר שהיהודי (המוכר) ממשיך כדרכו לעבד ולגדל עבור הקונה (הגוי), ללא הגבלות..

לענ"ד כת"ר עירבב, בין מה שהגוי מרשה ליהודי - שרק זה הנידון שם בשטר המכירה, לבין מה שההלכה מרשה ליהודי - שזה לא נדון בשום מקום בשטר. ואכן, בשום מקום בשטר לא מבואר שההלכה מרשה ליהודי לעבד את הקרקע ללא הגבלות, אלא מבואר רק - שהקונה הגוי - הוא זה שמרשה ליהודי לעבד את הקרקע ללא הגבלות מצידו של הגוי; אבל כמובן גם אחרי ש"הקונה" (הגוי) מתחייב בזאת להרשות את הכל ליהודי "ללא הגבלות", זה עדין לא אומר שהיהודי ירצה לעשות את כל המלאכות, כי הרי הוא רוצה לקיים את מצוות השמיטה, ולכן הוא אמור לפעול רק לפי ההנחיות שהוא מקבל מהרבנות הראשית לגבי המלאכות האסורות עליו מצד ההלכה - גם אם הן הותרו מצידו של הגוי.

ובכל אופן גם אם ההנחיות בעל פה לא כך, ומורים להמנע ממלאכות דאורייתא ולהקל רק בדרבנן, מה בכך.

תמוה בעיניי שכת"ר העלה על הכתב את תמיהתו הקודמת הנסובה על לשון השטר, אחרי שבעצמו תירץ מייד אגב אורחא (כדלעיל) - את עצם תמיהתו על השטר - כשטר ששוברו בצידו...

הרי כבר ביררנו למעלה בפשיטות דהאיסור הוא גם במלאכות דרבנן, וא"כ מאי נפק"מ..

מה שבירר כת"ר למעלה בפשיטות, אינו ברור כלל, כפי שהעירותי למעלה.

הרי ממה נפשך, לעיל הובא מהיבי"א שההיתר הוא על סמך דעת רש"י ובעה"ת וכו', והמבואר מדבריו דלדעתם הכל מותר ללא חילוקים. ולדעת הרמב"ם והרא"ש הרי שאסור גם מלאכות דרבנן וכדלעיל, וא"כ מנין בא החילוק?.

החילוק הוא לא של הראשונים, אלא הוא של הפוסק האחרון המצרף כמה סניפים להקל. וכל הרגילים במשנתו של הגרע"י זיע"א - מידע ידעי דכך היא דרכו טובא בכל התורה כולה, לצרף דעת ראשון פלוני עם דעת ראשון אלמוני - כדי להקל, אע"פ שכל אחד משני הראשונים מקל אף בלא דעתו של הראשון האחר. ופשוט דנמי הכא, כוונת הגרע"י הייתה לצרף את דעת הערוך והגר"א וכו' - כסניפים להקל - אל ארבעת הצדדים הקודמים, והיינו דהכא גבי השקיה וזיבול איכא חמישה מילי לטיבותא: א. שביעית בזמן הזה היא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים (הכי ס"ל לגרע"י זיע"א כנודע); ב. שלא כמו חורש (שיש בו עשה דאוריתא של "בחריש ובקציר תשבֹּת") - השקיה וזיבול הן רק מדרבנן - אפילו בזמן ששביעית היא מדאוריתא, הרי לך כבר שבות דשבות (בצירוף הסעיף הקודם). ג. דעת הערוך והגר"א וכו' היא להקל בקרקע של גוי, אף בחרישה וזריעה (שיש בהם עשה או לאו דאוריתא). ד. אף אצל הראשונים שהחמירו בקרקע של גוי, לא מצינו אצלם להדיא דמיירי נמי בהשקיה וזיבול, וכידוע דלשיטת הגרע"י זיע"א - כל שאפשר (ע"י צירוף של עוד סניפים) לתלות דנינהו מיירי דווקא במלאכות שהיו מדאוריתא אילו כעת היה זמן של דאוריתא - תלינן. ה. יתר על כן: הרמב"ם והרא"ש שאסרו בקרקע של גוי, סתמי לה בלשון של מלאכות אשר סתמן הן מדאורייתא, דאילו הרמב"ם והרא"ש רצו להחמיר אף במלאכות שאין בהן שום צד דאורייתא - לא הוו סתמי לה בלשון "חורש או זורע" או "עודר" - אשר (כידוע) סתמן הן מדאורייתא ["שדך לא תזרע...בחריש ובקציר תשבֹּת"], אלא הוו נקטי לה נמי בלשון השקאה וזיבול - אשר (כידוע) סתמן מדרבנן, או שהיו מבארים להדיא - דכי קאסרי סיוע לגוי - קאסרי נמי אף במידי דרבנן.

