ברש"י עה"ת (דברים א ז) פירווש עה"כ ובאו הר האמורי ואל כל שכיניו: עמון ומואב והר שעיר
והתקשו המפרשים שמרע"ה מספר שהקב"ה ציווה לישראל שיבואו לעמון ומואה והר שעיר לרשת אותם, הרי השי"ת ציוה לו בפירוש אל תצר את מואב וכן שלא לעשות מלחמה בעמון, ונדחקו (עי' בשפתי חכמים על אתר) לומר שהאיסור להילחם בעמון ומואב התחילה רק אחר חטא המרגלים, אבל אם היו באים לאר"י תיכף אחר קבלת התורה וכמ"ש אחד עשר יום מחורב היו כובשים גם את ארץ עמון ומואב
ולכאורה צ"ע בזה שהרי כמה טעמים נאמרו בחז"ל על האיסור לעשות מלחמה בעמון ומואב ובתוכם משום ב' פרידות טובות שעתיד לצאת מהם, ומה לזה עם חטא המרגלים?
וביותר קשה שרש"י פירוש נגד גמרא מפורשת במסכת בבא קמא פא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים הן עומדים ומחוברים בחזקת אותו השבט ואין לך כל שבט ושבט מישראל שאין לו בהר ובשפלה ובנגב ובעמק שנאמר (דברים א, ז) פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים וגו' וכן אתה מוצא בכנענים ובפריזים ובאמוריים שלפניהם שנאמר ואל כל שכניו אלמא שכניו הכי הוו:
הרי שחז"ל פירשו ששכיניו הנא' כאן מוסב על הז' אומות שבאר"י ומנ"ל לרש"י הא?