משומד במובן של מקבל עליו דת הנוצרים

[איש_ספר]

כבר נודע שתיבת מומר היא חילוף צנזורי של מילת משומד.
לפי"ז כבר בתלמוד נזכר לרוב משומד, ואף פעם לא במובן של מקבל עליו דת הנצרים, אלא כסוג של עבריין. וכל הדינים שנזכרו בתלמוד על מומר הוא משומדינו, אינם עוסקים במקבל עליו דת, אלא בעבריין.
תא חזי בע"ז כו ב, שאמרו שמין יש בו מורידין ולא מעלין ובמשומד לא. מי שרגיל לשימוש של משומד היום לא יבין איך שייך משומד שאינו מין.
וידועה תשובת גאון שמבאר את תיבת משומד עם הזאת המים הטמאים שמזים על הנכנס בדתם, ואילו הרשב"א משיב אודות פלוני שכינוהו משומד, שאין הכוונה שקיבל עליו דת שלהם, אלא שהוא עבריין.

והנה ידוע שבתשובות הגאונים יש חומר רב על משומדים, לענין ירושה וזיקת יבום וטבילה לחזרתם וכו'. האם הכל הוא רק לפי הפירוש של אותו גאון, היינו משומד במובן של היום?

לפו"ר דברי הגאון קשים, ואולי צ"ל שלדעתו זה השימוש המקורי של המילה, עד שכינו בכינוי זה גם את שאר העבריינים, ואיך נדע להפריד בין הנידונים?

חיפשתי באוצר ולא מצאתי חומר מסודר

בספר בינה ודעת המקודש כולו לדיני המומרים והמינים, לא עסק כלל בשאלת מקבל עליו דת, משום שלא שכיחי בגוון.


שמעתי שיש ספר מחקרי על יחס הגאונים למשומדים, אבל איני יודע את שמו, אולי שם יש הרצאה על השתלשלות המושג וההיסטוריה של שימושיו.

[יעקובי]

לפי"ז כבר בתלמוד נזכר לרוב משומד, ואף פעם לא במובן של מקבל עליו דת הנצרים, אלא כסוג של עבריין. וכל הדינים שנזכרו בתלמוד על מומר הוא משומדינו, אינם עוסקים במקבל עליו דת, אלא בעבריין.

אבל כבר הוסכם והתפרסם שנוסח ברכת המינים המקורי הוא 'למשומדים' וכו'. וכבר פרש"י לברכות (בנוסח המקורי כמובא בדק"ס, ולא כמצונזר בספרים שלפנינו) בזה הלשון: "ביבנה תקנוה לאחר זמן מרובה, קרוב לתרבותו של ישו הנוצרי, שלמדו להפך דברי אלקים חיים". (וכן העתיקו הנמוק"י והרשב"ץ בפירושיהם שם).

גם הר"א אב"ד בספר האשכול (האמיתי, מהדורת אלבעק עמ' 26) כתב: "וברכת המינין ביבנה תקנוה, משום דאוושא טעוותא דהני מיני, דמאצטלב חייבא עד שחרב הבית שיבנה במהרה בימינו קל"ה שנה... וכיון דאווש הני מיני באותן הימים, ואתחברו בהדי מלכות חייבת, משום הכי חשש רבן גמליאל שהיה נשיא באותו העת עם בית דינו וכו', ותקנו ברכה זו כנגד מפלתן". (ובהערה י"ח שם ציין המהדיר לעוד ראשונים שכתבו כיו"ב).

כלומר נוסח ברכת 'למשומדים' מזמן התלמוד (הגם שלא נזכר בו בהדיא), תוקן ע"פ כל המפרשים הנ"ל על מקבלי דת הנוצרים.

[מה שנכון נכון]

כמדומני שבזמן תקנת ברכת המינים לא היו הנוצרים [היהודים שבהם עכ"פ] עע"ז, אלא בעיקר מבטלי מצוות מעשיות. ואלהותו של משיחם התקבלה בדתם בדורות מאוחרים יותר.