ומה גם שכבר העיר מי שהעיר למעלה ד"אין זה אומר שהחקלאים עמדו בזה". ובעוה"ר בהרבה מקרים כך האמת.

אינני מבין את טענתך: הרי - הן סיעת הפוסקים זצוק"ל ושליט"א שגזרו כנגד התר המכירה - והן סיעת הפוסקים זצוק"ל ושליט"א המתירים במלאכות כגון השקיה וזיבול בקרקע של גוי, מסכימים - הן שיש דברים המותרים לגמרי (כגון לקנות מאוצר בית דין) - והן שיש דברים האסורים לגמרי (כגון זריעה או ללא התר מכירה), ואם כן אותם מסורתיים ש"לא עמדו בזה", אינם שועים - לא לסיעת הפוסקים הראשונה שהתירה רק אוצר בית דין - ולא לסיעת הפוסקים השניה שהתירה רק השקיה וזיבול בקרקע של גוי, אלמא, אם אנחנו נתלה בקולרה של אחת משתי הסיעות את מעשי אלו ש"לא עמדו בזה", אז נצטרך להטיל אותם גם בקולרה של הסיעה האחרת משתיהן.

לגופו של עניין, כל אחת משתי הסיעות הנ"ל תתנער מהניסיון להטיל בקולרה את מעשי אלו ש"לא עמדו בזה", כי לכאו' ניתן לטעון, שהואיל ואלו שהתירו יותר מן המותר - אינם פוסקים, אז אין לחוש להיתרם, ועל זה נאמר "הלעיטהו". ואמנם, במקור נאמר ביטוי זה רק על רשעים - ולא על שוגגים, ומיהו: אטו בגלל שיש מסורתיים המתירים בשיגגתם (היינו מחמת עם-ארצותם) להדליק גפרור שבת - בטענה שזו לא "עבודה", נגדור אנחנו לאסור בשבת את כל הדברים שבעולם? אלא (לכאו'), מה שמותר - מותר, ומה שאסור - אסור, ועמי הארץ - שאינם בקיאים בפרטי ההלכה ושלכן מתירים גם את האסור - אינם חלק מעולם ההלכה, ואין אנו נזקקים להם.

[יעקובי]

ר' אלי כהן.

מה שכתבת סתם חורש דאורייתא, חבל על האריכות, לו ראית ברמב"ם שציינתי (פ"א ה"ב ד'): "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או זמירה או קצירה או בצירה... אבל שאר עבודות הארץ הן במכת מרדות. כיצד, החורש או חופר... מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

ומעתה לפי זה רוב דבריך בהמשך לא יכונו, לו תחזור ותעיין היטב. ועכ"פ המעיין למראה עיניו ישפוט.

רק מה שכתבת דדרכו לצרף הרבה סניפים להקל, לא השבת לי למה פסק כאן כרש"י (שיש לו ב' צדדים, והנני חייב בזה עוד ביאור ליונגערמן בע"ה), ועל ספיקו העצום של בעה"ת, נגד דעתם הודאית של הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומרן הר"י קארו, שלא כדרכו בכל מקום.

[ברזילי]

כלל לא התכוונתי שהדבר מוכרע לאיסור, אלא שזו מחלוקת גדולה בראשונים. ובאמת מהאי טעמא אסר החזו"א ודעימיה שמור ונעבד (כמובא בסדר השביעית לחזו"א ובחוט שני).

