תלמיד-חכמים כתב:1. הכוונה להגייה המקורית של לשון הקודש, שפת עבר, שבה דברו האבות.
2. למה לא? עיקר הסיבה לשינויי ההגייה היא למידה מהסביבה, ובעיקר ע"י נדידה או גלות. מה שלא שייך כ"כ אצל האשורים. וכוונתי ב'אשורים' לאלה:
https://www.hamichlol.org.il/%D7%90%D7% ... 7%99%D7%9D3. ישנם כמה סרטונים ברשת, של אנשים המדברים בארמית זו (באנגלית היא נקראת assyrian aramic, ראה בויקיפדיה האנגלית:
https://en.wikipedia.org/wiki/Assyrian_Neo-Aramaic), וניתן לראות בבירור שהמילים שהם משתמשים בהם דומות ממש לארמית שבתלמוד הבבלי (אף יותר מ'נאש דידן' שהיא הארמית של היהודים הכורדים).
4. לארמית של התלמוד הבבלי, שמייצגת את הארמית המזרחית, המקומית, השייכת לאיזור בבל\אשור\ארם.
5. העובדה שהאלפבית (וכן שמות האותיות) זהה, מלמדת שגם הגיית האותיות שווה. וידוע מ"ש שהארמית אחות העברית.
1. פתחת ב'הגייה מדוייקת של הלשון הארמית' וסיימת בזו של לשה"ק.
(אני רואה כעת שערכת את הודעתך; ועדיין - מניין לך שהייתה ׳הגייה מקורית׳ מחייבת שכזו? ושהיא הייתה ההגייה שרווחה בתקופת האבות ובאיזור שלהם? ולמה אם כן כתבת ב-4 שכוונתך לארמית של הבבלי? ואיך אתה למד מן ׳הגייה מקורית׳ זו ללשה״ק של האבות דרך הכתב שלה? וכי לדעתך ׳שפת עבר׳ הייתה כתובה בכתב האשורי בתקופתם? או שאתה למד על הארמית של תקופת האבות מן הארמית העכשווית, אבל אם כן, אין צורך - לדרכך - ב׳הגייה המקורית׳ של הארמית, אלא בזו של תקופת אימוץ הכתב האשורי. ואצ״ל שזה שאאע״ה היה מאור כשדים אינו עניין לדיוננו.) בכל אופן, מניין לך שההגייה של 'שפת עבר' לא עברה שינויים לפני האבות?
2. זו מציאות. שינויי הגייה לא נוצרים בגלל למידה מהסביבה בלבד, כידוע לכל מי שמתמצא בתחום. (השווה למשל פרק ז מספר תורת ההגה של בלאו ומבואו של סוכ'ארד לספרו על התנועות של העברית. וא"צ לפנים.) כך קרה בכל השפות השמיות, כבר בתקופות קדומות ביותר, והוא עדיין נמשך כיום. וגם באיזורים שאינם נתונים להשפעה סביבתית. [חשוב גם לזכור שהשפה הרשמית ברובם שם האזורים האלו הייתה, למשך אלף ושלוש מאות השנים האחרונות ומעלה, ערבית, ולפניה יוונית ופרסית, ראה למשל A Cultural History of Aramaic פרק 7.]
3. כמו שציינתי, יש כיום כמה וכמה ניבים, ולכל אחד מערכת הגייה לעצמה. קרא למשל את סדרת ספריו של פרופ' כ'אן מקימרידג' וחבריו. או את ספרו של אודישו שציינתי. ועוד ועוד. בדף שקישרת אליו (אשר, כמו הדף הראשון שקישרת אליו, מדבר על ניבים הקרובים יותר לסורית הקלאסית, שאיננה בת משפחת ניבי 'הארמית הבבלית'; על הקשר שבין הסורים והבבלים ראה The Aramaeans in Ancient Syria פרק 9) עצמו מתוארים הבדלים מרובים, פירותיהם של תהליכים ממושכים של שינוי, ויש הרבה יותר (ראה למשל מאמרו של רונלד קים משנת 2008, ומאמרו של יאסטרוב Old Aramaic and Neo-Aramaic: Some Reflections on Language History, ובספר A Cultural History of Aramaic, ועוד).
4. הארמית של התלמוד הבבלי אינה 'מייצגת' את הארמית המזרחית, ובוודאי לא את זו של האשורים; היו הרבה ניבים מובדלים עם תכונות מזרחיות. ראה למשל מאמרו הקלאסי והמפורט של בייאר ומאמריו של קוק בעניין. גם לארמית הבבלית עצמה יש כמה ניבים, השווה ספרו של וייסברג ועבודתו של ריבק על הארמית של נדרים ומאמרו של ברויאר על כריתות ומאמרו של הרויניאן על ניבי הארמית המזרחית ועבודתו של רוסל על הארמית של קערות ההשבעה הבבליות ועבודתו של מורגנשטרן על זו של הגאונים (וספרו) ומאמריהם של מורג ובויארין ועוד ועוד. וגם לסורית היו כמה ניבים, ראה למשל מאמרו של הילי בספר Aramaic in Its Historical and Linguistic Setting, וספר The Aramaeans in Ancient Syria פרק 10 ובמקורות המצויינים שם, ומאמרו של גזלה בספר The Syriac World, ועוד.
ואיך אתה מדלג מן הארמית של הבבלי אל 'שפת עבר' של האבות? הלא בין תקופת האבות ותקופת הבבלי עברה הארמית (והעברית) גלגולים רבים, הן בתצורה והן בהגייה. (חשוב יותר לעקוב אחרי מערכות ההגייה הארמיות בתקופות הקדומות, ראה למשל במאמרו של סגרט ב-Phonologies of Asia and Africa.)
5. לא ולא. כידוע. ראה למשל בספריו של ברגשטרסר, במבואו של מוסקטי פרקים 6 והלאה, בזה של ליפינסקי פרקים 9 ו-10, בזה של ונינגר וכ'אן פרק 6, במאמרו של בומהרד ב-Fucus, במאמרו של דניאלס בספרו של בנט על בלשנות שמית משווה עמ' 251 והלאה ובמאמרו במדריך ללשונות השמיות של רוטלג' ובספרו על מערכות הכתיבה חלק ח', במאמרים שבספר Phonologies of Asia and Africa הנ"ל (ומאמרו של קיי משנת 1986), במאמרים שבספר The Ancient Languages of Syria-Palestine and Arabia, ועוד ועוד. [וראה גם גלוסקא, העברית והארמית במגע, עמ' 169 והלאה.]
הכתב הארמי שימש גם שפות אחרות, וייצג הגיים המשונים מן אלו של מערכת ההגייה של הארמית. על דרכך - האם ניתן לומר שהיוונים אימצו את מערכת ההגייה הפיניקית כשהם סיגלו לעצמם את הכתב הפיניקי? וכהנה רבות.
האלפבית הארמי (על ה'זיקה' לאשור ראה מאמרו של שטיינר) השתלשל מן האלפבית הפיניקי, בן כב הסימנים המשותפים לכל האלפביתים של המשפחה, למרות הבדלי ההגייה המרובים שביניהם (ראה בספרו של נוה פרקים 4 ו-5, ובמקורות הנ"ל).