[מעט דבש]

"ועתה ראה גם ראה מה בידינו רעה, ומה עול מצאו בנוסח ברכה זו ('ולמשומדים') כי רחקו מעליו.
הנה מלת 'משומד', כבר נודע לרבים שאין הדבר כמו שחשבו המון הטועים בלתי בקיאים בעיקר הלשון, דמו היותו מענין 'שמד' שבעברית [עיין ספר התשבי שורש שמד, ובבאר הגולה למהר"ל באר ז], והוא אמנם טעות מוחלט בהכרח גמור, שאם כמו שהבינוהו, מה שייך להתפלל שלא יהא להם תקוה, אחר שכבר נשמד פרים ממעל כפי הוראת השם (לפי הבנתם), בודאי אבדה תקותם, לא יעלה על הדעת שתהא תקוה לדבר נשמד ונכרת. אם כן אין ענין ללשון בקשה זו כלל. והלא יראה כאולת לפי דרכם שאי אפשר לחשוב כזאת על חכמים אמתיים.

אכן האמת הברור במלה, כאשר כתבו הרמב"ן, איש אמת נודע בשערים, בפירושו על התורה בפרשת בא....[זה לשון הרמב"ן: "וכן תרגם אונקלוס כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים, והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מב ח), וחסרו העי"ן, כמו שהבליעוה במלות רבות, ואמרו מדם במקום מדעם (עי' ערוך ערך מדעם). דור קטי (כתובות י:), דור קטיע. בקי, בקיע (סנהדרין ה:)"]:


והנה אונקלוס המתרגם נשתמש בלשון זה, ובאר הכתוב 'כל בן נכר לא יאכל בו' (שמות יב, מג) 'כל בר ישראל דאשתמד', ובזמן שנתנה תורה, וגם כמעט כל הזמן שהיה פסח נוהג לא היו עדיין בעולם אותן אמונות של אומות המושלות עתה ברוב העולם, ונאסרו המשומדים בפסח על פי הקבלה האמיתית. גם אין טעמו של המתרגם לקרותן משומדים מענין שמד אפילו יהיו עובדי עץ ואבן, שאין דרכו לתרגם השמות כי אם על פשוטו של מקרא, והוא אומר כאן 'בן נכר', אף אונקלוס לא נתכוין לכנות לו שם לגנאי ולקללה, אלא זהו ממש פירושו, שעל בן נכר באה הקבלה, שפירושו מי שנתנכרו מעשיו (רש"י עה"ת), שהוא עם היותו מכיר רבונו ויודעו, מתנכר אליו.
והוא הענין בעצמו המכוון אצל המתרגם ב'בר ישראל דאשתמד', זה ברור מאד. על כל פנים נראה לעין בריא הראות, שהרצון בו על האנשים הפושעים בו, ומזידים ומורדים בה' נאמר" (יעב"ץ, לוח אֶרֶשׁ א, קנט).

נמצא, ששאלת הרב 'איש ספר' בעיקרה היא שאלת היעב"ץ, איך אפשר לפרש 'משומד' על המתנצר דייקא, והיעב"ץ מקשה קושיא אלימתא מקרבן פסח, שאונקלוס תרגם איסור 'בן נכר' על המשומדים, אף שבזמן שניתנה תורה כלל לא היתה דת זו בעולם, ואיך יפרש אונקלוס הפסוק על המתנצרים דייקא.

[יעקובי]

גם הרד"א בפירושו לברכת המינים (מכ"י, שוחזר במהדו' אור הספר) נמשך אחר הרמב"ן, וז"ל הרד"א: "ומילת משומד פירשה הרמב"ן וזה לשונו, כל בן נכר לא יאכל בו, תרגם אונקלוס כל בר ישראל דישתמד, שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים. והוא משומד שהזכירו חז"ל בכל מקום, ופירושו מנוכר, ושיעורו משומדע, מלשון ואשתמודע יוסף (ית) [ל]אחוהי... והמינים והמשומדים דין אחד להם".

מצד אחד אכן משמע שמשומד היינו עבריין (מנוכר במעשיו הרעים, ובפרט לפי השלמת לשון הרמב"ן שבדברי הרב מעט דבש), ולאו דוקא במובן של מקבל דת אחרת. אבל לאידך מה שכתב דמינים ומשומדים דין אחד להם, ק"ק מהגמ' דע"ז דלעיל שמחלקת ביניהם. וי"ל.

יש לציין לדברי ר"ד יצחקי בהגהות ארשנו רעננה (מס' 216) על דברי הריעב"ץ הנ"ל, וזה לשונו: "הריעב"ץ כתב דברים בסימן זה כדי לקיים הנוסח המקורי והאמיתי של ברכת המינים, ולכן הוצרך להפיס דעת הגויים המעלילים עליו, כדרך שעשו חז"ל שדחו המינים בקש, ובסידורו עמודי שמים אמנם הדפיס הנוסח 'ולמשומדים', כמו שמצינו בקצת עותקים של הסידור. אך כנראה שבאמצע הוכרח לשנות הנוסח חזרה ל'ולמלשינים' "...