ומה שהבאת מהחזו"א [י,ו] וציינת שמתיר בספק נעבד, הרי שם מדבר לקנות מתגר גוי באופן שלא ידוע מה מקור פירותיו, ושמא לקחם מישראל שלא שימט, ובספק כזה אכן כתב לסמוך על הרמב"ם דמתיר. אבל בנידון דידן, זה כמו לעשות ספק בידים, דהיינו שמודיעים להם שאין ליהודי לעבוד, ואח"כ עפ"ז עוד נאמר דהוי ספק... (ורבים מהחקלאים בקושי שומרי מסורת, אם אינך חולק גם על זה...)

מחלוקת גדולה, שהוכרעה להיתר. כלשון הגרשז"א - נוהגים כהכרעת האחרונים להקל בזה"ז בשמור ונעבד (והחזו"א לא כלל בחדא מחתא שמור ונעבד, בשמור כתב להחמיר בסדר השביעית אך במקום שציינתי כ' להפך).

אין עניננו נוגע בכלל לעשיית ספק לכתחילה, מכמה טעמים, אבל בעיקר משום שאת המכירה עושים כדי להציל את החקלאי מאיסורים, בלי שום קשר לעשיית ספק (ומודיעים לו שגם אחרי המכירה צריך להמנע ממלאכות דאורייתא). לענין הפירות, גם בלי שום פיקוח מיוחד יש לתלות שהמלאכות בזמננו נעשות ע"י גוי, ועדיף טפי מספק נעבד שבו הקל החזו"א.

מכל מקום, הפרטים כבר אינם כה חשובין לדיון - כתבת לעיל כאילו הרבנות אינה מזהירה שלא לעשות מלאכות דאורייתא, וזה אינו נכון. אחר כך כתבת שזה לא משנה בכלל, כי אחר שעושים שלא כהזהרתם הפירות נאסרים, וגם זה לא נכון לדעת רבים רבים מפוסקי זמננו, אפילו בודאי נעבד וכ"ש בספק, ואעכו"כ במקום שיש לעובד על מי לסמוך, שכן יש מן המתירים שהתירו לגמרי (ועל כן גם אם ברוחב דעתך הכרעת לאסור נעבד בזה"ז, אין בכך פירכא על מי שחושב אחרת).

[מחולת המחנים]

עדיין לא הספקתי לעבור על כל המו"מ בהלכה של הת"ח דכאן, רק אעיר כמה הערות קלות:
א. הכרעת אבי המנהג בארץ ישראל בעל פאת השלחן (סי' כ"ב סק"א) לאסור שמור ונעבד, וכן הורו הגר"ח ברלין והרידב"ז בשנת תר"ע.
ומ"מ כפי שכבר העירו כאן גם לשיטת הראשונים שהתירו נאסר בכל אופן מדרבנן.
ב. בדעת ספר התרומה יש להתחבט הרבה, אבל כדאי להעיר שמה שכתבו כאן בהחלטיות שאפילו לסה"ת היתר עבודה בקרקע של גוי הוא רק בספק אצלו, איננו ברור לגמרי, שהרי הגר"א (יו"ד סי' של"א סק"ו) הביאו מבלי שום ספיקות, וגם בסה"ת כמדומה שבסוף הענין אחר שמסיק ששמיטה בזה"ז דרבנן מכיון שבטלה קדושת הארץ, כותב בפשיטות שלפי"ז מותר לישראל לעבוד בקרקע הנכרי.
וע"ע שו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כ"ז ט').

