המוות הזה?- מדוע רק במכת ארבה?

[ש. ספראי]

פרעה מגדיר את מכת ארבה במילים "וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה". פרעה ועמו סובלים משלל מכות כואבות ואיומות, אך במכת ארבה מתפרץ פרעה ומתחנן שיסירו מעליו את מכת המוות הזאת. מדוע דוקא כעת פרעה חש שמדובר במכת מוות?
במדרש שכל טוב נכתב ש"הארבה הזה אוכל ואינו נהנה, היה נופל על פני המצרי והיה מנקר את עיניו ואוכלן", וכ"כ רבנו בחיי. ולפי זה יתכן להסביר שפרעה קרא למכת הארבה בשם מוות, משום שהרי סומא חשוב כמת.
יש על כך כמה ביאורים אחרים, באלשיך, בעל הטורים ועוד.
ואולם חשבתי בזה רעיון נוסף:

חז"ל (שמו"ר יג, ז) מספרים שכשהגיעו נחילי הארבה, שמחו המצרים. הם לכדו את השרצים המעופפים, מלחו אותם במלח ואכלו אותם בהנאה מרובה. וכלשון המדרש: "כיון שבא ארבה, שמחו המצרים. אמרו: נקבוץ ונמלא מהם חביות".

פרעה ראה שבני עמו נהנים ממכה אנושה שכזאת ואז הבין הוא אל נכון שמצבם קשה מנשוא. רק אנשים שהתרגלו למכות, יכולים להנות מנחילי ארבה, המכלים כל חלקת ירק טובה. כשהכל מסביב פרח ושיגשג, היו המצרים מנסים לגרש כל חגב בודד המגיע לשדות. אך כשכל כך קשה ומר, גדוש פגעים ואסונות, גם נחילי ארבה העלו חיוך על בדל שפתותיהם...

לכך לא הסכים פרעה, שבני עמו יתרגלו למכות ועוד ישמחו בהם. לכן הוא הגדיר את מכת ארבה כמכת מוות.

[איש-אחד]

הארבה השמיד את כל היבול וגרם לרעב, סכנת מוות כפשוטו.

[שטייגעניסט]

כדברי איש אחד מפורש ברבינו בחיי.

[פעלים לתורה]

מילתא אגב אורחא אציין לזה לדברי הדברי יואל מסאטמאר שנדפס בירחונינו לחודש כסליו
viewtopic.php?f=7&t=17672#p251759

[מתון]

מילתא אגב אורחא אציין לזה לדברי הדברי יואל מסאטמאר שנדפס בירחונינו לחודש כסליו
http://simla.otzar.org/forums/viewtopic ... 72#p251759

צרפתי המאמר של האדמו"ר בענין הארבה.
הוא מבאר שם בתוך דבריו שבאמת היה במכת הארבה גם חלקים טובים, שמהם אכלו וכו', אבל היה מין ארבה אחד שזה לא אכלו והיה רק ממית, ועל זה ביקש פרעה "הסר מעלי רק את המות זה". טעמו וראו כי טוב!

מכת ארבה - האדמור מסאטמאר.pdf

(63.67 KiB) הורד 278 פעמים

[קוויטל]

לשאלת הנושא,
אולי ייתכן לומר שבארבה הייתה הפעם הראשון שפרעה קיבל דיווח ממקור ראשון מהפקידים המצריים על מה שקורה בקרב העם כתוצאה מהמכות הקודמות, שכן כתוב ויאמרו עבדי פרעה...הטרם תדע כי אבדה מצרים.
וכמעט שהסכים לשלחם אך סירב ברגע אחרונה בגלל המי ומי ההולכים. אבל אחרי שראה המכה האנושה הזאת כינה את המכות מוות מכח הדווח שכבר קיבל.

[עושה חדשות]

אינני יודע אם זה יועיל כ"כ לגוף השאילה, אבל מ"מ אעתיק הרשום אצלי בענין מכת ארבה, להרחיב את התמונה.