[הגהמ]

נראה לי שהרמב"ם יפרש בדעת אונקלוס אחרת מפירוש הרמב"ן. לפי הרמב"ן בן נכר היינו מי שהתנכר כפירוש רש"י, ואולם לשון הרמב"ם בפ"ט מהל' ק"פ ה"ז הוא 'ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר' ואם ניקח בשחבון דבריו בסה"מ (ל"ת קכח) נראה שפירושו בנוי על המתרגם ועל המכילתא שכ' 'ופרשו התרגום לקבלה כל בר ישראל דישתמד ולשון מכילתא כל בן נכר זה ישראל משומד שעבד ע"ז'. והשתא דאתינן להכי נראה שבפירושו זה נמשך הרמב"ם אחר קבלת הגאונים הנזכרת בדברי אלופנו הר"ב אי"ס, דהיינו שהתואר משומד הולם מי שלא רק יצא מדת הנכונה אלא נכנס לדת נכרית אחרת. וע"ע בזה בשו"ת שרידי אש (מהד' חדשה ח"א סי' קיד עמ' שמז).

ואשר לתמיהת הריעב"ץ שלא היו הנוצרים בעולם בזמן התורה, נראה שאין בזה כלום אפי' אם נקבל שמשומד הוא תואר למי שהתנצר דוקא, שהרי יש שדרך המתרגם להמחיש הענין בביטויים מובנים לאלו שתירגם להם כיון שהכל ענין אחד אפילו אם זה מן נמנע במובנו ההיסטורי.

[בריושמא]

הסבירו הגאונים שמשומד שורשו שאמד
והוא בנין שפעל של אמד
שהוא אמודאי שצולל במים,
כי מטבילים את הנוצרים לקבל אמונתם.
כך ראיתי. ועתה אין המקור לפני, ובוודאי ימצאוהו יודעי אוצר החכמה ומטמוניו.

[מה שנכון נכון]

הסבירו הגאונים שמשומד שורשו שאמד
והוא בנין שפעל של אמד
שהוא אמודאי שצולל במים,
כי מטבילים את הנוצרים לקבל אמונתם.
כך ראיתי. ועתה אין המקור לפני, ובוודאי ימצאוהו יודעי אוצר החכמה ומטמוניו.

ראה כאן בסוף העמוד.
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... =&pgnum=27

[אספקלריא]

הערה צדדית, שאינה קשורה למה שדובר קודם.
מעניין מאוד שנמצא שימוש חריג בשימוש במושג "נשתמדו", בלשון מושאל, על נוצרים שהמירו דתם לאיסלם.
רבי יוסף סמברי, מרבני מצרים בשנות הת', בספרו "דברי יוסף" סי' ע"ה ,(במהדורת אהבת שלום תשע"א עמ' קי"ד), מספר על מלחמת המוסלמים בשנת ה' אלפים ס"א נגד הערלים [=כנראה הנוצרים] והיהודים במצרים.
והוא כותב שם:
"ומתוקף הצרה והגזרה נשתמדו מהערלים ומהיאודים לאלפים ורבבות ... ועוד בכפר קליוב נשתמדו גם כן הערלים מגדול ועד קטן".
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?1 ... 6&page=135
נדפס גם בתוך "סדר החכמים וקורות הימים" חלק א' עמ' 136, (ויש שם שינויים קטנים בגירסה).
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 35&hilite=
[ראוי לציין שס' "דברי יוסף" מלוקט מהרבה ספרים קדמונים, ויתכן שהלשון מועתק מספר אחר].
כמובן שאי אפשר ללמוד מכאן, מה הפירוש המקורי של המושג "שמד".

[מעט דבש]

ואשר לתמיהת הריעב"ץ שלא היו הנוצרים בעולם בזמן התורה, נראה שאין בזה כלום אפי' אם נקבל שמשומד הוא תואר למי שהתנצר דוקא, שהרי יש שדרך המתרגם להמחיש הענין בביטויים מובנים לאלו שתירגם להם כיון שהכל ענין אחד אפילו אם זה מן נמנע במובנו ההיסטורי.