[אלי כהן]

מה שכתבת סתם חורש דאורייתא, חבל על האריכות, לו ראית ברמב"ם שציינתי (פ"א ה"ב ד'): "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או זמירה או קצירה או בצירה... אבל שאר עבודות הארץ הן במכת מרדות. כיצד, החורש או חופר...מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

תמהני לשיטתיה דמר: אטו סבירא ליה לכת"ר, דהרמב"ם פליג אקרא? והא להדיא כתיב "בחריש ובקציר תשבֹּת" ! ולוּ ראה כת"ר מה שכתב הרמב"ם בשלוש ההלכות הראשונות של פרק א - היה כת"ר מבין מייד, שגם רמב"ם מודה - שמי שחורש - עובר על עשה דאורייתא (ובחריש ובקציר תשבות), ומה שכתב דמכין אותו מדבריהם - קאתי לאפוקי מלאו ד"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר וכו". קנצי למילין אשים: בחריש איכא עשה ומיהו ליכא לאו, ולהכי המלקות הן רק מדבריהם. אם כן אין שום ראייה שהרמב"ם אוסר לחזק ידי הגוי - בידיים - בהשקאה ובזיבול, שאינם מדאורייתא כלל, ואף עשה ליתא בהו. ואדרבא, מדסָתם בלשונו גבי סיוע לגוי: "חורש או זורע" - דהוו מלאכות דאית בהו עשה דאורייתא, ולא נקיט נמי השקאה וזיבול, משמע להדיא דלא מיירי במלאכות שכל כולן אינן אלא מדרבנן.

רק מה שכתבת דדרכו לצרף הרבה סניפים להקל, לא השבת לי למה פסק כאן כרש"י (שיש לו ב' צדדים, והנני חייב בזה עוד ביאור ליונגערמן בע"ה), ועל ספיקו העצום של בעה"ת, נגד דעתם הודאית של הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומרן הר"י קארו, שלא כדרכו בכל מקום.

לא פסק כרש"י, ולא כבעה"ת, אלא צירף - את מה שצידדו רש"י ובהע"ת - אל מה שהיה ודאי לערוך ולגר"א, ואת כל זה צירף לשאר ארבעת הסניפים שציינתי בתגובתי הקודמת. ואין קושיה מדעת רי"ף רמב"ם ורא"ש והכ"מ, משום דאין ראיה המוכיחה דנינהו מיירי אף במלאכות דרבנן (כהשקאה וזיבול), ואדרבא, מהרמב"ם ומהרא"ש משמע - דאיסור סיוע לגוי הוא דווקא במלאכות שבסתמן יש עשה או לאו דאורייתא, ודרך השו"ע לפסוק כדעת רוב שלושת עמודי ההוראה.

[יעקובי]

לר' אלי כהן.

חבל שלא ראית גם להרמב"ם פ"א ה"י שציינתי: "שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו".
עכ"פ כבר האריכו בכל זה האחרונים, ואכמ"ל, אך פשוט דמש"כ הרמב"ם בענין גוי "חורש" הוא גם האופן האסור מדרבנן.
ולענין הצירופים והסניפים, יהי לך אשר לך, ולי אשר לי, וכבר אמרתי דהמעיין למראה עיניו ישפוט. והיה זה שלום.


לר' ברזילי.

החזו"א אסר שמור, וא"כ ק"ו נעבד, שהרי כמה וכמה ראשונים שהתירו בשמור, מ"מ אסרו בנעבד (כמבואר בסוגיא דעזקה יבמות קכ"ב). ובמקום שציינת החזו"א היקל רק בספק כאמור.

ומה שכתבת דאת המכירה עושים כדי להציל החקלאים מאיסור, אשריך שאתה רואה כך פני הדברים. אולי בבית מדרשך שונים כך. אך כבר הודעתי לעיל כי דברי סובבים על המובא ביבי"א, והוא כותב דברים אחרים לגמרי בענין צורך ההיתר. (רציתי להרחיב על כך בהמשך הדיון, אך כבר אין חשק). ובקצרה, כתב כמה פעמים כי הצורך הוא שעת הדחק והפסד ממון החקלאים וכו', ובאחד המקומות גם כתב שיש ממש פיקו"נ (!) שלא יהיה מה לאכול, כי אי אפשר להביא מחו"ל שכן ארצות ערב הסובבים אותנו רובם איתנו במלחמה. ובכיוון זה רציתי להמשיך ולדון, שעל המצוה כצורתה לא שייך לומר שעת הדחק, דמהו א"כ לא שעת הדחק וכו' וכו'.