ולמען תספר באזני בנך. כ' בפי' הרא"ש "וא"ת משה היאך היה יודע שהקב"ה היה עתיד להביא עליהם מכת ארבה. וי"ל שהרגיש והתבונן בג"ש דתספר ספרו גבי יואל שיש ארבה בפי' וכל הנביאים ניתנו למשה על פה עד בא כל נביא ונביא לכך נקראו דברי קבלה שלא ניתנו ליכתב אלא בקבלה ואע"פי שאמרו אין דנין דברי תורה מדברי קבלה אם למדה משה רבינו א"כ דנין". אבל בפי' הריב"א כ' "הנני מביא מחר ארבה בגבולך תימא שלא מצינו שאמר הקב"ה מכת ארבה וא"כ למה הזכיר אותה ומפרש בפשטי הר"מ מקוצי שלא כלה הברד לפי שנכנע מעט ואחר שנכנע הוסיף לחטא. ואמר לו משה אם אינך משלח את עמי בשביל שראית שלא כלה הברד אמר הנני מביא דבר אחר שיכלה הכל והיינו הארבה וזהו שנא' ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד. ורבינו יוסף ב"ש פי' כי ודאי אמר הקדוש ברוך הוא למשה מכת ארבה אלא לקצר הדברים לא נכתבה כדי לכתוב מה שאמרו לו עבדיו הטרם תדע ומה שאמר פרעה למשה ולאהרן יהי כן וגו' כי דרך המקראות לקצר לשונם כמו שמצינו שאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש אף על פי שלא מצינו בהדיא שדבר שאמר ה' כן".

ובפי' רח"פ כ' "תימה אנה דבר ה' למשה, וי"מ דיליף סיפור סיפור דכת' כאן למען תספר וכתיב ביואל לבניכם ספרו, או משום דכתיב כאן אשר התעללתי והתם ביואל כתיב והודיע בעמים עלילותיו גבי ארבה. מי' תימא הוא שהרי יואל היה אחרי כן כמה ימים, ותירץ רבי' יוסף בכור שור ז"ל שהרבה נביאות מצינו שאמרו הנביאים ואינו מפורש היכן אמרו הק' י"ש, וגם משה בפ' מן. א"נ שי"ל שנאמרה למשה בפיר' ולקצר הדברים נכתב כן בסיפור ובצווי אבל בשליחות שהוצרך לכתוב מה אמרו עבדי פרעה ומה שאמר פרעה למשה לשם האריך ובמקומות אחרים שאין צורך בסיפור השליחות כמו בצפרדעים ובמכות אחרות לשם מזכיר המכות בציווי אבל כאן בארבה לא חש להאריך בציווי רק לרמוז שידעו הדורות שכאן נצטוה משה דבודאי משה לא היה מתרה רק ממה שהיה אומר לו הק' י"ש. וי"מ דארבה רשום כאש"ר התעללתי במצרים", "וק' היכן מצינו שאמר הק' למשה שום רמז מארבה ואין לומר לפי שהיו חקוקות במטה בסימן דצ"ך עד"ש באח"ב א"כ במכ' אחרות אמאי צריך להודיע, וי"ל לפי שאמר לו הק' למשה למען תספר באזני בנך ובן בנך חשב משה אין לך ששייך בו סיפור לדורות כ"א ארבה, וכן מצינו בארבה של יואל שכתוב בו עליה לבני' ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחרון וגו'. ועל הלשון של סיפור הדורות הבין משה שהוא מכת ארבה. ורשב"ם פי' רמז לו הק' שנ' ואת אותותי אשר שמתי בם ארבה חשך מכת בכורות". ועי' גם דעת זקנים והדר זקנים.

