לכאורה (האם אני צודק?) רביע עלה לאו דאורייתא, מארבעה טעמים (אם כי השלישי שבהם - איננו לגבי לאו - אלא לגבי מצוות-עשה):
א. הא כתיב להדיא "ולא תשקרו איש בעמיתו", בלי שום חילוק, אלמא - לא שנא שקר קבוע - לא שנא שקר זמני באופן שהשומע בטוח באופן זמני שאומרים לו את האמת עד שמודיעים לו שזו הייתה מתיחה או בדיחה, תדע - דהא כך הוא כמעט בכל איסור בתורה - שאוסר פעולה גם אם היא רק זמנית (כגון חילול שבת וכדומה).
ב. וכן הוא אומר "מדבר שקר תרחק", וממה שהוסיף הכתוב "תרחק" נראה לענ"ד דלכאורה אתי לרבויי אפילו שקר זמני לצורכי התבדחות או מתיחה וכדומה, סחור סחור לכרמא לא תקרב.
ג. מחד גיסא קיי"ל - דחותמו של הקב"ה אמת - אלמא אצלו אין אפילו שקר זמני, ומאידך גיסא נצטווינו "ולדבקה בו".
ד. איתא בש"ס דמותר לשקר רק בארבעה דברים: פוריא, מסכתא, אושפיזא, ומפני השלום; אבל לא מצינו בש"ס שנמנה גם היתר לשקר "משום בדיחותא" (כאמור באופן שהשומע חושב זמנית שזו אמת עד שמודיעים לו שזו בדיחה או מתיחה).
ואולם, משום מה, מנהג העולם להקל בזה, וצ"ע האם יש מקור הלכתי להקל בשקר זמני. גם אם אין מקור, דילמא ש"ד להקל משום דנימא פוק חזי מאי עמא דבר.