ואמנם יודע אני שגם הוא הוסיף שיש בזה הצלה לחקלאים מאיסור וכו', אולם רציתי להוכיח שכל זה תוספת מאוחרת בדבריו, וכתבו לרווחא דמילתא וכו', ולא זה טעם ההיתר רק הטעמים הנ"ל. אך כאמור אזל החשק.

ומה שהאשמתי תחילה את הרבנות ע"פ שטר ההרשאה, וכבר כתבת למעלה כי זו אי הבנה פשוטה, אתנחם בטעות זוטא שכזו, ועל כגון דא אוכל להמליץ "פנה נא אל החטאות ואל לתלאות", וממש היתה זו הערה שולית בדברי, כפי שיווכח המעיין בדברי הראשונים, וכלל לא חשבתי שיתגלגל הדיון למקום זה.

ועכ"פ אחר שכבר התגלגל לשם, הוספתי והערתי דהרבה מן הסחורה לא פשוט כלל שמותרת (ואיני דן גם מצד איסור ספיחין אם המכירה כלל לא חלה מעיקרא, וגם לזה רציתי להגיע, אך לא עוד), לדעת הרבה ראשונים דאסרי נעבד, ולהחזו"א ודעימיה וכו'. ועוד הוסיף הרב מחולת המחניים מה שהוסיף מהוראת גדולי מתא, ותודה לו על כך. אך כאמור כל זה מיותר מראש.

[ברזילי]

לא מבין את ההתעקשות, שמור ונעבד הם שני דיונים שונים, ומ"מ, כלשון הגרשז"א "הכרעת האחרונים להקל בזה"ז בשמור ונעבד", וכש"כ בספק נעבד (ובחזו"א שם גבי אתרוגים התיר גם ודאי נעבד, וכבר עמדו על סתירת דבריו מסדר השביעית), וזה פשוט. לעשות מזה קושיה על הרע"י אין לו טעם, לך "לא פשוט שהסחורה מותרת", והוא ס"ל כהכרעת האחרונים להקל. נחיה עם זה.

[יעקובי]

אני חוזר ומסביר שלא התכוונתי לעשות מזה קושיא על הרע"י, ומעיקרא לא רציתי להתגלגל לענין זה. הקושיות שלי היו אחרות לגמרי.

[אלי כהן]

חבל שלא ראית גם להרמב"ם פ"א ה"י שציינתי: "שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו"..

בודאי ראיתי! וכבר ביארתי, שגם הרמב"ם מודה שמי שחורש - מבטל עשה דאוריתא של "בחריש ובקציר תשבת", והרמב"ם בא לומר רק, שהחורש אינו עובר על לאו של "שדך לא תזרע". תמהני אפוא, מה התכוון כת"ר לחדש לנו ע"י ציון הלכה י', אחרי שגם בהלכה זו כותב הרמב"ם להדיא: "שאין אסור אלא", וא"כ קאי אלאו "דשדך לא תזרע", ולא מיירי כלל אעשה ד"בחריש ובקציר תשבת", דפשיטא שהחורש מבטל עשה ד"בחריש ובקציר תשבת"! היכן מצינו דס"ל לרמב"ם דבחריש אין ביטול עשה? ועוד אני חוזר ושואל את כת"ר: אטו ס"ל דהרמב"ם פליג אקרא? אתמהה!

פשוט דמש"כ הרמב"ם בענין גוי "חורש" הוא גם האופן האסור מדרבנן.

כבר שאלתי את כת"ר וטרם ענני: אטו הא דתנן ד"הכותב שתי אותיות..חייב", מייירי נמי בכותב דרבנן? אלא מאי אית לך למימר, דתנא סָתם לשון "כותב" - משום דסְתם-כתיבה היא דאורייתא (אע"פ שיש גם כתיבה שאסורה רק מדרבנן), השתא דאתית להכי, דון מינה ואוקי באתרין: כי פשוט מאד שהרמב"ם סָתם לשון "חורש" ולא לשון "משקה", משום דסְתם "חריש" הוא מלאכה שיש בה ביטול מצות-עשה דאורייתא של "בחריש ובקציר תשבות"; תדע, דאילו הרמב"ם - היה רוצה לאסור סיוע לגוי - גם בהשקאה וזיבול שאין בהם שום צד דאורייתא, לא היה סותם בלשון "חורש או זורע" (שהן מלאכות שסתמן הוא דאוריתא כאמור) - אלא היה נוקט בלשון יותר ברורה של "משקה ומזבל".

