דחוף

[מביט ומקשיב]

אני צריך דחוף תשובה למעשה האם מותר לי לאלף כלב שע"י סימן שלי ידליק את המזגן בשבת

[עולה מן הארץ]

יש על זה תשובה של הגרצפ"פ

[מה שנכון נכון]

אולצ.PDF

(320.48 KiB) הורד 329 פעמים

[אישי]

לפי דברי האול"צ שהובא לעיל, משמע שיש איסור רק מצד דיבור חול בשבת ולא מצד שליחות, וא"כ עדין יל"ע אם לעשות לו סימן מותר. אך גוף דבריו צ"ע, כי הביא ראיה מהגמ' שנכרי אינו חמור מכלב, עי"ש, ולפיכך כשם שאסור אמירה לנכרי כך אסור אמירה לכלב, ואח"כ כתב שבכלב אסור דוקא אם אומר בשבת, אבל בנכרי אסור גם אם אומר לו מע"ש משום שליחות, ולפ"ז שוב תיקשי מהגמ' הנ"ל דמשמע שנכרי אינו חמור מכלב.

[מה שנכון נכון]

יש על זה תשובה של הגרצפ"פ

שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קעד

+/מתוכן הענינים/ תמוז תשך+ רמיזה לבהמתו שתעשה מלאכה, ומלאכה שנעשית ע"י מחשבתו.

עובדא הוה במי שיש לו כלב מאומן ומלומד גם לכיבוי נר החשמל שבעל הכלב רומז לו והוא לוחץ ברגלו על כפתור הנצמד להשלטר להורידו או להעלותו כדי להדליק או לכבותו. והשאלה באה אי שריא לעשות כן בשבת, דלפום ריהטא אין כאן עשיית מלאכה בידים אלא גרמא בעלמא, וכדאמרינן בשבת (דף קכ ע"ב): לא תעשה מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, ואפשר דזה קיל מגרמא דאין כאן מעשה כלל.

אך הלום ראיתי למהר"ש פרימו ז"ל הו"ד בעהד"ט (סימן יד) שכתב בענין המן שהיה משתנה טעמו לכמה טעמים ע"י מחשבתו של אדם, ודוקא בע"ש היה מותר לחשוב מה שהוא רוצה ולא בשבת. והביא ראיה לדבריו מתוס' גיטין (דף לא ע"א): דשאני מדומע שכבר היה מתוקן אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרי אף במחשבה, הרי דלתקן דבר בשבת אף במחשבה אסור. ואני כאשר ראיתי דברי מהר"ש פרימו כן תמהתי דלמה הוצרך להביא ממרחק מתוס' גיטין הא מזה שהוא בעצמו אומר: ודוקא בערב שבת היה מותר לחשוב מה שהוא רוצה ולא בשבת - הרי מקרא מלא הוא (בשלח טז פסוק כג): את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ושם במכילתא: ר' יהושע אומר מי שהיה רוצה אפוי היה מתאפה לו והיה רוצה מבושל היה מתבשל לו, וא"כ עכצ"ל דמה שאומר: את אשר תאפו אפו - דלא יחשוב בשבת עצמו אלא בע"ש, וא"כ מבואר במלאכת המן גופא דאסור לעשות מלאכה בשבת ע"י מחשבה, דאז גבי מן כל אפיה ובישול לא היה אלא במחשבה לבד וזהו שנאסר בשבת.

אך כך נעיין צדקו דברי מהר"ש פרימו דממקרא זה דאשר תאפו אפו אין לנו שום ראי' לאסור מלאכה ע"י מחשבה דודאי מסתבר דלבתר שהזהירה תורה: את אשר תאפו אפו, דהיינו שלא יחשבו מחשבה זאת של אפיה ובשול אלא בערב שבת דוקא, הרי אם ימצא מי שיעבור על דבר זה בודאי לא תהני לו מחשבה זו, דזהו גילויא דקרא דכשם שלא ילקטו את המן בשבת כן אסור לבשלו בשבת ולא יהא חוטא נשכר ומחשבתו בטלה ולא עבר כלום. וגם זה גופא מודיע הפסוק דאת אשר תאפו אפו מע"ש דהיינו שתחשבו מע"ש ויאפו אבל בשבת אי אפשר שבידים ממש אסור ובמחשבה אי עביד לא מהני ביום השבת דלא עביד הקב"ה ניסא לרשיעא, וכיון שכן שוב אין ראי' דבמחשבה למלאכה יש איסור אלא הודעה דבשבת לא יהא אפשר מלאכת בישול ואפיה לא בידים, וגם במחשבה משום דלא מהניא מחשבה בשבת שהוא משום כבוד השבת, ולכן יחשבו דוקא בע"ש, אלא דלפי"ז עדיין יקשה לשון מהר"ש פרימו שהוא אומר דדוקא בע"ש מותר לחשוב מה שהוא רוצה ולא בשבת מה שייך לשון איסור מחשבה בשבת כיון דמחשבתו בטלה וכמאן דלא עביד כלום.

