כח הטענה כתב:נכון שכתבתי לעיל שאפשר להתווכח עם הראיה מאב ואם, אך למעשה אינני חושב שיש הבדל מהותי בין אב ואם לבן ובת.
מה שכתבת לעיל היה לגבי ההבדל שבין "אב" לבין "אח"; כלומר טענת, שזה שלא מצינו לשון "אבות" על האב והאם יחדיו, אינו ראייה לדחות את מה שפירשתי ש"אחים" חל על אח ואחות יחדיו, דשאני תיבת "אב" שהיא אינה כמו "אם". כלומר, אז סברת שיש הבדל מהותי, בין תיבת "אב" - אשר בפשטות לא חלה על "אם" - כי היא תיבה אחרת, לבין תיבת "אח" - אשר אם תחול גם על אחות - היא לא תהיה מילה לגמרי אחרת (אלא רק עם סיומת דקדוקית אחרת).
כח הטענה כתב:לדעתי ברור ש'אבות' באופן כללי כולל גם אימהות, כמו בפסוק לא יומתו אבות על בנים.
הבא לחלק עליו הראייה; כלומר עליך להביא ראייה לחילוק שאתה עושה, בין כשיש הרבה אבות והרבה אימהות - שאז לדעתך אפשר לכלול את כולם במילה "אבות", לבין כשיש זוג בודד של הורים (כגון בפסוק "ברכות הורי") - שאז לדעתך אי אפשר לכלול את שניהם במילה "אבות" (כפי שכינה אותם כך בתרגום אונקלוס שם).
כח הטענה כתב:שים לב שהתעלמת גם מהדוגמא של עבד ושפחה שהן שתי מילים שונות לגמרי ובכל זאת ניתן לדבר על עבדים באופן כללי ולכלול גם שפחות.
אם תבדוק טוב תראה שלא התעלמתי, אלא כתבתי "הבא לחלק עליו הראייה"; כלומר עליך להביא ראייה לחילוק שאתה עושה, בין כשיש הרבה עבדים והרבה שפחות - שאז לדעתך אפשר לכלול את כולם במילה "עבדים", לבין כשיש עבד אחד ושפחה אחת - שאז לדעתך אי אפשר לכלול את שניהם במילה "עבדים".
כח הטענה כתב:כשמדברים על מלכי ישראל בבית שני כוללים את שלומציון, אך כשמישהו מדבר על ינאי ואשתו הוא יקרא להם המלך והמלכה ולא המלכים ינאי ושלומציון.
ערבא ערבא צריך. מנין לך לעשות חילוק זה?
כח הטענה כתב:המקרה של ובן אין לו שמתייחס גם לבת פשוט אינו שייך לנושא כי מדובר שם על בן באופן כללי ולא על בן ובת מסויימים.
ולענ"ד יש כאן קל וחומר: ומה תיבת "בן" שהיא בלשון יחיד - חלה גם על בת - וכגון בפסוק "ובן אין לו" דמיירי דאין לו בן ואין לו בת, קל וחומר שתיבת "בנים" - שהיא בלשון רבים - יכולה לחול על זוג הכולל בן בודד עם בת בודדת. ולא ברור לי כלל מהו שורש החילוק שאתה עושה בין "הרבה" לבין "זוג". אגב, גם לדעת חז"ל, "מיעוט רבים שנים", אלמא חז"ל אינם מחלקים (מבחינה דקדוקית) בין רבים לבין זוג.
כח הטענה כתב:הסברתי את הסיבה שאני מחלק כמה פעמים. העובדה שאין בתנ"ך התייחסות לאיש ואשה בודדים כ'אנשים' מביאה אותי לחילוק הזה.
לשיטתך: מהא דלא מצינו בתנ"ך "צהובה", אלא רק (שער) "צָהֹב", אטו ליכא למימר (שערה) "צהובה"? אלא מאי אית לך למימר, דאמנם לא מצינו את תיבת "צהובה" - ומיהו הא כן מצינו את תיבת "קטנה/גדולה/אשה" וכדומה, ולכן כבר אין סיבה לחלק בין כל אלה לבין "צהובה". השתא דאתית להכי - אימא, דאמנם לא מצינו דתיבת "בנים" קיימא אבן יחיד ואבת יחידה - ומיהו הא כן מצינו "בני ישראל" "בני אדם" וכדומה - דמיירי בבנים ובבנות כאחת, ולכן כבר אין סיבה לחלק בין זה - לבין זוג של בן יחיד עם בת יחידה.
כח הטענה כתב:לפסוק ואלה בני ענה, אתה שואל מי מפרש כמוני ואני שואל מי מפרש כמוך. לכאורה אם מדובר במשפט אחד היה צריך להיות כתוב ואהליבמה בתו ולא בת ענה.
הפסוק הדגיש "ואהליבמה בת ענה", לאורויי דהשתא קאי אההיא ענה דלגביה כתיב לעיל מיניה (תרי זימנין) - באותו פרק עצמו (ל"ו) - פסוקים ב,יד: "אהליבמה בת ענה בת צבעון". ומיהו אין זה סותר את מה שאני מפרש, שכאשר הפסוק אומר "ואלה בני ענה דשן ואהליבמה בת ענה", הכוונה היא שבניו של ענה - המוזכר בפסוק כ' בתור אחיו של צבעון בן שעיר - היו שניים: דשן, ואהליבמה בת ענה (בת צבעון). מכאן אגב למדנו, שענה - אחיו של צבעון, נשא לאשה את ענה - בתו של צבעון.