וצריך לבאר איזה ענין מיוחד יש בארבה שראוי להיות מסופר לבנים וכו', יותר משאר מכות וניסים. ויתכן דהארבה נקרא צבא ה' וחילו וזה הענין המיוחד הנמצא בו, וכמבו' בחז"ל ע"פ קראי דיואל "כתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל, וכתיב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחניהו כי עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו, בוא וראה גדולתו של מלך מ"ה הקב"ה שהרי מלך בשר ודם מזמן חיילותיו לעשות מלחמותיו. והוא צריך לפרנסן, בין שהן נלחמין ובין שאינן נלחמים, אבל הקב"ה יש לו חיילות ששרויין במקום שאין בנ"א עומדים. והן הן מיני ארבה. שאינן לא אוכלין ולא שותין, והם חיים בגזירתו של הקב"ה. וכשהוא גוזר עליהם להשתלח למקום מכעיסיו להשחית את יבול ארצם, הרי הן ננערין ומתגברין לעשות שליחותו, שנא' ננערתי כארבה, וכתיב וה' נתן קולו לבני חילו, וכתיב אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילו הגדול, חיילותיו של מלך בשר ודם אין הפרשים יכולין לעלות בחומה ולכנוס בחלונות, אבל חילו של הקב"ה כתיב בהו בעיר ישקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד החלונים יבואו כגנב, וכתיב כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש כעם עצום ערוך מלחמה וכתיב ובעד השלח יפלו לא יבצעו, ותרגם יונתן בן עוזיאל ולאתר דאינון שליחין אזלין קטלין ולא מקבלין ממון, ולפי שמשלחתם מכה גברתנית היא, שלח והעיד והתרה בהם, כי לפי שהיו כופין את עמו להיותם עושים את כל עבודתם בשדה, ומינום כורמים ויוגבים ואוספין קייציהם, לפיכך הוא שלח בהם חילו הגדול שמנה מאות מיני ארבה, שהארבה יש לו מאה מינים, סלעם יש לו מאה מינים, חרגל מאה מינים, חגב מאה מינים, צלצל מאה מינים, ילק מאה מינים, חסיל מאה מינים, גזם מאה מינים, חנמל מאה מינים".

[אבא יודן]

עיין גם במטה משה סוף פרשת וארא

[עושה חדשות]

לגבי הענין המיוחד (אם ישנו) לספר על מכת הארבה, יעוי' במצו"ב.

לבניכם ספרו.pdf

(626.57 KiB) הורד 212 פעמים

אותותינו לא ראינו.pdf

(1.42 MiB) הורד 189 פעמים

[דרופתקי דאורייתא]

שמעתי מהגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א, שמבואר במדרש [כמדומני אמר מדרש הגדול שמקורו במכילתא - יבואו הבקיאים וימצאו הדברים] שהארבה שהיה במצרים הוא לא הארבה שאנחנו מכירים, אלא היו אלה חיות גדולות שהיו ממיתות, וזהו "והסר מעלי את המות הזה",
ובזה הסביר עוד כמה עניינים.
(כמדוני שלא כתב על זה בחיבוריו, אבל הדבר טעון בדיקה).

[אור החכמה]

אלה דברי מו"א הגרי"ח סופר שליט"א בענין הנ"ל מכת"י (לא נדפס עדיין בספריו)

בענין ויסר מעלי רק את המות הזה האמור במכת ארבה

שמות (י' י"ג): "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים, וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה, הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה: ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים, כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן: ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים: וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם: ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה".

ונשאלה השאלה מה היה נורא כל כך במכת הארבה, שאינם אלא חגבים בעלמא, עד שפרעה קרא ואמר על מכה זו ויסר מעלי "רק את המות" הזה, מה מיתה היתה במכת הארבה.

וראיתי לרבינו בעל הטורים ז"ל שם שכה כתב: "ויסר שלוש במסורה, ויסר מעלי רק את המות הזה. ויסר הצפרדעים (לעיל ח' ד'), ויסר מעלינו את הנחש (במדבר כ"א ז'),מלמד שעם הצפרדע ועם הארבה היו "נחשים" והיו ממיתים בהם, ועל כן אמר ויסר מעלי רק את המות הזה".

והוא חידוש פלא שבד בבד עם הארבה באו גם נחשים, והם הם היו אלו שהמיתו למצרים, ובעניותי הנה מלבד שנעלם ממני אם יש מקור לזה בדברות חז"ל שעם הארבה באו גם נחשים, עוד בה שלכאורה יש להבין דאם כך העיקר פוטר את הטפל, ודי היה בנחשים שיהרגו למצרים וארבה למה לי, ויהודה ועוד לקרא למה לי, ודוחק לומר דאין הכי נמי, והארבה בא רק לאכול ליבול מצרים, דהא סגי בנחשים גרידא שיהרגו למצרים ותו לא נפקא מינה אם נשאר היבול, וי"ל.

