כמה חידושים מספר ערוגת הבושם ח"ג עמוד 54:
שנים חטאו ונתחייבו בתורה, שלא נתחייבו בלא טענה, אלא טענו כדרך כל הנידונין, אדם טען האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, האשה טענה הנחש השיאני ואוכל ונחש עמם נתחייב בלא טענ' כי לא פתח לו הק׳ לומ׳ למה עשית זאת והיה משיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אלא מיד פסק עליו הדין בלא טענה, ומשם למדו רבותינו, שאין טוענין למסית ולמדיח ואין פותחין לו כדי שיטען זכות על עצמו. בר׳ רב׳, ויאמר ה׳ אל הנחש עם אדם נשא ונתן עם חוה נשא ונתן עם הנחש לא נשא ולא נתן, אלא אמ׳ הקב״ה נחש זה רשע הוא בעל תשובות, אם אני אומר לו עכשיו יאמר לי אתה ציויתה אותם ואני ציויתי אותם מפני מה הניחו ציוויו והלכו אחד ציווי, אלא מיד קפץ ופסק דינו ויאמר ה׳ אל הנחש כי עשית זאת. ולפי זה נכון לומ׳ בפיוט בלא טען בבית. וטען שם דבר ובדברי רבותינו טען שם דבר, יצא לטעון טען אחר שהוא כעניינו אף כי פי׳ בע״א. ופי׳ בלא טענה, שהיה לו לטעון דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, אלא הקב״ה לא הניחו ומיהר וקפץ ופסק עליו הדין. ומסית דע״ז אם טען דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, איני יודע אם שומעין לו, שהרי כת׳ לא תחמול ולא תכסה עליו, ובפ׳ אלו הן הנחנקין דאינו צריך התראה, וצריך לעיין שם דאמ׳ התם מעיקרא אי אמרת טעמ׳ מקבלינן מיניה. י״א דלא אמ׳ דברי הרב ותלמיד אלא בדיני שמים, אי נמי כי ההוא דמרובה, צא וגנוב לי שמשלחו לצרכו. וי״א דווק׳ גבי נחש לפי שלא נצטווה אלא שבאתה תקלה על ידו, אבל שאר מסית מצוה שלא להסית ואם הסית מיד עובר על דברי התורה.