ולענין הצירופים והסניפים, יהי לך אשר לך, ולי אשר לי, וכבר אמרתי דהמעיין למראה עיניו ישפוט.

זה לא "לי", אלא זה לגרע"י זיע"א, דשיטתו הכללית בכל התורה כולה היא לצרף סניפים, וכ"ש הכא שצירף חמישה סניפים, ועדיפא משני סניפים של "ספיקא דרבנן", או משלושה סניפים של "שבות דשבות במקום מצוה", ודו"ק.

וכבר אמרתי דהמעיין למראה עיניו ישפוט.

נכון, והמעיין ישפוט למראה עיניו ויראה, איך סרו כל תמיהותיו של כת"ר על הגרע"י זיע"א, משום שכל תמיהותיו של כת"ר עומדות על כך שכת"ר סבר דהרמב"ם בא לאסור סיוע לגוי אף במלאכות דרבנן, ומיהו אדרבא מלשונו של הרמב"ם משמע כלפי לייא, כפי שהראיתי לעיל.

היה זה שלום.

וכן למר.

[וונדרבר]

בספר תורת המדינה כתב שאין לסמוך על היתר המכירה מצוה לפרסם לכל הלאומים למיניהם

האם כת"ר סבור שאם נבוא ללמדם על דעתו אז הם יפסקו כמותו? הרי הם אינם חסידיו, אלא הם חסידי הרבנות הראשית, ועוד לפני שנבוא ללמדם שדעתו היתה להחמיר, הם יבואו ללמדנו שדעת כל שאר הרבנים הראשיים - ובראשם הגרע"י זיע"א - היתה להקל. וכבר אמר על כך הגרע"י זיע"א, שכל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים, ובימינו יש המקילים כדעת הגרע"י זיע"א (והם רוב העם) - ויש המחמירים כדעת עמיתו (והם שאר העם) - וא"כ זו מחלוקת שמתקיימת.

אני היכנסתי - את הרב הראשי לשעבר - הגרע"י זיע"א, רק כי היכנסת את הלאומים - אשר כידוע הולכים אחרי הרבנות הראשית; אז על דבריך סיימתי, שכמעט כל הרבנים הראשיים - ובראשם הגרע"י זיע"א - הקלו בהתר המכירה.