ובס"ד אמרתי אני עני שיובן היטב עם מה שמצאתי במדרש הגדול שמות שם (י"ז דף קנ"ו): "ויסר מעלי רק את המות הזה, למה נאמר בארבה רק את המות הזה, מפני שאפשר לנו לומר שהארבה אינה ממיתה, פרסמה הכתוב שהיא ממיתה כשאר כל המכות. דבר אחר רק את המות הזה שרוקו ממית דאמר רבי נחמיה ארבעה עשר דברים נאמרו בארבה פיו סתום שאלמלא פיו סתום אין כל בריה יכולה לעמור לפניו. רוקו ממית ומיבש שנאמר ויסר מעלי רק את המות הזה. שניו שיני ברזל. קרניו דומות לקרני השור. כפיו דומות לכף האריה. עיניו דומות לסלעם. כנפיו דומות לכנפי נשר. צוארו דומה לצואר הסוס. לבו דומה ללב האדם. גבו דומה לגב הנחש. ירכותיו דומות לירכתי גמל. שוקיו דומין למסר. לבושו דומה לסרק. כתוב ח' על לבו מפני שהוא חילו של מקום שנאמר חילי הגדול אשר שלחתי בכם". ובהגהות שם ציין מקור הדברים ע"ש. [ובהגהות שם כתב גם בענין שרבי נחמיה פתח בארבעה עשר דברים, אבל בפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה עשר ע"ש, וגם יש לי להבין מהו זה שאמר "פיו סתום" ואם כך הוא איך הארבה אוכל היבול, וגם איך רוקו ממית אחר שפיו סתום, ועיין].

ולמבואר בדברי חז"ל מובן היטב היטב מהו ויסר מעלי רק את המות הזה, שאכן ארבה זה לא היה כשאר הארבה בעלמא שהם חגבים גרידא, אלא היה מין מפלצת מעופפת, עניש וקטיל ורוקו ממית וכו' וכנ"ל. [ונ"ל שרז"ל דרשו "רק" את המות רק מלשון "רוק", וכן ראיתי שהסביר בהגהות שם].

עוד תראה בספר והזהיר (פרשת בא דף ג') שכתוב שם: "היה הארבה הזה אוכל ולא נאכל, והיה נופל על פני המצרי ואוכל ומנקר את עיניו", והובא במדרש לקח טוב שם (פ"י סי"ד), וכן במדרש הגדול שם (י' ד' דף קנ"א) ע"ש.

ולפי שיטה זו בדברי רז"ל יש לומר דאין הכי נמי הארבה לא היה הורג ממש למצרי, אבל מכל מקום היה אוכל ומנקר עיניו, ואנן קיימא לן סומא חשוב כמת (נדרים ס"ד ב'), ולכן שפיר אמר פרעה ויסר מעלי רק את "המות" הזה ודוק. [ולכאורה מדברי רבותינו המובאים במדרש הגדול וממה שכתב בספר והזהיר יוצא דלית להו החידוש שכתב בעל הטורים שהארבה לא היה ממית אלא רק הנחשים שבאו עמו היו הממיתים למצרים, והם סוברים דאכן הארבה עצמו היה ממית, או מעוור למצרים, ואין צריך לנחשים, דוק ועיין].

וראיתי בס"ד כי לשון התורה הכתובה "ויסר מעלי רק את המות הזה", עולה בגימטריא "שהיה הארבה מנקר ומוציא עיני מצרים", וכלשון תורה שבעל פה ודוק היטב.

ואמרתי לצאת ולראות עוד בדברי רבותינו המפרשים ע"ה עיני העדה מה כתבו בענין זה, ולתועלת המעיינים הנני להביא מדברות קדשם ז"ל.

בפירוש רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל שם כתב: "רק את המות הזה, טעמו בזה שמכה זו היא מות כי היא איבדה את יסוד החיים כלומר את הצומח".