מצאנו אמנם בתרגום שתרגם בדרך זו, כגון מה שכתב בתוס' רא"ש (קידושין יא: ד"ה טעמייהו):
"ואף על גב דכתיב 'עשרים גרה השקל' (שמות ל, יג) ומתרגמינן 'עשרין מעין סילעא' לא שהיתה מעה בימי משה, אלא 'גרה' הוא משקל קטן שיש מהם עשרים בשקל, ואונקלוס לפי דורו תרגם, שבימיו היה מטבע ששמו מעה שהיו מהם עשרים בשקל"

וברמב"ן (בראשית מא, מה):
"וכן בתו (=של פרעה) קראה שם משה רבינו כלשון עמו מן המים משיתיהו (שמות ב, י). ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצריים מוניוס, כי ישנו השמות ללשון מובן או מורגל להם כאשר יעשה התרגום בקצתם, כגון בין קדש ובין שור (לעיל כ, א), בין רקם ובין חגרא, וכן בהרבה מן השמות, ובקצתם לא ישנה דבר כאשר עשה בסיחון מלך חשבון ובעוג מלך הבשן וזולתם הרבה, וזה לפי מה שהיו נקראים בלשון ארמית בדורו, וכן עשו הנוצרים המעתיקים"

אבל זה בדברים שאינם משנים את עצם הדבר.

אבל לגבי קרבן פסח, קשה יותר לומר כן, כי לפי הרמב"ם (ל"ת קכח; ומקורו ממכילתא דרשב"י) בפסוק נכתב שכל עובד עבודה זרה אינו אוכל בפסח, ולפי תרגום אונקלוס - אם נפרש 'משומד' כגאונים - נמצא שגדר האיסור הוא מי שהתנצר בדוקא, ואין זה כולל כל עובד עבודה זרה.

[הגהמ]

הדוגמא מרקם וחגר היה בדעתי בכותבי הודעתי, וייש"כ עבור הציון מד' הרא"ש.

לאור האמור למעלה דעת המתרגם לפרש שמדובר לא רק במי שעבר ועבד ע"ז אלא שהתמכר לעקר משפחת גר ר"ל שנעשה 'בן אלהי נכר'. מכיון שכן אין כל פלא אם נקט אונקלוס הדוגמא היחידה שנודעה בימיו ושהיתה מובנת היטיב לקהל השומעים שבימיו. אם בימינו זה כבר משמע שבא למעט, הרי בימיו נתפסה כדוגמא מוצלחת על עצם הרעיון.

[מעט דבש]

לאור האמור למעלה דעת המתרגם לפרש שמדובר לא רק במי שעבר ועבד ע"ז אלא שהתמכר לעקר משפחת גר ר"ל שנעשה 'בן אלהי נכר'. מכיון שכן אין כל פלא אם נקט אונקלוס הדוגמא היחידה שנודעה בימיו ושהיתה מובנת היטיב לקהל השומעים שבימיו. אם בימינו זה כבר משמע שבא למעט, הרי בימיו נתפסה כדוגמא מוצלחת על עצם הרעיון.

חידוש גדול חידש לנו מר, שלדעת אונקלוס, וכן לדעת הרמב"ם שהביאו בפשיטות (סה"מ ל"ת קכח), ישראל שעבד עבודה זרה אינו נפסל לקרבן פסח, ולא נפסל אלא מי "שהתמכר לעקר משפחת גר".

ואכן היה מקום לדייק כן מלשון הרמב"ם בפרטי המצוות שבראש ספר הי"ד (ל"ת קכח): "כלומר, ישראל שנלוה לבני נכר, ועבד עבודה זרה כמותם, לא יאכל בו".

אך כיון שלא ראיתי מי שכתב כן בדעת הרמב"ם (אף שלא ראינו אינה ראיה), קשה בעיני לומר כן.

[ברזילי]

לאור האמור למעלה דעת המתרגם לפרש שמדובר לא רק במי שעבר ועבד ע"ז אלא שהתמכר לעקר משפחת גר ר"ל שנעשה 'בן אלהי נכר'.

