ירושלמי כתב:והמחמירים טוענים כנגדך...
מבקש חכמה כתב:כלל זה שמקורו בירושלמי ברכות פרק ב, עומד כנגד המחמירים.
תוך כדי דיבור כתב:כמדומני שנכתבו על זה בדורנו כו"כ מאמרים מסכמים. מכל מקום אלך ואיזיל.
בגדר העניין בראשונים, ראה רמב"ן וריטב"א קידושין ל"א ע"א, שביארו שהדבר אמור רק בעניינים שלא ציוותה בהם התורה כלל, דהיינו שאין בהם עניין מצד עצמם, ורק האדם עושה מהם על עצמו מצוה. ולפי זה פשוט שדברי הרושלמי אינם עניין להמקיים מצוה כאינו מצווה ועושה (ואין להקשות מדברי הפוסקים שכתבו ע"פ הירושלמי שהפטור מן הסוכה ואינו יוצא ממנה אינו אלא הדיוט ואינו מקבל שכר [רמ"א סי' תרל"ט ע"פ הגמ"י ועוד], כי יש לחלק בין פטור עקרוני מן הסוכה, דוגמת זה של הנשים, לבין פטור מלאכותי ממנה, דוגמת זה של המצטער. וכן מוכרח מהט"ז שם לעניין הברכה). והוסיף על זה המאירי (ב"מ פ"ז ע"א) שכל שיוצא מן המעשה איזה דבר שכל "או מוסר או סלסול או הכנעת הלב", כבר אינו בגדר דברי הירושלמי. ודוגמא לזה מובאת בתוס' (גיטין ו' ע"ב) שמי שמשרטט בכתיבת התפילין הוא הדיוט, כי התורה אינה מחייבת אותו בכך ואין בזה שום עניין מצד עצמו, ורק אם עושה זאת כדי שתצא כתיבתו נאה, הרי זה בגדר זה א-לי ואנוהו ופשיטא שאינו הדיוט.
אליהוא כתב:אמנם יש לבאר הפלוגתא באופן אחר, דבלילה הראשון א"צ כלל גדר מצות ישיבת סוכה, והארכנו בזה במק"א.
תוך כדי דיבור כתב:בשלהי עניין זה - יש קושיה ידועה, למה בת כהן שאינה מצווה להיטמא למתים, לא מצאנו שיהיה לה בזה שכר אם תחמיר על עצמה ותקיים כאינה מצווה ועושה, והיינו שתטרח לעקוף את בית הקברות וכדומה. או שיהיה איזו חסידות גדולה בישראל שמחמיר על עצמו שלא להיטמא למתים, למה איננו אומרים שהריהו כאינו מצווה ועושה ומקבל שכר. ומלבד החילוקים שנאמרו לגבי עצם חלות הדין ושייכותו לכהן דווקא, ראיתי עתה למהר"ל בתפארת ישראל (פ"כ) שביאר שיש בזה הבדל עקרוני בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, שעניינן של מצוות עשה הוא להוסיף שלימות בנפש האדם, ולכן גם מי שאינו מחוייב במצוה, יש לו תועלת לקיימה - אבל מצוות לא תעשה, כל עניינן הוא שלא לעבור על ציווי הקב"ה, וממילא אם הקב"ה לא אסר דבר מסויים על אחד, אף שאסרו על חברו, אין איזו תועלת וסיבה מיוחדת להימנע מדבר זה.
ובזה ביאר גם את קושיית הראשונים למה אסרו ללכת עם ציצית ליד קבר המת ולא אסרו לעשות את תכריכי המת מכלאיים (עיין בב"י יו"ד ש"א בשם הר"ש), אף שבשניהם יש לכאורה עניין של לעג לרש, שהמת אינו יכול לקיים מצוה זו? אלא שלפי הנ"ל מבואר שלעג לרש שייך דווקא במצוות עשה, ולא במצוות ל"ת.
ודון מינה ואוקים הכא גבי גדר ההדיוט.
תוך כדי דיבור כתב:אחרי שתסיים הראבי"ה עיין גם ברמ"א או"ח סי' פ"ח ומקורותיו.
ובנבלתם לא תגעו - יכול אם נוגע אדם בנבלה ילקה את הארבעים ת"ל ולאלה תטמאו. אי ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם הנבלה ילך ויטמא בה ת"ל ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות
כיו"ב הוא בירושלמי פ"ד ה"דוהיא לא נתפשה, להוציא את האנוסה שמותרת לבעלה, או יכול בין ישראל בין בכהונה, אמרת מה אם שרצים קלים שהיא טומאה קלה עשו בה אונס כרצון בכהונה, סוטה חמורה דין הוא שעושה אונס כרצון בכהונה.