ובעיקר שאילתנו היה נראה לי דיש לדון דמה שעושה ע"י הבע"ח זהו בכלל מחמר או שביתת בהמתו אם הכלב הוא שלו. עיין אבן העוזר (סימן שכח) לענין העמדת עלוקה בשבת שכתב דאם העלוקה שלו אסור משום שביתת בהמתו, והגאון מסוכוטשוב ז"ל הקשה על האבן העוזר דאפילו אם העלוקה אינה שלו יאסור משום מחמר, הואיל והוא מעמידה. ומתרץ דהיא מוצצת להנאתה אין זה מחמר. וכן מתרץ בזה המג"א (סימן שטז) שכתב דהמשסה את הכלב אחר החיה שיצודנה אין אסור רק מדרבנן, והקשה דלמה לא יהא אסור מדאורייתא משום מחמר, יעו"ש מה שמתרץ. וא"כ בנד"ד נמי נימא דבכיבוי ע"י הכלב אסור משום מחמר ואם הכלב שלו אסור משום שביתת בהמתו.

והנה בדברי בזה עם רב גדול אחד דחה דברי מטעמים שונים, א' דבכיבוי נמי י"ל דמכיון שהוא למוד ורגיל לכבות או להדליק ג"כ עושה זה להנאתו כמו בעלוקה, ועוד דבמלאכה דכשלעצמה היא גרמא אלא דלגבי שבת אסורה משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה - זה לא אמרינן אלא לגבי האדם עצמו, אבל בבהמה ושאר בע"ח חוזר הדין דאינו אלא גרמא ושוב אינו עובר על כעי"ז לא משום מחמר ולא משום שביתת בהמתו. ולדעתי אין דבריו מתקבלים דלהוציא מכלל מלאכה לא שייך אלא בכה"ג שהבהמה עושה זאת להנאת עצמה כמו במעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים, אבל בכיבוי אין זה להנאת גופה כמו לאכילתה אלא שהוא רוצה למלאות רצון הבעלים בשביל זה לא נאמר דהוי נייחא דידה, וכן מדויק לשון האגלי טל שאומר דגבי שיסה בו את הכלב דאדעתא דנפשי' קא עביד להשקיט את כעסו על החיה ולמה לא קאמר משום דנהנה למלאות רצון המשסה, משמע דמכוין לומר דבעינן דומיא דמעמיד בהמתו על עשבים מחוברים דוקא בכה"ג דהוי נייחא דידה עצמה גורם שאין זה מלאכה כלל, וקרינן בה למען ינוח משא"כ כשרוצה למלאות רצון הבעלים, גם מה שאומר דלגבי הבהמה חוזר הדין שאינו אלא גרמא ואין הבעלים נידונים לא בשביל מחמר ולא בשביל שביתת בהמתו, לכאורה דברים אלה נדחים מצד עצמם. (שהרי התורה אחשבה גרמא זו שתהיה חשובה מלאכה גמורה לגבי בעלים ומסתבר לומר דהוי מלאכה גם לענין שביתת בהמתו וגם לענין מחמר, דכיון דרחמנא אחשבה למלאכה גמורה אחשבה, וכמו דלענין הוצאה דס"ד דהוי מלאכה גרועה מ"מ כיון דאחשבה למלאכה שוב הוי דינה כמלאכה גם לגבי בהמה לענין שביתתה ולענין דין מחמר דשוב לא מחלקינן גם לענין בהמה בין מלאכה למלאכה).

אולם בעיקר קושית הגאון אגלי טל על אבן העוזר דלמה לא קאמר דעובר גם על איסור מחמר, וגם מה שמקשה על המג"א במשסה את הכלב שיצוד את החיה דלמה אינו עובר על איסור מחמר, הנה בפסחים בענין ערב הפסח שחל בשבת מה יעשה בטלטול סכין של שחיטה, דאמרינן התם: מי שפסחו טלה תוחב בצמרו, גדי תוחב לו בין קרניו ושם (בדף סו) מקשה: והלא מחמר, וברש"י שם: מחמר לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה קרי מחמר ומוזהר עליה, עכ"ל. ובפשוטו משמע מלשון רש"י דמחמר אינו אלא בבהמה נושאת משוי לבד והוא מנהיגה אבל במרמז לבהמה לעשות איזה מלאכה אינו בסוג מחמר, א"כ מה מקום להקשות במעמיד עלוקה ובמשסה כלב לצוד חיה וכן בנ"ד לכיבוי חשמל ע"י כלב אם אינו שלו ל"ש מחמר.

