זה עתה ראה אור עולם, ספר 'עקבי תודה', אסופה מובחרת מחידושיו של הגאון רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, הרב דרמת השרון.
עצם הדברים אינם חידוש בבית המדרש, שכן אין כאן אלא ליקוט של מערכות שנדפסו כבר בכל מיני קבצים ומאספים, החידוש הוא דווקא בכך שהספר יוצא כמנחת תודה להקב"ה, ששם נפשו של הגאון שליט"א בחיים ופדאו מרדת שחת, וב"ה כי שב לאיתנו כמעט, לשמחת לבב הרבים הצריכים לו.
מצורפים בסוף הספר מכתבי תורה עם בן דודו הגר"ש ברמן זצ"ל, בעל אשר לשלמה, ועם מכתבים ממרן הגרא"מ שך זי"ע אליו, הדברים נדפסו כבר בכרכי 'ישורון' המשובחים.
אציג כאן גרגיר אחד המובא בספר, שמועה נאה ששמע הגאון שליט"א בימי חורפו מרבו הגאב"ד דפוניבז' זצ"ל, בביאור דברי תוס' בפסחים קח,ב ד"ה היו שכתבו דטעמא ד'שאף הן היו באותו הנס' לא נאמר במצוה דאורייתא כמו מצות סוכה, אע"פ שגם הן היו בנס דבסוכות הושבתי. וביאר דבמצוות דאורייתא אף אותן שנתפרש בהם הטעם בתורה להדיא, אין זה הטעם היחיד, ומי בא אחר סוד מצוות התורה בשרשיהן, שבהם עמודי תבל נתכוננו, וכמ"ש חז"ל איסתכל באורייתא וברא עלמא, ובבית הלוי האריך בזה, דהטעם המפורש בתורה אינו אלא הטעם הנגלה לנו, ולכן באם התורה פטרה נשים ממצוות שהזמן גרמא, אין בכוחינו להכניס אותם בכלל החיוב משום ששייכות הם באותו הטעם שנתפרש בתורה כסיבת המצוה. אולם במצוות ותקנות דרבנן, הרי כל ענינם ותיקונם הוא כפי הטעם שפירשו לנו, ולכן זיל בתר טעמא, ואם הנשים היו באותו הנס שהוא סיבת תקנת המצוה, שפיר חייבות הן כאנשים.
---------------------------------------------------------
ועלה בזכרוני ששמעתי רעיון בדומה לזה ממו"ר הגר"ש אויערבאך שליט"א, והוציא מזה התעוררות מוסר, ולא אמנע טוב לזיכוי הרבים.
הנה בטעם הצום והתענית של יוה"כ מפורש בקדמונים שזה להחליש את כח השפעות הגוף וכו' שעי"ז נקל לו לאדם לקיים את מצוות התשובה המיוחדת ליום זה, ובאמת הוא כמעט מקרא מפורש בהפטרת היום שישעיה הנביא מתאונן עליהם: הכזה יום צום אבחרהו הלכוף כאגמון ראשו וגו' פתח חרצובות רשע וגו', הרי מפורש שתכלית ענין הצום הוא לשוב ממעשי הרשע לפני ה'.
אכן זה פשוט שמצד עיקר צורת קיום מצות התענית, אין זה תלוי בעשיית התשובה, וגם אם ישן על מיטתו כל היום כולו קיים מצות הצום כהלכתו, ואינו אלא נתינת טעם בתכלית המצוה. אבל לעומת זה, אותם הצומות שתקנו לנו חז"ל מחמת הצרות, כדברי הרמב"ם בהל' תעניות (ה,א), וז"ל: כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה וכו', שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, הנה זהו כל ענינה ותוכנה של התענית, ומי שלא מתעורר ופותח בדרכי התשובה, חיסר העיקר מן הספר.
בדומה לזה, הנה לגבי מצות תקיעת שופר בר"ה כתב הרמב"ם בהל' תשובה (ג,ד), וז"ל: אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזיה"כ, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. אמנם זה פשוט שאין אלא רמז הגנוז במצוה, וצורת המצוה היא עצם מעשה התקיעה: רחמנא אמר תקעו. אמנם מנהג התקיעה בכל חודש אלול המיוסד בקדמונים שענינו הוא לעורר את העם לתשובה, אין לך בו אלא תכלית זו להחריד הלב לתשובה, ומי שלא שב לא עלה בידו מאומה.