כח הטענה כתב:אבל מצאתי לי אילנות גדולים להתלות בם שהראב"ע על אתר והגר"א בדה"י א א מ"א כתבו שאהליבמה בת ענה איננו ענה אבי דשן ובהכרח פירשו את הפסוק כמוני.
הנה בבראשית פרק ל"ו מצינו
שלושה ענה: בן צבעון (פסוק כד), בת צבעון (פסוקים ב,יד), אחִי צבעון (פסוק כ) - כלומר בן שעיר.
האבן עזרא מפרש, דקרא ד"ואלה בני ענה", לא מיירי בענה בן שעיר; אבל זה לא יכול להיות הפשט (כמבואר להלן), אלא הפשט הוא, שאחרי שבפסוקים כ,כא מובאים
שבעת בני שעיר לפי סידרם:
לוטן שובל צבעון ענה דִּשון אצר דישָן, באים
שבעה פסוקים המפרטים את צאצאי
שבעת הבנים האלה לפי סידרם, כשכל אחד
משבעת הפסוקים פותח בשמו של אחד
משבעת הבנים האלה: "ויהיו בני
לוטן...ואלה בני
שובל...ואלה בני
צבעון...ואלה בני
ענה...ואלה בני
דישן (עי' רמב"ן דר"ל דִּשון וכדמוכח להדיא מדברי הימים א א' מ"א וכדמצינו בספר מלכים שחירום נקרא גם חירָם)...אלה בני
אצר...אלה בני
דישָן"; אלמא, בפסוק "ואלה בני ענה" מיירי בענה בן שעיר, ודלא כראב"ע - שנדחק להוציא-מהכלל את הפסוק הנ"ל.
לכן, הגר"א חלק על הראב"ע - ופירש (כמוני) לפי הפשט כנ"ל - דבתיבות "ואלה בני ענה" מיירי בענה בן שעיר; ואמנם הגר"א גם הוסיף דבתיבות "ואהליבמה בת ענה" מיירי בענה בת צבעון, משום דהוק"ל אמאי נוספו תיבות "בת ענה" - אי לאו לאורויי דמיירי באדם אחר ששמו ענה, ומיהו מפירוש הגר"א לא מוכח (כטענתך) דכי כתיב "ואלה בני ענה" (בן שעיר) תיבת "בני" קיימא אדשן לחודיה, אלא לפי פשטות הפסוק - אף אליבא דהגר"א - משמע דבני ענה (בן שעיר) היו שניים: דשן, ואהליבמה בת ענה (בת צבעון), ולכן הפסוק הדגיש "אהליבמה בת ענה" לאורויי דהשתא קאי אההיא ענה דלגביה כתיב לעיל מיניה (תרי זימנין) בפסוקים ב,יד: "אהליבמה בת ענה בת צבעון".
אבל אתה אינך מפרש כך; אלא אתה קורא את הפסוק "ואלה בני ענה דשן ואהליבמה בת ענה", כאילו הוא היה שני פסוקים, שבכל אחד מהם יש שלוש-ארבע מילים: המבנה של הכאילו-פסוק הראשון הוא: "ואלה בני פלוני פלוני" (כמו שמצינו "ובני דן חשים"), בעוד שהמבנה של הכאילו-פסוק השני הוא: "ופלונית בת פלוני". ובכן, הפירוש החדש שלך לפסוק המלא הנ"ל, היה יכול להתקבל על הלב - אילו היינו מוצאים בתנ"ך פסוק בן-שלוש מילים בלבד - מסוג "ופלוני בן פלוני" או "ופלונית בת פלוני", או-אז הייתי אומר - שגם חציו השני של הפסוק על ענה - בנוי באותו אופן; אבל אינני מכיר פסוק הבנוי לפי המבנה של חציו השני של הפסוק של ענה. לכן, לענ"ד, טפי מסתברא לפרש ששתי מחציותיו של הפסוק "ואלה בני ענה דִּשֹׁן ואהליבמה בת ענה" - קשורות זו לזו - כלומר תיבת "בני" קיימא נמי אסיפא, מלפרש שתיבת "בני" קיימא אדשן לחודיה (כמו בפסוק "ובני דן חשים") - אע"ג דתיבת "בני" היא בלשון רבים.
כח הטענה כתב:ולא אכחד שהתוס' בב"ב קט"ו ע"ב כתבו שענה היתה אשה וא"כ נזכרו בני צבעון איה וענה בלשון זכר אך התוס' שם כבר הקשו לנפשם דכתיב לאלתר הוא ענה בלשון זכר ותירצו דכיון שירשה כזכר כונתה בלשון זכר וא"כ אין משם ראיה גם לנידו"ד.
אגב: מן הסתם שמת לב, שלפי הפשט - הפסוק "הוא ענה אשר מצא...ברעותו...לצבעון אביו" - מיירי בענה בן, והפשט לא יופשט. ואמנם פירוש התוספות - במקומו מונח, שהרי דברי תורה - כפטיש יפוצץ סלע, אבל עדין - כל האשכול הזה (לגבי "אחיו" של לבן) - לא קאי אלא אפשטיה דקרא.