יפה, תודה רבה!
אמנם, בדעת הרמב"ם יש לתלות הדבר במחלוקת האחרונים בהבנת דבריו. לענין קר"פ כתב שהלאו הוא על המשומד לע"ז, ובהלכות ע"ז ב,ה כתב "ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבר ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה; ומשומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה" ויש להסתפק אם הסיפא מפרשת את הרישא (כפי שכתב הכס"מ), ולפי זה גם מי שעע"ז באופן חד פעמי הוא בכלל משומד לע"ז שנקרא "בן נכר" לענין קר"פ, או שיש הבדל בין ע"ז חד פעמית לבין העובר בקביעות, שרק האחרון הוא משומד לע"ז (והאריך בנידון זה במל"מ שגגות פ"ג).

[נוטר הכרמים]

ייש"כ לכל החכמים שדבריהם ניתנו למעלה, אשכול כזה מוליד בנו געגועים לימי קדם בפורום זה.

לעצם הענין, מצאתי בספר יוחסין לר"א זכות (מאמר ראשון) שנראה בלשונו שמערבב את דברי הרמב"ן הנזכרים עם הפרשנות המצומצמת שמשומד היינו בן הכת הנוצרית, ואלו דבריו:

וכדמות זה המעשה בסנהדרין ירושלמי שקרה כל זה ליהודה בן טבאי שברח לאלסכנדריא כדי שלא יעשוהו נשיא. ובדרך עם תלמיד אחד כמו שקרה ליהושע בן פרחיה עם ישו הנוצרי. וקבלתם אמת שהנוצרי היה תלמידו וזאת היא הכת הג' מהמינים כת תלמידי ישו הנוצרי המשועמדים הנכנסים בתורת המעמודיא ופירוש משומדים משועמדים. והרמב"ן כתב שנקראו משומדים העובדים ע"ז שנתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים תרגום כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד, ותרגום ויכירם ואשתמודענון ויהיה לשון משומד משומדע בחסרון עי"ן, כמו דורקטי דור קטוע. ובפ' אמר ר' עקיבא בשבת (דף פז א) נראה כפי' הרמב"ן וכן פי' רש"י שם מכל בן נכר המנוכר לאביו שבשמים, ומעמודיא הם כת ישו הטובלים במים, זה פי' רבינו האי, וביבנה תקנו ברכת המינין על אלו.

[יעקובי]

בדרך זו אפשר להוסיף ג"כ הלשון (המקורי) שבספר הכוזרי, מאמר ג' סי' ס"ה (מהדורת הירשפלד <מהדורה מדעית> עמ' 213): "אבל הצדוקים והבייתוסים הם המינים שאנו מתפללים עליהם בתפלתנו, ואמנם ישו וחבריו הם המשועמדים הנכנסים בתורת המעמודית הטבולים בירדן".

[מעט דבש]

נראה לי שהרמב"ם יפרש בדעת אונקלוס אחרת מפירוש הרמב"ן. לפי הרמב"ן בן נכר היינו מי שהתנכר כפירוש רש"י, ואולם לשון הרמב"ם בפ"ט מהל' ק"פ ה"ז הוא 'ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר' ואם ניקח בחשבון דבריו בסה"מ (ל"ת קכח) נראה שפירושו בנוי על המתרגם ועל המכילתא שכ' 'ופרשו התרגום לקבלה כל בר ישראל דישתמד ולשון מכילתא כל בן נכר זה ישראל משומד שעבד ע"ז'.

אכן, כל המדובר כאן עד עכשיו הוא בדעת הרמב"ם, ומקורו ממכילתא דרשב"י (כמ"ש בעצמו בסה"מ).ובטורי אבן (חגיגה ג: ד"ה ר"ע) ובמנחת חינוך (יג, ב) כתבו שכן מוכח גם מתוס' (זבחים כב: ד"ה משום).

אבל בדעת רש"י (עה"ת שמות יב, מח, וזבחים כב: ד"ה שנתנכרו) כתב שם בטורי אבן (ובגבורת ארי תענית יז: ד"ה כל) שאף משומד ('מומר') לעבירה אחת נפסל. וכבר קדמו הרא"ם (שמות יב, מג מח).

וכתבו האחרונים (צדה לדרך עה"ת; העמק שאלה י, ג; הגרי"פ פערלא ח"ב קצג:) שכן מפורש ברש"י (כח: ד"ה בן נכר) "מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ולא לכל התורה".

ובדעת אונקלוס, הרא"ם דייק מהלשון 'דאשתמד', שהוא כולל הכל, גם משומד לדבר אחד, וכדעת רש"י. אבל ברמב"ם (ל"ת קכח) מבואר שביאר את התרגום כדעתו, וכמכילתא דרשב"י, דקאי על משומד לע"ז.