אמנם יתכן לומר דאין כוונת רש"י להוציא שאר מלאכות ע"י בהמה מדין מחמר אלא רש"י רוצה להשמיענו דבמחמר אחר בהמה שאינה עושה כלום וגם לא נושאת משא שאין זה בכלל מחמר דאל"כ מה מקום לקושיית הגמרא על העברת הסכין: והלא מחמר דהא אם בלי הסכין נמי מחמר הוא מה יוסיף כאן אם גם הסכין תחוב בצמרו הא פסח כל עבודתו דוחה שבת ואין כאן אלא ריבוי שעור באיסור מחמר, לכן הקדים רש"י דמחמר אינו אלא בנושאת משא ובלי הסכין אין כאן מחמר, א"כ בשביל הסכין יעבור באיסור מחמר ושפיר מקשה הגמרא על הסכין דוקא, אבל באמת אה"נ דכל מלאכה שהבהמה עושה יש בה משום איסור מחמר.

אגב אזכיר מה שהי' קשה לי בסוגיא הנז' דמקשה והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד הוא ופירש"י דאין דרך טלה לשאת משא הי' קשה לי מדברי התוס' (ב"ק דף נה ע"א) דבדגים נמי יש איסור שביתה ומחמר, והא בודאי אין דרכן של דגים לעשות מלאכה והוי כלאחר יד וכיצד שייך בדגים איסור שביתה, ואכמ"ל.

[מביט ומקשיב]

אם אני מבין נכון שבמגן אברהם מבואר שאין בזה מחמר

[לייטנר]

לא אילוף אלא קירוב בע"ח למתג חשמל:

>הדלקת אור בשבת באמצעות חתול בית / רבני מרכז הלכה והוראה,
בראשות הרב יוסף צבי רימון
נשאלנו האם מותר לאדם לקרב בשבת את חתול הבית שלו למתג החשמל על מנת שהחתול ידליק את האור ששכח להדליק לפני שבת.

האם חית מחמד היא מוקצה?
לפני שנדון בעניין עשיית מלאכה ע"י חית מחמד, עלינו לדון האם בכלל מותר לטלטל (=להזיז) חיות מחמד? הרי הלכה פסוקה היא שבעלי חיים הינם מוקצה בשבת. (שבת קכח,ב; שו"ע שח,לט). מצד שני חיות מחמד נועדו להשתעשע בהן ולהזיזן ממקום למקום, ואדם אינו מקצה אותן משימוש בשבת.

למהר"ח אור זרוע היה נראה "להתיר לטלטל עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו... כיון שבני אדם נהנים בקולם לאו מוקצים נינהו...". אך הרא"ש ענה לו שלא מלאו ליבו להתיר לטלטלם, משום ש"יש לאסור יותר בבעלי חיים, דאין משתמשין בבעלי חיים, ולא פלוג (=לא חילקו) רבנן בבעלי חיים".(שו"ת מהר"ח אור זרוע פא-פב).

אכן, יש מפוסקי זמננו שתפסו כעיקר את סוף דברי הרא"ש, וכתבו שאסור לטלטל חיות מחמד משום שהן מוקצה, כי לא חילקו חכמים בין סוגי בעלי חיים.(ארחות שבת יט,קכד; ילקוט יוסף שח,כא). אמנם יש פוסקים שהתירו לטלטל חיות מחמד (אגרות משה או"ח ה,כב,כא). לדעתם יש לחלק בין כלל בעלי החיים (אף אלו המשמשים לכך שהאדם יהנה בראייתם או בשמיעתם), לבין חיות מחמד משום "שתשמישם הוא לטלטל ממקום למקום", ולכך עיקר ייעודם. (שולחן שלמה שבת ב, שח,עד,ד).

מכיוון שמוקצה הוא איסור דרבנן הרי שיש מקום לסמוך על המתירים.

עשיית מלאכה באמצעות חית מחמד
יש להבחין בין אופנים שונים של ביצוע הפעולה:

1. אם דוחפים את החתול על מתג החשמל, הרי שהפעולה נעשית מכוחו של האדם והדבר אסור. אף שמסתבר לומר שזו מלאכה שנעשית בשינוי, מכיוון שנעשית שלא בדרך המקובלת ביום חול אלא באמצעות דבר אחר, מכל מקום הרי גם עשיית מלאכה בשינוי אסורה (משנה שבת צב,א).