מתוך הדברים נראה כאילו הרה"ר לצבא ולמדינה גורן היה מחמיר, והגרע"י זיע"א היה מקיל! אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק!
שהרי הקולות של הרה"ר גורן בכל שנותיו בצבא ובמדינה ידועות ומפורסמות, וידוע גם ה"דיל" בינו לבין ראשת הממשלה גולדה מאיר - "היתר ממזרים" תמורת מינוי לרה"ר למדינה. ובגלל ה"היתר" הזה קבעו כל פוסקי וגדולי הדור בשעתו, שפסקיו אינם פסקים, כידוע.
ולפי זה קצת מוגזם לומר שהוא מחמיר יותר מהגרע"י זיע"א, א"כ עשית לשכם פרוש ולדינה פרוצה ח"ו! [עיין חידושי מהרי"ט קידושין כ"ב ע"ב סוף ד"ה מאן לימא לן, וחומת אנך וישלח אות ו']. ואף אם אתם סבורים שהגרע"י זצ"ל הקיל יותר מדי בשביעית, [ואתם טוענים שמה בכך ששביעית בזה"ז דרבנן, גם עוף בחלב הוא מדרבנן], מ"מ בודאי הוא בזיון נורא לכתוב בצורה כזו, כאילו הרה"ר גורן היה מחמיר והגרע"י זצ"ל היה מקיל!
זאת ועוד, נראה מתוך הדברים כאילו מה שהרבנים הראשיים מקילים בהיתר מכירה זה בעקבות הגרע"י זצ"ל, [ומה שיש "מיעוט מהעם" שמחמירים, זה בעקבות עמיתו לשעבר!].
אין זה נכון כלל, מי שיודע מעט היסטוריה יודע שה"היתר מכירה" של הרבנות הראשית קדם בהרבה להגרע"י זצ"ל, ואדרבה, הגרע"י זצ"ל הלך בזה בעקבות הרבנות הראשית. ואילו ה"מחמירים", שהם רוב החרדים לדבר ה', מעולם לא שמעו על ה"פסק" של הרה"ר גורן, ואינם מתחשבים בדעותיו ובפסקיו, ובודאי אינם הולכים בעקבותיו.
מענין לענין, ידוע שבזמנו, כשקבעו גדולי הדור בשנת תשל"ג שהרה"ר גורן אינו רב ופסקיו אינם פסקים, היו אנשים בקצה המחנה שלא הבינו, וטענו אם הוא נבחן וקיבל תעודת סמיכה, איך אפשר לבטל את המבחן למפרע?
לאחרונה סיפר הג"ר יהודה טרגר שליט"א, ראש ישיבת עץ חיים באנטוורפן, [בתוך יתד נאמן, (יתד השבוע – יתד סוכות), מוסף חול המועד סוכות תשע"ה, עמ' 34], על הג"ר חיים קרייזווירט זצ"ל, גאב"ד אנטוורפן, שבתקופת היותו ראש ישיבה בארה"ב בשיקאגו, לפני יותר מחמישים שנה, היה אחד מהתלמידים שקיבל ממנו סמיכה וירד מהדרך, והצליחו לקחת ממנו את כתב הסמיכה, והתלמיד לשעבר תבע אותם למשפט, וטען שקיבל תעודה מהרב ולקחו אותה ממנו. ועל זה השיב הגר"ח קרייזווירט לבית המשפט, שסמיכה זה רשיון ולא תעודה (דיפלומה), ורשיון אפשר לשלול ולקחת ממי שאינו מתנהג כראוי, והביא להם ראיות על זה מגמרא. ודפח"ח וש"י.

[אלי כהן]

בספר תורת המדינה כתב שאין לסמוך על היתר המכירה מצוה לפרסם לכל הלאומים למיניהם

האם כת"ר סבור שאם נבוא ללמדם על דעתו אז הם יפסקו כמותו? הרי הם אינם חסידיו, אלא הם חסידי הרבנות הראשית, ועוד לפני שנבוא ללמדם שדעתו היתה להחמיר, הם יבואו ללמדנו שדעת כל שאר הרבנים הראשיים - ובראשם הגרע"י זיע"א - היתה להקל. וכבר אמר על כך הגרע"י זיע"א, שכל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים, ובימינו יש המקילים כדעת הגרע"י זיע"א (והם רוב העם) - ויש המחמירים כדעת עמיתו (והם שאר העם) - וא"כ זו מחלוקת שמתקיימת.

אני היכנסתי - את הרב הראשי לשעבר - הגרע"י זיע"א, רק כי היכנסת את הלאומים - אשר כידוע הולכים אחרי הרבנות הראשית; אז על דבריך סיימתי, שכמעט כל הרבנים הראשיים - ובראשם הגרע"י זיע"א - הקלו בהתר המכירה.

