צל"ח- "פת במלח תאכל" רק בתחילת הדרך.

[גם זו לטובה]

צל"ח מסכת כתובות דף קד עמוד א

גמרא בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בי' אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהיה שלום במנוחתי, עכ"ל. פרש"י, ולא נהניתי בעולם הזה וכו', ועיין בתוס' ד"ה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, כדאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ומייתי הך עובדא דרבי, עכ"ל.
איכא לתמוה מה היה רבי מתפאר בזה ולא נהניתי אף על פי שיגעתי בתורה, הלא כל מי שנפשו חשקה בתורה מוטל [עליו] למעט תאוות לבו ותענוגי עולם הזה, וכדאיתא בפרקי אבות [פ"ו מ"ד] כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. נמצא לא היה לו להתפאר בדבר שמדת חכמים כן הוא. וגם קשה להבין דברי מדרש שהביאו תוס' שמדייק עד שאדם מתפלל וכו', מה מדייק במלת עד, ומאי בעי תוס' בזה לאשמועינן שהביאו המדרש, ומסיים ומייתי הך עובדא דרבי.
ונראה לתרץ, שהרי יש לדקדק עוד במשנה דאבות הנ"ל דקאמר אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, הלא זו שני דברים הפוכים, מתחילה קאמר חיי צער תחיה, ואח"כ אשריך בעולם הזה, אם יבלה ימיו בצער מה שייך לומר אשריך בעולם הזה. בשלמא וטוב לך לעולם הבא שייך שפיר שיקבל שכרו לעולם הבא, אבל לעולם הזה מה יש לו לייחל אם הוא מחויב לבלות זמן בחיי צער. ותו יש לדקדק בלשון המשנה דשנו כך היא דרכה של תורה, ה"ל למימר הרוצה להגות בתורה פת במלח תאכל וכו'.
אלא כך צריכים לפרש המשנה באמת, וחדא קושיא מתורצת בירך חברתה, וזה מדוייק בלישנא כך היא דרכה של תורה, כלומר מתחילה כשרוצה לקנות תורה, כי התורה נקנית במ"ח דברים כידוע. זהו הנתיב החכמה והדרך שיבור לעצמו שפיר לילך ולהנהיג בו, פת במלח תאכל, ומדוייק הלשון כך היא דרכה של תורה, כלומר המתחיל לילך בדרכים דרחים רבנן לעסוק בתורה, צריך להרגיל עצמו בחיי צער ולהרחיק מתפנוקי מעדנים ותענוגי עולם הזה, רק מותר לדשן עצמותיו ולהחזיק עצמו בתורה, ובתר הכי קאמר אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, שנהגת בתחילה בשעת קניית התורה בחיי צער, אשריך בעולם הזה כלומר אח"כ, כשזכית ללמוד, יהיה אשריך ויהיה מותר לך להנות בתענוגי עולם הזה. אמנם רבי היה מקדש עצמו במותר לו אעפ"י שהיה מותר לו להנות בעולם הזה, כי מי לנו גדול כרבי, והיה הדין נותן לקיים אשריך בעולם הזה, אפ"ה הרחיק עצמו מהן ולא אבה ליהנות מהן אפילו באצבע קטנה, ושפיר היה רבי מתפאר בזה. ולא נהניתי אף על פי ששאר אוהבי ולומדי תורה בתר שלמדו מותרים בתענוגי עולם הזה, אני החמרתי על עצמי.
ובזה יובן ג"כ דברי התוס' שהביא מהמדרש עד שאדם מתפלל שיכנס התורה לגופו, כלומר שיהיה בידו להרגיל עצמו כדרכה של תורה שנקנה בחיי צער ובמיעוט תענוגי עולם הזה, אבל בתר שיזכה בתורה מותר בתענוגי עולם הזה ואין שייך להתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ורבי החמיר לעצמו אף כשזכה בכתרה של תורה, ושפיר היה בידו להתפאר. ולזה מסיים ומייתי הך עובדא דרבי, כלומר מעובדא דרבי יובן המשנה דפרקי אבות, וק"ל.

[בן_אליעזר]

זה הזכירני -באופן אחר, אבל בדומה- לאימרתו של הגר"מ שפירא זצ"ל ר"י יח"ל בקשר למאחז"ל הנ"ל. גם הוא חילק בין גדר "פת במלח" לאופן דמנוחה ורחבה, אלא באו"א. מתוך ספרו של הרא"ד מנדלבוים שי', "האור המאיר", על קורות חייו של הגרמ"ש.

אגב מילתא: העיד לי הר"י מונדשיין ז"ל על סיפור בעל התניא זי"ע הנכלל בתוך "ווארט" הנ"ל - שלא ידוע לו על מקור אחר להסיפור/ווארט, מלבד המובא כאן מהגרמ"ש. [ולא בא בזה לשלול אמינותו ח"ו, וכפשוט, אלא שלכאו' הגרמ"ש, שנמנה בין חוגי החסידים - כנראה קיבל כך במסורה מרבותיו לדורותיהם].

[עושה חדשות]

בפירוש הנד' ע"ש רש"י לאבות כתב-

פת במלח תאכל. לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה אלא ה"ק אפי' אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן אלא על הארץ אל ימנע מלעסוק בה דסופו ללמוד אותה מעושר

בנותן ענין להביא עוד מש"כ רש"י עירובין נד.