2. אם מחזיקים את החתול באוויר בצורה כזאת, שבטבעו הוא יניע את רגליו ויבעט במתג באופן כמעט ודאי,יש לדון מיהו המבצע של פעולה זו.

א. אם נגדיר שהאדם מבצע את הפעולה תוך שימוש בהרגלים הטבעיים של החתול, נראה לדמות זאת לזורה (תבואה) ורוח מסייעתו (בבא קמא ס,א) או למניח עלוקה על בשר האדם כדי שתוציא דם (מגן אברהם שכח,נג; אבן העוזר שם) שדינם - חייב.

ב. גם אם נגדיר שהאדם והחתול מבצעים ביחד את הפעולה כנראה שיש בזה איסור 'מחמר', האוסר על האדם לבצע פעולה ביחד עם בהמתו (שמות כ,ט; שבת קנג,ב – קנד,א; שולחן ערוך רסו,ב).

ג. גם אם נגדיר שהחתול מבצע את הפעולה לבדו, אך ברצון האדם ובהכוונתו, הרי כנראה שיש בזה איסור 'שביתת בהמתו' - המחייב את האדם למנוע את בעלי החיים שלו מלעשות מלאכה בשבת. (שמות כ,ט; עבודה זרה טו,ב; שולחן ערוך רמו,ג).

לפי כל שלוש האפשרויות פעולה זו אסורה בשבת.

3. אמנם אם מחזיקים את החתול בצורה סטטית ויציבה במרחק מסוים ממתג החשמל, באופן שאין הכרח שהחתול ע"פ טבעו ייגע במתג, והחתול מעצמו 'מחליט' לשחק במתג ברגליו עד שמדליק את האור, בזה נראה להתיר במקום צורך. דומה הדבר למה שהתירו בגמרא (יבמות קיג,ב – קיד,א) לקחת ילד קטן ל'טיול' בסמוך לחפץ שנפל ברשות הרבים (ללא ערוב) על מנת שהילד ירים את החפץ לצורך עצמו ויביאו הביתה. הרשב"א (שם) למד מגמרא זו שמותר להעמיד תינוק 'סמוך' לדבר אסור שנצרך לו, "כדי שישלח ידו ויאכל". [הלכה למעשה השימוש בילד מסובך יותר ואין כאן מקום להאריך].

נראה לומר, שהדבר נכון גם לעניין הנחת בעל חיים, בסמוך לדבר איסור נצרך, על מנת שיעשה איסור, שהרי חובת שביתתו נלמדה מאותו פסוק. (שמות כ,ט; ועיינו: רש"י ורמב"ן שם; רשב"א שבת קנג,ב; שו"ת חתם סופר א (אורח חיים), פג: שו"ת אחיעזר ג,פא אות כג; ארחות שבת פרק כד ז-ח והערה ב, ופרק לא סעיפים ו-י)

להלכה
מוקצה: נחלקו האחרונים אם מותר להזיז חית מחמד, או שהיא מוקצה. המקל יש לו על מי לסמוך.

הדלקת אור באמצעות חתול ושאר חיות מחמד:
אם דוחפים את חית המחמד על המפסק, או אם שמים אותה בצורה כזאת שבאופן טבעי וכמעט ודאי היא תפגע במפסק – נראה לאסור.

אמנם אם מחזיקים את חית המחמד בצורה יציבה, ובמרחק מתאים מהמתג, בצורה שאין הכרח שבאופן טבעי תפגע במתג – נראה שהדבר מותר במקום צורך.



התשובה נכתבה בידי הרב שי ויסבורט

[יאיר]

אני צריך דחוף תשובה למעשה האם מותר לי לאלף כלב שע"י סימן שלי ידליק את המזגן בשבת

השאלה אם מותר לגדל כלב בביתו...

[אוצר החכמה]

אם הוא לא כלב רע מותר כן מבואר בחו"מ.

[יאיר]

אכן אבל ראיתי שיש שכתבו, שיש בזה מושב ליצים וטומאה ועוד וזה לא כ"כ פשוט.
ואם הוא תמיד בחצר יש להקל בזה יותר.

[חובב_ספרים]

למה אין זה איסור דאורייתא משום שביתת בהמתו כמו מחמר.

[שלח]

גם פה לגבי שבת

[מה שנכון נכון]

ע"ע סימן שח סעיף כז.

[שומר]

במלכים אומניך של הרב זילברשטין כתב מכתב לאור לציון והאור לציון השיבו עייש

[יואל שילה]

כתבתי בעניין מעט דומה, בעקבות מעשה שהיה.