מתוך הדברים נראה כאילו הרה"ר לצבא ולמדינה גורן היה מחמיר, והגרע"י זיע"א היה מקיל! אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק!
שהרי הקולות של הרה"ר גורן בכל שנותיו בצבא ובמדינה ידועות ומפורסמות, וידוע גם ה"דיל" בינו לבין ראשת הממשלה גולדה מאיר - "היתר ממזרים" תמורת מינוי לרה"ר למדינה. ובגלל ה"היתר" הזה קבעו כל פוסקי וגדולי הדור בשעתו, שפסקיו אינם פסקים, כידוע.
ולפי זה קצת מוגזם לומר שהוא מחמיר יותר מהגרע"י זיע"א, א"כ עשית לשכם פרוש ולדינה פרוצה ח"ו! [עיין חידושי מהרי"ט קידושין כ"ב ע"ב סוף ד"ה מאן לימא לן, וחומת אנך וישלח אות ו']. ואף אם אתם סבורים שהגרע"י זצ"ל הקיל יותר מדי בשביעית, [ואתם טוענים שמה בכך ששביעית בזה"ז דרבנן, גם עוף בחלב הוא מדרבנן], מ"מ בודאי הוא בזיון נורא לכתוב בצורה כזו, כאילו הרה"ר גורן היה מחמיר והגרע"י זצ"ל היה מקיל!
זאת ועוד, נראה מתוך הדברים כאילו מה שהרבנים הראשיים מקילים בהיתר מכירה זה בעקבות הגרע"י זצ"ל, [ומה שיש "מיעוט מהעם" שמחמירים, זה בעקבות עמיתו לשעבר!].
אין זה נכון כלל, מי שיודע מעט היסטוריה יודע שה"היתר מכירה" של הרבנות הראשית קדם בהרבה להגרע"י זצ"ל, ואדרבה, הגרע"י זצ"ל הלך בזה בעקבות הרבנות הראשית. ואילו ה"מחמירים", שהם רוב החרדים לדבר ה', מעולם לא שמעו על ה"פסק" של הרה"ר גורן, ואינם מתחשבים בדעותיו ובפסקיו, ובודאי אינם הולכים בעקבותיו.
מענין לענין, ידוע שבזמנו, כשקבעו גדולי הדור בשנת תשל"ג שהרה"ר גורן אינו רב ופסקיו אינם פסקים, היו אנשים בקצה המחנה שלא הבינו, וטענו אם הוא נבחן וקיבל תעודת סמיכה, איך אפשר לבטל את המבחן למפרע?
לאחרונה סיפר הג"ר יהודה טרגר שליט"א, ראש ישיבת עץ חיים באנטוורפן, [בתוך יתד נאמן, (יתד השבוע – יתד סוכות), מוסף חול המועד סוכות תשע"ה, עמ' 34], על הג"ר חיים קרייזווירט זצ"ל, גאב"ד אנטוורפן, שבתקופת היותו ראש ישיבה בארה"ב בשיקאגו, לפני יותר מחמישים שנה, היה אחד מהתלמידים שקיבל ממנו סמיכה וירד מהדרך, והצליחו לקחת ממנו את כתב הסמיכה, והתלמיד לשעבר תבע אותם למשפט, וטען שקיבל תעודה מהרב ולקחו אותה ממנו. ועל זה השיב הגר"ח קרייזווירט לבית המשפט, שסמיכה זה רשיון ולא תעודה (דיפלומה), ורשיון אפשר לשלול ולקחת ממי שאינו מתנהג כראוי, והביא להם ראיות על זה מגמרא. ודפח"ח וש"י.

שמתי לב, שמרכז-דבריו של כת"ר אינו מיועד לדון בגופו של עניין אלא בגופו של אדם ("מי נחשב רב ומי לא נחשב רב"), לכן אני רואה את עצמי פטור מלהגיב, כי מה שמעניין אותי זה רק לדון לגופו של עניין.
גם ראיתי שכת"ר עירבב בין סוגיית השמיטה (שלגביה הרב גורן מחמיר) לבין סוגיות אחרות (שבהן הרב גורן מקל), ולכן זו עוד סיבה שבגללה אני רואה את עצמי פטור מלהתייחס לדברי כת"ר, שהרי אני בדבריי לא עירבבתי בין הסוגיות, וכל מה שכתבתי התייחס רק לסוגיית השמיטה.
גם ראיתי שכת"ר עירבב בין חסידי הרבנות הראשית (שזה נושא האשכול כיעויין בהודעה הראשונה וגם בהודעתי שלי שאותה ציטט כת"ר), לבין הציבור החרדי, ולכן זו עוד סיבה שבגללה אני רואה את עצמי פטור מלהתייחס לדברי כת"ר, שהרי אני בדבריי התייחסתי רק לאותו ציבור שעליו דן מי שפתח את האשכול.