ועוד יש לציין, מש"כ בטורי אבן (שם, ובגבורת ארי שם ד"ה מיהו אין), שלדעת רבי מאיר (בכורות ל.) דמשומד לדבר אחד הוא משומד לכל התורה, גם לדעת הרמב"ם יפסל מקרבן פסח, ולא בעי משומד לע"ז דוקא (והביאו במנ"ח הנ"ל, עיי"ש).

[איש_ספר]

נזכרתי באשכול משעשע זה...
viewtopic.php?f=7&t=2765
העוסק בזיהוי המינים כנוצרים.
אם אכן כך, זו עוד קושיא על הסוברים שמשומד הוא מקבל עליו דת הנוצרי, שהרי בגמרא הובאו משומד ומין זה לצד זה. עיין למשל ריש פ"ג דהוריות, איזהו משומד ואיזהו מין (ולפנינו: איזהו מומר ואיזהו צדוקי, ופלא גדול על היעב"ץ בהגהתיו שם). מלבד מה שמפורש שם, אכל חלב הרי זה משומד...


עכ"פ תודה רבה מאד לכל המשיבים, המנעימים, המחדדים והמחכימים.

[מעט דבש]

"ועתה ראה גם ראה מה בידינו רעה, ומה עול מצאו בנוסח ברכה זו ('ולמשומדים') כי רחקו מעליו.
הנה מלת 'משומד', כבר נודע לרבים שאין הדבר כמו שחשבו המון הטועים בלתי בקיאים בעיקר הלשון, דמו היותו מענין 'שמד' שבעברית [עיין ספר התשבי שורש שמד, ובבאר הגולה למהר"ל באר ז], והוא אמנם טעות מוחלט בהכרח גמור, שאם כמו שהבינוהו, מה שייך להתפלל שלא יהא להם תקוה, אחר שכבר נשמד פרים ממעל כפי הוראת השם (לפי הבנתם), בודאי אבדה תקותם, לא יעלה על הדעת שתהא תקוה לדבר נשמד ונכרת. אם כן אין ענין ללשון בקשה זו כלל. והלא יראה כאולת לפי דרכם שאי אפשר לחשוב כזאת על חכמים אמתיים...(יעב"ץ, לוח אֶרֶשׁ א, קנט).

אמנם, ראה זה מצאתי, ב'שיטה למסכת מגילה' (דף יד.):

"וביאור 'להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים' (אסתר ג, יג) כתב הריטב"א ז"ל, כוונתו הרעה 'להשמיד' שישתמדו, והוא לשון שמד, 'להרוג' את הגופות, 'ולאבד' הממון"

[יעקובי]

כיון שעלה, צריך לבדוק בקובץ 'מוריה' תשרי תשע"ג, במאמר הרב שלום חסידה, שהדפיס את הנוסח המקורי של ברכת המינים מתוך ספר 'צידה לדרך' (לרבינו מנחם תלמיד רבינו יהודה בן הרא"ש).

יעו"ש בהקדמה, שאפילו מהדפוס הראשון של ספר צידה לדרך, פירארא שי"ד, נמצאו שתי מהדורות, אחת עם ביאור מורחב לברכת המינים, ואחת עם ביאור מקוצר לסיבת צנזורה. (בשאר מהדורות הספר נשמט הביאור כולו מחמת צנזורה קפדנית יותר). הרב חסידה הדפיס מחדש את כל הביאור המקורי, המורחב, ע"פ טופס נדיר של המהדורה הראשונה והמורחבת.

והנה בכל דברי הצידה לדרך שם, הוא משתדל מאד להוכיח שברכת למשומדים לא נתקנה בשום אופן על בני תרבותו של ישו הנוצרי, כי אם אך ורק על הקראים, הצדוקים והבייתוסים. מהדברים הבאים נבין למה הוצרך לכך, וזה לשונו שם: "ולפי שיצאו אנשים מקרבנו מן הכלל, והוציאו עלינו דבה רעה, ואמרו כי אנו מחרפין ומקללים לכל מי ששב לדת הנוצרים, ושאנו מקללין לתלמידי ישו הנוצרי, ולכל מלכי אדום וכל הגויים, באתי להסיר דבה מעלינו ולשבר מלתעות דוברי שקר ומרמה, ושלא נתקנה ברכה זו אלא על הכתוב למעלה (ר"ל קראים, צדוקים ובייתוסים)", עכ"ל, ע"ש עוד.

