"כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו" (סנהדרין כב ע"א). עולמו של ר' אלעזר מוורמייזא, מחסידי אשכנז בימי הביניים ( 1165 לערך- 1230 לערך), בעל הספר הנודע "הרוקח", ובין השאר פרשן המקרא, קדר עליו בליל כ"ב בכסליו תתקנ"ז (6911), ימים אחדים קודם חג האורים, כאשר דולצא אשתו ובנותיהם בלט, בת השלוש-עשרה, וחנה, בת השש, וכן בנם יעקב נהרגו באכזריות בידי אבירים נוצרים שפרצו לביתם בימי מסע הצלב השלישי. ר' אלעזר
עצמו נפצע בתקרית זו, אך החלים ממכתו.
פרטי המאורע נודעו מתוך קינה שחיבר על מות יקיריו ומההקדמה שהקדים לה בו רשם את זכרון המעשה. 1 כל שידוע על דמויות אלו בכלל, ועל דולצא בפרט, הגיע אלינו ממקור זה. הדברים היו ספונים בכתב יד, וראו לראשונה את אור הדפוס לפני למעלה ממאה שנה 2. הקינה על דולצא, שקיפחה את חייה במבחר שנותיה ושנות בעלה, מיוסדת על המזמור האלפביתי "אשת חיל" החותם את ספר משלי. מתקופות מאוחרות יותר ידוע כי "אשת חיל" נאמר בטקסי הלוויה והשכבה בעדות שונות. ואולם, כבר בספרות המדרשית נזכר כי אברהם אמר מזמור זה כהספד על שרה 3.
הקינה כולה, וחלקה הראשון הנסוב על דולצא בפרט, מהווה מסמך היסטורי ממדרגה ראשונה הפותח צוהר להוויה של משפחת תלמיד-חכם ואשנב לעולמן של נשים דגולות וחשובות באירופה של ימי הביניים. עדויות חלקיות שונות דומות או מקבילות לאחדים ממעשיה ידועות ממקורות אחרים, אך במסגרת זו נוכל להפנות לדוגמאות בודדות בלבד.
מזכרון המעשה ומהקינה עולה דמות מופלאה של אשה רבת-פעלים. דולצא, או "נעימה", המקבילה העברית לשמה בה נתכנתה בקינה, באה ממשפחה מיוחסת. היא נשאה בעול פרנסת המשפחה בכדי שבעלה יוכל ללמוד תורה. בעקבות מותה העיד ר' אלעזר על עצמו כי נותר בעוני. היא סייעה בהנהלת ישיבת בעלה, ודאגה לצרכי התלמידים, השכירה עבורם מלמדים, בישלה למענם ותפרה להם בגדים.
סמוך לרציחתה קנתה קלפים לבעלה למטרת כתיבת ספרים. היא נהגה לטוות צמר לציצית וחוטי גידים לתפילין, למגילות ולספרים. היא תפרה בגידים ארבעים ספרי תורה לערך וכן ספרים קרועים. היא קישטה כלות, רחצה מתים ותפרה להם בגדים. כן נהגה לבקר חולים. אף הכינה פתילות לבית הכנסת ולבית המדרש ותיקנה את הנרות לכבוד יום הכיפורים.
במקום אחד ציין ר' אלעזר כי עבודת ה' שלה הייתה מתוך שמחה, בעוד במקום אחר התבטא באומרו שהייתה עובדת את בוראה מתוך יראה. "בכל מצות זריזה חסידה וחסודה".
לדבריו, דולצא הייתה "חכמה ...ידועה ומשכלת". היא הייתה בקיאה בהלכות איסור והיתר: "פיה פתחה בחכמה אסור והתר יודעת". בשבתות נהגה להאזין לדרשות בעלה. אף בתם בלט הייתה שומעת תורה מאביה.
כוחה היה רב עמה בתחום התפילה, כאשר שימשה, בין השאר, בתפקיד של חזנית לנשים. "ואומרת תהלות. / משוררת זמירות ותפלה ומדברת תחנונים / ודוי בכל יום לנשמת כל חי וכל מאמינים. / נואמת פטום הקטורת ועשרת הדברים / בכל המדינות למדה נשים ומנעמת זמרים...עומדת כל יום הכפורים ומשוררת". הבת בלט "למדה כל התפלות והזמירות מאמה". עדות זו מצטרפת לידיעות אחרות מהמאה השלוש-עשרה בדבר נשים ששוררו והתפללו בפני נשים. 4 ברם, אין ידוע מה אופי נשאה תפילה זו ; האם התקיימה בעזרת הנשים בו-זמנית עם התפילה שבעזרת הגברים או שהתנהלה במקום נפרד בבית
הכנסת.
על פי הנזכר בקינה, נהגה דולצה להתפלל בבוקר ובערב בבית-הכנסת. אף מלבדה קיימות עדויות נוספות אחדות בני-התקופה על נשים שפקדו את בית-הכנסת מידי בוקר 5.
דולצא נמנית עם הנשים היהודיות הבודדות במהלך ההיסטוריה שמועד פטירתן נודע. בהגיע תאריך זה, ראוי, כך דומה, להעלות, לכל הפחות במחשבה, את זכרה ואת זכר הנשים הרבות שדמו לה ושנהגו כמנהגה - שמרביתן נותרו באלמוניותן - על מנת שלא יסוף מקרבנו.
הערות
1 . שירת הרוקח, מהדיר יצחק מיזליש, ירושלים תשנ"ג, עמ' 232-226, ובנסמן שם.
2 . שומר ציון הנאמן, כ"ג תמוז תר"ט, קנח ע"ב.
3 . תנחומא, חיי שרה, ד ; מדרש תנחומא הקדום והישן, מהדורת שלמה בובר, וילנה תרע"ג, חיי שרה, ג, עמ' 118-116, ילקוט שמעוני, משלי, תתקסד.
4 . ראה: שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו 2, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 902-012.
5 . ספר חסידים, מהדורת יהודה הכהן וויסטינעצקי, פרנקפורט ע"נ מיין תרפ"ד, סימנים תסד-תסה, עמ' 133-132.
מקור: http://www.wol.co.il/magazine/press.asp ... =28&id=527