אבקש מכל חכמי ורבני הפורום שיחיו באם יוכלו לסייע - לצורך אמירת שיעור - להביא ולהרחיב את מקורות הענין והטעמים בענין המנהג הידוע "אמירת פסוקים לשמות אנשים" שנתקן בסוף השמו"ע לפני יהיו לרצון.
א. מי הראשון שהעיר ותיקן ענין זה.
ב. למה נתחבר הדבר דוקא בסוף שמו"ע.
ג. פסוקים לשמות הנשים, מהו המקור? ואלו הנשים שאינן מתפללות בגלל... האיך יזכרו את שמם.
ד. האם מועיל לומר פסוקים לצורך אדם אחר [אב על בנו, בעל על אשתו, תלמיד על רבו].
ה. מהו הטעמים והנימוקים במנהג זה.
ו. האם צריך לומר בכל הג' תפילות או דמועיל פעם אחד ביום.
ז. מי הם הספרים/מאמרים/קונטרסים המדברים ומרחיבים את זה.