נוטר הכרמים כתב: ברם,
הגרי"ח זוננפלד בתשובתו שם בתו"ד תמה על גוף הטענה של תרתי דסתרי בנידון דידן, וז"ל,
ואטו אם אחד אכל בשוגג בפסח חמץ לאותן הפוסקים דס"ל דמחוייב לברך בהמ"ז, וכי לא יאמר יעלה ויבא, עכ"ל. והיינו דאכילת חמץ אינה עוקרת את קדושת היום, ועד כמה שזו סעודת יו"ט אצלו אומר יעלה ויבוא, ומה בכך שאכל חמץ לענין אמירת יעו"י, אטו אם אכל חמץ אינו אומר יעו"י בברכת המזון.
ומעין טענה זו מובא בשם הגרשז"א בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק נט הערה מה) ובס' הליכות שלמה (עמוד שמה).
כבוד הרב נוטר
ייש"כ על העלאת דברים מסודרים ונפלאים כדרכו, המעוררים את הלב לעיין ולפלפל
ובגוף קושיה זו, אפשר לדון לפי מש"כ הגאון רבי בערל שוורצמן זצ"ל ונדפס בקובץ והגית כרך לד כמדומה, בהא דאיתא בר"ה כ:
אמר מר: צריך שיהא לילה ויום מן החדש. מנלן? רבי יוחנן אמר: מערב עד ערב, ריש לקיש אמר: עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. מאי בינייהו? אביי אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו. רבא אמר: חצות לילה איכא בינייהו.
ופירש"י
חצות לילה איכא בינייהו - מאן דיליף מיום הכפורים - הולך אחר תחילת הלילה, דכתיב מערב עד ערב, ולדידיה אם נראית הישנה אפילו בתחילת ליל שלשים - שוב אין החדש מתקדש ביום שלשים, ולמאן דיליף ממצות - אין היום הולך אחר תחילת הלילה, שהרי מחצות לילה הראשון של פסח עד יום האחד ועשרים אכילת מצה רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ, כדאמרינן בשילהי ערבי פסחים (קכ, ב), וחצות לילה ראשון חלוק מהם, ונמשך עם הפסח הנשחט בארבעה עשר שהמצה נאכלת עמו חובה, ולדידיה אפילו נראית הישנה בתחילת הלילה - מאיימין למחר על העדים לומר ראינוהו אם צריכין אנו לקדשו ביום שלשים, להרחיק יום הכפורים משבת.
ותמה הגרד"ש מה עניין אכילת מצה להא דלילה הולך אחר היום
וביאר בזה, דאכילת מצה ופסח הוא כלישנא דקרא בארבעה עשר בערב תאכלו מצות, דנתחדש דצורת קביעת היום בפסח הוא שהלילה המאוחר שייך ליום הקודם, ולא כרגיל שהלילה הולך אחר היום הבא, וכתב עוד לבסס יסודו זה
ולכך שפיר כתב רש"י דכשבאים ללמוד מהלכות חמץ ומצה בפסח, עד חצות הלילה שייך ליום הקודם, ודו"ק
אשר לפי"ז יש לפלפל ולומר, דבעלמא אפשר לומר יעלה ויבוא ורצה אף אחר השקיעה, משום דתוספת שבת ויום טוב שייכא אף אחר השקיעה, ועל כן ראוי הוא באמירות אלו
אבל בפסח, דצורת ההזכרה היא 'חג המצות', הרי בזה אין תוספת, דהרי אי אפשר לאכול מצה בתוספת שבת מבעוד יום, ואם כן היאך הוא אומר אחר השקיעה 'חג המצות', אלא הביאור הוא, דהלילה נקבע לילך אחר היום שלפניו, דדין מיוחד הוא בהלכות מצה וחמץ דהלילה שלאחריו שייך ליום שלפניו עד חצות
ועל כן ראוי לומר בו עדיין 'חג המצות',
אשר מעתה יבוארו היטב דברי המשנ"ב, דהואיל והוא כבר אוכל חמץ, הרי הוא מנתק את הלילה מלהיות שייך ליום שלפניו, ומחברו ליום שלאחריו, ושוב אינו יכול לומר יעלה ויבוא, דהואיל וכל שייכות הלילה ליום שלפניו הוא מצד דבהלכות חמץ ומצה שייך הלילה ליום שלפניו, כל זה כל עוד בפועל אינו אוכל חמץ