שדורסת ואוכלת - מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים, אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין. שמסרחת - בטיט, היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו. לישנא אחרינא שדורסת ואוכלת, לאחר הריגתה אוכלת מיד, כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו, מסרחת, מנבל עצמו על דברי תורה, לשון זה נראה בעיני, לפי שמצינו בכל התלמוד שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד, ועל מלבושיהן כדכתיב ולמשנאי אהבו מות.

ועי"ש במהרש"א.
וע"ע ביהגר"א יו"ד סי' רמו סקנ"ד שנקט לעיקר כפי' א' דרש"י, והביא את זה כמקור לד' הרמ"א שם ד"יסיר תענוגי הזמן מלבו".

[בקרו טלה]

כעין דברי הצל"ח בקיצור
ְדִבְרֵי אֵלִיָּהוּ לגר"א:
הָאִישׁ הַבָּא לִלְמּוֹד, מִתְּחִלָּה יְקַבֵּל עָלָיו אֶת כָּל הָאָמוּר פֹּה בְּמַתְנִיתִין לִחְיוֹת חַיֵּי צַעַר, כִּי אִם יִחְיֶה חַיֵּי בְּשָׂרִים וְתַעֲנוּגֵי עוה״ז לֹא יַשִּׂיג דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה. אוּלָם אח״כ יוּכַל לֵהָנוֹת גַּם מעוה״ז, וְעַ״ז אָמַר כָּךְ הִיא ״דַּרְכָּהּ״ שֶׁל תּוֹרָה, רָצָה לוֹמַר הַדֶּרֶךְ לָבוֹא אֵלֶיהָ הִיא יְקַבֵּל עָלָיו פַּת בַּמֶּלַח וְכוּ', אֲבָל אח״כ יוּכַל לִהְיוֹת אַשְׁרֶיךָ בְּעוֹלָם הַזֶּה וְכוּ׳.

[לעומקו של דבר]

דומה לכך יש גם ברוח חיים לדעתי או בליוקטים בשם הגר"ח וולז'ין
שפת במלח הוא רק בתחילה בשביל שיתרגל ללמוד תורה גם בהעדר תענוגים ולא יגרום לו לבטלה ולבקש תענוגיו
וזה סוד פסח בלחם עוני ואח"כ מגיע חג השבועות בשני הלחם שהם חמץ

[עושה חדשות]

בפירוש הנד' ע"ש רש"י לאבות כתב-

פת במלח תאכל. לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה אלא ה"ק אפי' אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן אלא על הארץ אל ימנע מלעסוק בה דסופו ללמוד אותה מעושר

בנותן ענין להביא עוד מש"כ רש"י עירובין נד.

שדורסת ואוכלת - מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים, אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין. שמסרחת - בטיט, היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו. לישנא אחרינא שדורסת ואוכלת, לאחר הריגתה אוכלת מיד, כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו, מסרחת, מנבל עצמו על דברי תורה, לשון זה נראה בעיני, לפי שמצינו בכל התלמוד שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד, ועל מלבושיהן כדכתיב ולמשנאי אהבו מות.

ועי"ש במהרש"א.
וע"ע ביהגר"א יו"ד סי' רמו סקנ"ד שנקט לעיקר כפי' א' דרש"י, והביא את זה כמקור לד' הרמ"א שם ד"יסיר תענוגי הזמן מלבו".

מצו"ב איגרת מהגראי"ש גרינימן שליט"א

[עושה חדשות]

וז"ל רש"י בע"ז טז:
דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

[סעדיה]

בנותן ענין להביא עוד מש"כ רש"י עירובין נד.

שדורסת ואוכלת - מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על תענוגים, אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין. שמסרחת - בטיט, היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו. לישנא אחרינא שדורסת ואוכלת, לאחר הריגתה אוכלת מיד, כך תלמיד חכם מחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו, מסרחת, מנבל עצמו על דברי תורה, לשון זה נראה בעיני, לפי שמצינו בכל התלמוד שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד, ועל מלבושיהן כדכתיב ולמשנאי אהבו מות.

ועי"ש במהרש"א.
וע"ע ביהגר"א יו"ד סי' רמו סקנ"ד שנקט לעיקר כפי' א' דרש"י, והביא את זה כמקור לד' הרמ"א שם ד"יסיר תענוגי הזמן מלבו".

ועי"ע בהעמק דבר בראשית מ"ט י"ד

[גם זו לטובה]

העמ"ד בראשית מט,יד

יששכר חמר גרם. רובץ בין המשפתים. יושב במקומו עמל בבית תלמודו. וזהו בין המשפתים. מקום שאינו נקי ומהודר כ"כ שיהא מוכשר לעוסקי בהליכות עולם וכדאי' בעירובין דנ"ד א' אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת. וא"ד שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו. (והעיקר כפי' א' דרש"י. ע"ש. ומה שהקשה רש"י מהא דאי' עה"פ ולמשנאי אהבו מות. לק"מ דהתם מיירי בשעה שהת"ח מתהלך בין הבריות. אבל בית תלמודו אינו כן):

[עושה חדשות]

וז"ל רש"י בע"ז טז:
דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

ספר התרומה הלכות שבת סימן רמג -

ומורי רבינו מפרש מנעל של רבנן כורכין אותו בחוזק וקושרין אלא אין חולצין מנעליהן מרגליהן עד ליל שבת לפי שלומדין בכל הלילות של ימות החול ושוכבין מעט בלבושיהן

[עושה חדשות]

יש גירסא ברש"י בע"ז שם "ואינם רוחצים".