ידוע שהפוסקים לפעמים מעתיקים לשון עם סיום: עכ"ל, ואין הכוונה לציטוט לשוני. כמדומה שהדבר מצוי מאד במג"א.
השאלה היא אם מתקבל על הדעת שמצטטים לשון באופן מדוייק, ומכניסים תוספת, ומסיימים: עכ"ל.
כלפי מה הדברים אמורים?
בדרכי משה הארוך יו"ד סי' תב, ז מעתיק מהמרדכי: עוד כתב המרדכי דף שצ"ו ע"ב, מי שמת לו מת ולא נודע לו אין חובה שיאמרו לו ואפי' באביו ואמו, וע"ז נאמר מוציא דבה הוא כסיל. מיהו אם שואל עליו אין לו לשקר ולומר חי הוא, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יש להודיעו ברמז בעלמא עכ"ל.
המשפט "אלא יש להודיעו ברמז בעלמא" לא נמצא במרדכי, לא בדפוסים ולא בכתבי יד עד כמה שמצאתי, ולא במקור הדברים - הל' שמחות למהר"ם. אז כיצד מסיים הרמ"א: עכ"ל.