"מסירות נפש" כביטוי גם כשלא כפשוטם של מילים

[גאולה בקרוב]

רש"י שמות פרק טו :
"מרים הנביאה אחות אהרן"- לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:

וכן מוכח מהגמ' ברכות ש"קמאי הוו מסרי נפשיהו" ומבארת כגון רב אדא שקרע לאותה אשה את הכרבלתא וכו'. ולא מסתבר שהמלכות תהרגהו בגלל קריעת בגד לאשה ברחוב, וכמו שהיה למסקנה שרק כסף התחייב.

[ויל"ע מה כוונת רש"י שאהרן מסר נפשו, או לפי המכילתא נתן נפשו, על מרים כשנצטרעה, שהיכן מצאנו בפסוקים דבר זה?
וכעת ראיתי שבאילת השחר לגראי"ל שליט"א נשאר בצ"ע על זה]

[רחמים]

פשט המילים מסירות נפש זה לאו דווקא למסור עצמו למיתה אלא כל שמקריב מצרכי הנפש ומוותר על צרכיו והנאותיו לצורך משהו נחשב מסירות נפש והפיסגה של מסירות נפש זה עקדת יצחק והדומה לזה.
וכעת מובן המסירות נפש של אהרון על מרים דזה שטרח לבקש ממשה אל נא תהי כמת (עיין רבינו בחיי ואברבנאל) ודאג לשכנע אותו להתפלל זה כבר נחשב מסירות נפש.

[גאולה בקרוב]

מדוע טירחה? ומי אמר שהיה צריך לשכנע את משה? לא נראה כך מתוכן הפסוקים.
וודאי לא משמע טירחה עצומה של "מסירות נפש".

[מזמור שיר]

לאחרונה אמר לי חבר, שאנחנו דור שנוטה להקצין ולהגזים בדברים. לדוגמא, אחד שהולך לשיעור דף היומי בערב אחרי יום עבודה, זה מסירות נפש. ומה מס"נ יש כאן?
והנה, כאן באשכול הזה קבלתי את התשובה המתאימה...

[רחמים]

עיין במכתב מאליהו שמסביר את מה שאמרו חז''ל טוב אחת מצער ממאה שלא בצער כך:
כמה צער יצטער האדם ויחשב שעשה בצער ויקבל פי מאה? ומשיב: מצינו מידה של צער והיא כגון שהכניס ידו לכיס כדי להוציא מטבע ועלתה בידו מטבע אחרת והוצרך להכניס היד שוב.
וא''כ יוצא שאדם שעשה מצווה מתוך צער כזה מועט כמו להכניס יד פעמיים לכיס נחשב לפי מאה - אם עשה בצער יותר גדול מזה נחשב לפי כמה וכמה. עד כאן מהר' דסלר.

[צh33]

מה הראיה מהגמי' ברכות?
דלמא כפשוטו שסיכן עצמו עם המלכות וכדו'.
על עצם הענין כבר דייקו דסתם מסירות נפש איננה כלל מסירות הנפש אלא מסירת הגוף. וי"ל.

[גאולה בקרוב]

כעת בס"ד שהגענו לפרשת בהעלותך, כמדומני שהבנתי דברי רש"י על מסירות נפשו של אהרן:
וז"ל התורה:
(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:
(יא) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:
(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:

והנה שניהם דברו, ואהרן רואה שרק מרים נענשת בצרעת. כנראה שיש עליו איזה לימוד זכות, או שהיה פחות עיקרי, וכו'.
במקרה כזה אדם רגיל מעדיף להשתמט מהמערכה, מחתבא, ושמח שלא שמו אליו לב.

אבל אהרן לוקח אחריות, ומדבר בלשון רבים: "אשר נואלנו ואשר חטאנו", שנינו ביחד, בשווה, טעינו טעות גדולה ומתחרטים עליה.
עצם הזכרת חטאו בשוה למרים, דבר שיכול לעורר עונש עליו, במקום להשתמט, הוא המסירות נפש על מרים.
[ומילא מובנת בקשתו ממשה רבינו גם לזכור את האחוה, "ויאכל חצי בשרו"]

והאברבנאל והאלשיך בארו לשון אהרן "בי אדני", שבעיקר אני חטאתי, עיי"ש

[לעומקו של דבר]

וכן מוכח מהגמ' ברכות ש"קמאי הוו מסרי נפשיהו" ומבארת כגון רב אדא שקרע לאותה אשה את הכרבלתא וכו'. ולא מסתבר שהמלכות תהרגהו בגלל קריעת בגד לאשה ברחוב, וכמו שהיה למסקנה שרק כסף התחייב.

וראיה גדולה יותר יש מדברי רש"י שם ד"ה בנזיקין, שכתב שכל הבאת נושא זה לגמ' שם הייתה אגב הדין שמי שמוצא בבגדו כלאיים בשוק צריך לפושטו, שזה ודאי אין שייך לסרך עימות עם המלכות או נזק גופני כלשהו
וז"ל

והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק:

(ולא כפי שהיה מקום לומר שההקשר הוא פשיטת בגדים בשוק, רש"י לא ביאר כך אלא כנ"ל)

[אוצר החכמה]