ובזית רענן הביא דברי המדרש, וכתב: 'וצ"ע דלענין טומאת שרצים כהן וישראל שווין הן. וי"ל דישראל לא אכפת ליה בטומאה משא"כ כהן דנפסל לאכול תרומה בטומאתו.' עכ"ל. ובהגהות הרש"ש למדרש העתיק דברי הז"ר וכתב עליו: 'וצ"ע דגם ישראל נפסל מלאכול קדשים קלים ומעשר שני וליכנס למקדש וא"כ מיפרך הק"ו דא"ל ישראל יוכיח'.לכן נ"ל דתלמיד טועה כתבו וכו', עכ"ל. אלא שקשה לשבש הירושלמי והמדרש.מניין שאונסין פוסלין בכהונה באשת איש מה אם שרצים הקלים עשה בהן את האונס כרצון סוטה חמורה לא כל שכן.
והעיר שם הגרעק"א בגלהש"ס: תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ עכ"ל.גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה, שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא, דכתיב אמור אל הכהנים וגו', כהנים מוזהרין, ואין ישראל מוזהרין, אלא אזהרת אכילתן, וכתיב ונטמתם בם - משמע שעל ידי אכילתן תטמאו. והעיר שם הגרעק"א בגלהש"ס: תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפ' אמור רק בטומאת מת ולא בשרץ עכ"ל
תוך כדי דיבור כתב:(איש ספר - הדברים המשונים וכו', זה הסיפא, אבל לא הקביעה שאין לחוש וכו' כמובן?)
וביותר תמוה לי מש"כ לענין טומאת כהנים, והרי אין כהנים מוזהרים כלל על שום טומאה זולת טומאת מת, ואפילו מדרבנן מותרים כדאיתא להדיא בבכורות (כ"ט ב') אם היה כהן מטמאהו מתרומתו, איהו גופיה הכי אזל ומשני בשאר טומאות דלא מוזהר עלייהו . ואולי ס"ל מדנקט הגמ' דלא מוזהר עלייהו מכלל דאיסור יש בזה עכ"פ מדרבנן, ואולי עשה דקדושים יהיו [ויקרא כ"א ו'] דכתיב גבי טומאה כדאיתא בב"מ ל' א', וע"ש בתוס' [ד"ה הא אין] שמצוה עליהם להיות קדוש, וא"כ גם כשיטמא בשאר טומאות נמי עובר בעשה, וא"כ בדבר שמטמא מדרבנן אסור מדרבנן לטמאות עצמו. (ועי' תוס' חולין ל"ד ב' ד"ה והשלישי, שכ' שהרי אפילו כהנים אמרינן בפ"ק דר"ה (ט"ז:) דמותרים ליגע בשרץ ונבילה, ולפנינו לא נמצא שם לשון זה כלל, וי"ל בדוחק). ועי' רמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין [פט"ז ה"ט] שכ' ג"כ שמותרים הכהן ונזיר להתטמא בשאר טומאות חוץ מן המת .
[/quote]איש_ספר כתב:[ (ועי' תוס' חולין ל"ד ב' ד"ה והשלישי, שכ' שהרי אפילו כהנים אמרינן בפ"ק דר"ה (ט"ז:) דמותרים ליגע בשרץ ונבילה, ולפנינו לא נמצא שם לשון זה כלל, וי"ל בדוחק). [/b].
מיללער כתב:דנו פה לעיל בענין זהירות לכהנים מלהיטמא בשאר טומאות כגוןן טומאת נבילה או זיבה וכיוצ"ב.
מה הדין להיטמא בטומאת טמא מת, היינו לנגוע באב הטומאה שנטמא במת כגון אדם וכלים (לא כלי מתכות) שנגעו במת דמטמא טומאת ערב, זה נכלל בכלל האיסור טומאת מת שיש לכהנים?
הרמב"ם בסוף הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"ט כ' ואף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאת מת עכ"ל. שאלתי אם זה נכלל בכלל 'שאר טומאות' או בכלל 'טומאות מת'. בספר המפתח שם לא מצאתי התייחסות לזה.
-
שוב מצאתי שהרמב"ם כ' מפורש בהל' אבל פ"ג ה"ב שמותר לנגוע בבגדים שנגעו במת אע"פ שמתטמא בהן טומאת ז'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 110 אורחים