וכזאת ראיתי לרבינו בחיי ז"ל בפירושו לתורה שם: "רק את המות הזה, לימדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה כשם שהיו מתים במכת הברד, ואולי היה הארבה מסמא את עיניהם כענין הצירעה בזמן יהושע. או יאמר את המות הזה לפי שכל פירות האדמה נשתדפו בברד, ואחר כך בא הארבה לכלות מה שהשאיר הברד, ואחר שתי מכות אלה לא נשתיירה מחיה לבני אדם בארץ, והנה זה להם מות".

ובפירושו הראשון של רבינו בחיי ז"ל שהיה הארבה מסמא את עיני המצרים, זכה לדברי רז"ל הנ"ל, וכזאת ראיתי לרבותינו בעלי התוספות מהדורת "מושב זקנים" שם: "ויסר מעלי רק את המות הזה. קצת קשה למה אמר הכא המות יותר ממכת צפרדעים שהיו נכנסים במיעיהם ומקרקרים ואותו הוא מות יותר מהארבה, ויש לומר לפי הפירוש שמפרשים שהארבה היו אוכלים פניהם ומנקרים עיניהם זהו מות, ניחא", ובודאי לדברי מדרש לקח טוב דלעיל נתכוונו.

וכך ראיתי שכתב בספר שפתי כהן שם: "וימהר פרעה לקרוא למשה ולאהרן, מהו המהירות, אם היה קודם שיאכל הכל - טוב היה למהר, אבל אחר שהארבה אכל הכל שנאמר ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, אם כן המהירות למה. שמעתי לפי שאמר לו משה ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך כשראה שלא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, אמר עתה יכנסו לבתינו ויאכלו עינינו, ולזה ירא מהם, ואמר שא נא חטאתי והעתירו ויסר מעלי, מעלי ממש, שלא יבואו עלי וימיתוני מיתה משונה כזו, לזה אמר רק את המות הזה".

ומה שכתב רבינו בחיי ז"ל בפירושו השני שעל ידי הארבה לא נשתיירה מחיה לפני האדם, זה כדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל וכנ"ל, וכך ראיתי שפירש רבינו רבי יצחק אברבנאל ז"ל שם כתב: "והיתה שאלתו ובקשתו [של פרעה] לנגד משה שיעתיר אל ה' שיסיר מעליו רק את המות הזה. שקרא את הארבה מות, לפי שהיה קשה עליו כמות, וגם שהיה מביא עליו שנת בצורת שהיא מות באמת", הרי בפירושו שני כתב כדברי המפרשים הנ"ל. [ומה שכתב "לפי שהיה קשה עליו כמות", איני מבין היטב, ואטו מכת דם וצפרדע וכו' לא היו קשות על פרעה כמוות, ומה נשנתה הארבה מהם, וי"ל].

ולגאון מלבי"ם ז"ל שם ראיתי שכתב: "ויסר מעלי רק את המות, הזה רצונו לומר שכבר השחית הכל, ולא נשאר להסיר רק את המות שיסובב על ידו כשימלא את הבתים על ידי צחנתו". הרי שכתב טעם חדש מה מיתה שייכת לבוא על ידי הארבה ואמר שהמות יסובב מהארבה על ידי "צחנתו", כנ"ל, ויש להבין מדוע נקט טעם חדש ולא כדברי שאר המפרשים שהמיתה תוסבב מהארבה כי אכל ולא השאיר מחיה לאכול וכנ"ל.

[דרך ישרה]

לא זוכר היכן ראיתי: היה פעם איזה רשע אחד שהיה מציק ליהודים, ומצד שני היה מתהדר שהוא ירא שמים ומחמיר גדול. כשסיפרו את זה לרב - שאף את שמו שכחתי - אמר שעכשיו הוא מבין מה זה ויסר מעלי רק 'את המות הזה', שהארבה היה ' א פרומע מכה' שהיה שומר שבת, שכן דרשו ממה שכתוב 'וינח' בכל גבול מצרים גז"ש למש"כ 'וינח' ביום השביעי...
עוד חשבתי דהנה כתוב כשהסתלקה מכת הארבה ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף, מה ענין שיהיו בים סוף. וחשבתי שם היה המשך המכה, בזמן שבאו המצרים לשם כ' 'יאכלמו' כקש, י"ל - עכ"פ דרך רמז - שהארבה המתינו בסבלנות לבואם של המצרים לים סוף, ואכלו אותם שם.