כל הזמן חשבתי שדבריו שם מאולצים משהו מחמת פחד המלכות, וכמשתמע מהקטע הנ"ל, ועל כן הוכרח לפרש בשונה מכל הראשונים שהובאו בהודעות למעלה, שברכה זו ניתקנה על בני תרבות הנוצרים. (ועם כל זאת ראינו שעל אף השתדלותו הרבה לא עלה בידו שיתקיימו דבריו בספרו, והם קוצצו וקוצרו, עד שלבסוף הושמט כל הביאור לגמרי). אולם לאחר הערות החכמים פה, ובפרט דברי הרב איש ספר שליט"א, התעוררתי לחשוב מחדש שמא בכל זאת ביאורו יותר מרווח ונמלט מהקושיות דלעיל.

הקובץ אינו תח"י (והנ"ל מהרשום לפני), ואיני זוכר נימוקיו שם, וצריך לבדוק האם באמת נגע בהערות המדוברות מעלה.

[איש_ספר]

viewtopic.php?f=7&t=11233&p=105913#p105913

[יעקובי]

תודה. לא ידעתי. (לפחות אולי שכר מחשבה טובה תעלה...)

[יעקובי]

ואכן בין יתר טענותיו נמצא:

ובלשון התלמוד תמצא שיקרא משומד, אפי' המשומד לאכול חלב, משומד לאכול דם, משומד לחלל שבתות, משומד לאכול נבלות לתאבון או להכעיס, ואע"פ שאלו שומרי שאר מצות. וכן אלה הקראי' אחר שאינם מאמינים בדברי חז"ל נקראים משומדים. ותקנו עליהם למשומדים אל תהי תקוה, ועל הביתוסי' שכפרו בעיקר נקראים מינים בלשון התלמוד, ורצונם בזה שאינם ממין האנושי, כל מי שיש לו שם יורה שיש שם אלוה משגיח משלם גמול טוב לאוהביו וגמול רע לשונאיו, וא"כ אלה הכופרים הם מין בפני עצמם. ולכן תקנו וכל המינים כרגע יאבדו, כי עמידתם בעולם רע להם ורע לעולם שמסיתים ומדיחים העולם ועיקר ברכה זו בעדם נתקנה כמו שאמרו בבריתה שאמ' רבן גמליאל כלום יש אדם שיודע לתקן ברכה כנגד המינים.

[מעט דבש]

והנה אונקלוס המתרגם נשתמש בלשון זה, ובאר הכתוב 'כל בן נכר לא יאכל בו' (שמות יב, מג) 'כל בר ישראל דאשתמד', ובזמן שנתנה תורה, וגם כמעט כל הזמן שהיה פסח נוהג לא היו עדיין בעולם אותן אמונות של אומות המושלות עתה ברוב העולם, ונאסרו המשומדים בפסח על פי הקבלה האמיתית (יעב"ץ, לוח אֶרֶשׁ א, קנט).

נמצא, ששאלת הרב 'איש ספר' בעיקרה היא שאלת היעב"ץ, איך אפשר לפרש 'משומד' על המתנצר דייקא, והיעב"ץ מקשה קושיא אלימתא מקרבן פסח, שאונקלוס תרגם איסור 'בן נכר' על המשומדים, אף שבזמן שניתנה תורה כלל לא היתה דת זו בעולם, ואיך יפרש אונקלוס הפסוק על המתנצרים דייקא.

עתה מצאתי, שכבר נמצאת קושיא זו בקדמונים (ותודה ל'חד ברנש' על שליחת העמוד הנצרך):

המדריך המספיק, לרבנו תנחום הירושלמי, שורש שמד.PNG (57.45 KiB) נצפה 6065 פעמים

[ההוא גברא]

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה פב
שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתם בשעת השמד, פגע בהם איסטרטיוט אחד משומד אמר להם אם בניה אתם תנו נפשכם עליה ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגין עליה, אמרו לו בניה אנו ועליה אנו נהרגין, אמר להם ג' שאלות אני שואלכם, אם תשיבום הרי מוטב ואם לאו הריני משמד אתכם

השמד כאן הוא לדת הרומית ולא למצוה אחת מהמצוות. אפשר לטעון שהדת הרומית מרובת האלילים אינה דומה לדתות שלנו, כמו ההינדית, בכל אופן זה השמד: מעבר לעבודת אלילי רומי.