אולי לא הבנתי, אבל השאלה שאתה מעלה כעת איננה קשורה לגמרא על גילוי. אם חז"ל היו אומרים שסיגריות מסוכנות לבריאות, והמג"א היה רואה מול עיניו שהמעשנים חיים בדיוק כמו הלא-מעשנים, הוא היה אומר אותו דבר כמו שאמר על בשר ודגים.
אני לא מבין מה התכוונת. אני התכוונתי לומר שהסיגריות הם דוגמה לקושי לפרש את המג"א כהבנתך. כי הרי כולנו יודעים שכשעולה עניין הסיגריות תמיד יש את אלו שמכירים זקן שמעשן כבר שבעים שנה. ורק השיטות הסטטיסטיות הם אלה שמבהירות את רמת הסכנה ולו לא היינו מכירים אותם היום ספק גדול אם אנשים היו מקבלים את הטענה שסיגריות מזיקות, או שהיו טוענים, כפי שאכן חשבו לפני מאה שנה ומעלה שאדרבה הן מוסיפות לבריאות.
כך שאם היו חז"ל אוסרים סיגריות, היה המג"א מתיר אותם כי הרי הרופאים אומרים שזה בריא ולא מזיק.
אני חושב שזה מוסכם על שנינו.
אבל כאן מגיעה נקודת המחלוקת.
לפי ביאורך המג"א היה מתיר כי הוא רואה אנשים מאריכי ימים והוא לא היה מבין שגם בזמן חז"ל המציאות היתה בדיוק אותו דבר והוא פשוט טועה בטעם הגזירה. ואם כן הוא על זה הקשיתי שהרי יכול היה להסיק מהגמרא (בדוגמת הגילוי) שחז"ל אוסרים גם כשהם רואים מאריכי ימים, ולהבין ששום דבר לא השתנה ואין מקום לטענתו?
לכן אני הצעתי (כאפשרות כי איני בטוח בזה) ביאור אחר בהבנתו. שהמג"א התבסס על התפיסה התיאורטית הרפואית או במילים אחרות יותר פשוטות המגן אברהם סבר שהרופאים יודעים מה הם אומרים מכוח הבנתם את הגוף וצרכיו ולא רק מכוח העובדה שראו זקן מאריך ימים. ולכן הראיה מגילוי אינה ראיה בעיניו כי (לגבי סיגריות במשל או בשר ודגים באמת) הרופאים אינם אומרים שיש סיכון רחוק אלא שאין סיכון כלל ואם כן אי אפשר לתרץ שחז"ל גזרו בגלל סיכוי רחוק והמצב לא השתנה. אלא חייבים לומר שהרפואה, שבעיניו כמובן היתה בדיוק אותה רפואה, בזמן חז"ל סברה שהדבר יש בו סיכון ובזמן הזה סוברת שאין בזה סיכון כלל, וצריך לומר שהסיבה היא השינוי בטבעים או במקומות.