הקושי שם יותר גדול שבפשטות הלשון איגלאי מילתא דכותית הוויא שיימוה בד' מאה זוזי משמע שאם היתה ישראלית לא היו מתערבים המלכות (דלמאי נפ"מ מה דאיגלאי מילתא ואם לסוף הדברים הוו"ל לגמרא למימר שיימוה בד' מאה זוזי לבתר איגלאי מילתא דכותית הוויא) . והרי הוא חשב שהיא ישראלית כמו שאמר מתון מתון, ואם כן בכלל לא מסר נפשיה אלא פשוט טעה.
ובמקום אחר כתבתי דעיקר המסירות נפש כאן היה מה שקרע ממנה את הבגד מה שאינו ראוי לעשות כן מצד הצניעות ובזה דומה למעשים אח"כ דקאקי חיוורי, רק שהוא היה שלם במעשיו וכוונתו רק לשמים ויכול היה לעשות כן כמו שכתב הריטב"א (בע"י?) בריש פ"ב דכתובות. ובזה מבואר היטב מה שאומר אביי שהראשונים היו יכולים לעשות כן, היינו שאביי לא יכול לקום היום ולהחליט שגם הוא יעשה כן כי תלוי בשלימות הכוונה ולא חשב עצמו כך.

[לעומקו של דבר]

הקושי שם יותר גדול שבפשטות הלשון איגלאי מילתא דכותית הוויא שיימוה בד' מאה זוזי משמע שאם היתה ישראלית לא היו מתערבים המלכות (דלמאי נפ"מ מה דאיגלאי מילתא ואם לסוף הדברים הוו"ל לגמרא למימר שיימוה בד' מאה זוזי לבתר איגלאי מילתא דכותית הוויא) . והרי הוא חשב שהיא ישראלית כמו שאמר מתון מתון, ואם כן בכלל לא מסר נפשיה אלא פשוט טעה.

ולדעתי העיקר הוא הבושה לגשת לאשה בשוק ולקרוע בגדה ובזה אש"ה ההקשר של רש"י (אמנם יש לדקדק)

ובמקום אחר כתבתי דעיקר המסירות נפש כאן היה מה שקרע ממנה את הבגד מה שאינו ראוי לעשות כן מצד הצניעות ובזה דומה למעשים אח"כ דקאקי חיוורי, רק שהוא היה שלם במעשיו וכוונתו רק לשמים ויכול היה לעשות כן כמו שכתב הריטב"א (בע"י?) בריש פ"ב דכתובות. ובזה מבואר היטב מה שאומר רבא שהראשונים היו יכולים לעשות כן, היינו שרבא לא יכול לקום היום ולהחליט שגם הוא יעשה כן כי תלוי בשלימות הכוונה ולא חשב עצמו כך.

קצת קשה להעמיד דברי הגמרא בדברים שאי אפשר לדורות אחרונים לעשות גם אם ירצו
(ובהמשך שאנחנו לומדים יותר, האם זה הראשונים לא יכלו לעשות? כי אם הראשונים יכלו ללמוד ואעפ"כ לא למדו עוד יותר קשה

אמנם ההקשר לקאקי חיוורי דלקמיה ודאי יפה (אמנם שיש מקום לומר זאת גם בלי הנ"ל, שראב"ה היה יכול לעשות כן משום שהייתה דומה עליו כקאקי חיוורי)

[אוצר החכמה]

אני לא מבין מה אתה מתכוון גם אם ירצו.
אם אתה תרצה להיות הגאון מוילנא אתה יכול להיות אבל לא בהחלטה של רגע. אלא בעבודה של הרבה שנים.
לעומת זאת להחליט להפסיד ארבע מאות זוז או אפילו לקבל את הבושה שבהתנהגות של עזות די קל להחליט. לעומת זאת להיות כזה שלם שבאמת יכול לנהוג בחוסר צניעות כי כל כוונתו לשמים זה מעלה גדולה ועל זה מבחין אביי בין מעלת דורות הראשונים לימינו.

[לעומקו של דבר]

אני לא מבין מה אתה מתכוון גם אם ירצו.
אם אתה תרצה להיות הגאון מוילנא אתה יכול להיות אבל לא בהחלטה של רגע. אלא בעבודה של הרבה שנים.
לעומת זאת להחליט להפסיד ארבע מאות זוז או אפילו לקבל את הבושה שבהתנהגות של עזות די קל להחליט. לעומת זאת להיות כזה שלם שבאמת יכול לנהוג בחוסר צניעות כי כל כוונתו לשמים זה מעלה גדולה ועל זה מבחין אביי בין מעלת דורות הראשונים לימינו.

כלומר שלא הייתה הראיה מהמעשה עצמו אלא מכך שהיה בדרגה שיכל לעשות מעשה כזה. שפיר.
אך מה הכוונה 'מסירות נפש'? באופן חסידי של למסור את הנפש כלומר את הרוחניות?

[אוצר החכמה]

זו נקודת החולשה של הפירוש, או יותר נכון שהיא עושה את זה ליותר דרוש ופחות פשט.

[סגי נהור]

פירוש "מסירות נפש" מבאר בתורה אור (לבעל התניא):

...מסירות נפש בקריאת שמע, היינו מסירת הרצון, כי נפש הוא הרצון, כמ"ש אין נפשי אל העם הזה כו'. דהיינו שיעקור רצונו המלובש בהבלי עולם ולהיות לו רק רצון א' לאביו שבשמים, וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ.

ושוב בליקוטי תורה:

כאשר האדם מוסר נפשו לה' כמו רבי אליעזר בן דרודייא, שהוא מסירת הרצון... להיות בטל רצונך... וזהו ג"כ בחי' מסירות נפש, כי מה לי קטלא כולה כו' [מה לי קטלא פלגא]...