מה המקור לבטל קריאת שמיני עצרת בא"י

[גם זו לטובה]

כיופם נהגו בכל מקום לקרוא בשמיני עצרת את הקריאה של שמחת תורה, ואין קוראים כלל את הקריאה של שמיני עצרת, האם ידוע על מקור קדום למנהג זה?

[משולש]

מה אתה מתכוין קדום?
מנהג א"י הישן היה לקרוא קריאה תלת שנתית. וודאי שלא קראו וזאת הברכה בש"ת.
אבל מאז שחרב הישוב ההוא וחודש שוב לא מאמין שהיה מישהו שלא קרא וזאת הברכה, אלא מתי יקראו אותה?

[בברכה המשולשת]

מה אתה מתכוין קדום?
מנהג א"י הישן היה לקרוא קריאה תלת שנתית. וודאי שלא קראו וזאת הברכה בש"ת.
אבל מאז שחרב הישוב ההוא וחודש שוב לא מאמין שהיה מישהו שלא קרא וזאת הברכה, אלא מתי יקראו אותה?

כוונת השואל היתה שבחו"ל יש קריאה לשמיני עצרת ביו"ט ראשון ושמח"ת עושים רק ביו"ט שני של שמ"ע

[הכהן]

מה אתה מתכוין קדום?
מנהג א"י הישן היה לקרוא קריאה תלת שנתית. וודאי שלא קראו וזאת הברכה בש"ת.

שמעתי פעם שקריאת היו"ט של ש"ת היא וזאת הברכה, כשם שמפטירין ב'ויעמוד שלמה'.

[משולש]

נכתב על זה פעם מאמר מעניין בקולמוס מאת מרדכי וינטרוב ומשה בלוי.
שבאמת היו מסיימים את התורה בשבת שובה וכדומה, והיו קוראים ברכות של וזאת הברכה בתור אחד מקריאות הרגלים. ואחר כך זה הפך לסיום התורה.

[מלח הארץ]

בבאר הגולה כתב על זה שצ"ע מנין לב"י דבר זה שקוראים בתורה בארץ ישראל כמנהג חו"ל בשמחת תורה!

[לעומקו של דבר]

כיופם נהגו בכל מקום לקרוא בשמיני עצרת את הקריאה של שמחת תורה, ואין קוראים כלל את הקריאה של שמיני עצרת, האם ידוע על מקור קדום למנהג זה?

ההגדרה 'לבטל' איננה נכונה, בגמ' מגילה ל"א. כתוב שבשמע"צ קוראים כל הבכור ובשמח"ת קוראים וזאת הברכה.
ובא"י שיש רק יום א' בחרו משתיהם את קריאת שמחת תורה.

והנה הפשטות מה שחושבים שקריאת וזאת הברכה הוא כדי לסיים התורה, אבל אינו הטעם העיקרי. ובס"ד אפרש.

[לעומקו של דבר]

הטעמים שכתבו הראשונים שקורין וזאת הברכה בשמע"צ מצד עיצומו של יו"ט
בגמ' מגילה ל"א

יום טוב האחרון [- של סוכות] קורין כל הבכור מצות וחוקים ובכור, ומפטירין ויהי ככלות שלמה. למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמד שלמה.

למחר קורין וזאת הברכה. לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו שבירך את ישראל:

ומוציאין ג' ספרים וקורין באחד חמשה בפרשת וזאת הברכה. קורא עם הארבעה עד ואתה על במותימו תדרוך. וחוזר וקורא גם החמישי שהוא המסיים בתחלת וזאת הברכה עד לעיני כל ישראל. והטעם לפרשה זו ע"ש ששלמה המלך ברך את ישראל בשמיני של חג שנאמר (מ"א ח, יד) ויברך את כל קהל ישראל וגו' לכך קורין בתשיעי ספק שמיני הברכה שברך משה את ישראל.

וכ"ה בויטרי סימן שפ"ה בפי' א'

[לעומקו של דבר]

אמנם יש ראשונים שכתבו כן שוזאת הברכה הוא עניין סיום התורה, אלא שבדר"כ הקפידו לקשר זאת עם עיצומו של יום טוב אחרון של חג

מחזור ויטרי סימן שפ"ה:

יום תשיעי ספק שמיני קורין וזאת הברכה. כדי לסמוך שמחת התורה. שזכו לסיימה לשמחת החג. שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת. לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה. שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה.

וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסכות חלק מן התורה ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר אלה הדברים שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התור' בסדר ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה. עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא מבלי תורגמן פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלקי ההוא.

(ותודה לגזל"ט שהעלה פעם כאן אברבנאל זה)
ופשטות כוונת דבריו היא שמה שעושים סיום התורה הוא מעניינו של חג הסוכות מכיוון שהוא עניין של הקהל.

אמנם בחידושי הר"ן על הש"ס מגילה כן כתב בפשטות:

למחר קורין וזאת הברכה. משום אסוקי אוריתא:

(ועיין מה שהבאתי לעיל מהר"ן על הרי"ף)

[לעומקו של דבר]

שוב העירני משנ"נ לס' תולדות חג שמחת תורה ליערי פ"ג (ופ"א), שם מבואר ככל זה. (והכל בכלל ה40 עמודים).

והנאני שעכ"פ מקור אחד מצאתי שלא מצא הוא, הביא שם משלמי חגיגה "שכתב טעם משלו" "לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו שבירך את ישראל", אבל אינו משלו אלא העתק לשון הר"ן על הרי"ף המובא לעיל.

[איתן]

נכתב על זה פעם מאמר מעניין בקולמוס מאת מרדכי וינטרוב ומשה בלוי.
שבאמת היו מסיימים את התורה בשבת שובה וכדומה, והיו קוראים ברכות של וזאת הברכה בתור אחד מקריאות הרגלים. ואחר כך זה הפך לסיום התורה.

קיבלתי מאחד המחברים.

[לעומקו של דבר]

נכתב על זה פעם מאמר מעניין בקולמוס מאת מרדכי וינטרוב ומשה בלוי.
שבאמת היו מסיימים את התורה בשבת שובה וכדומה, והיו קוראים ברכות של וזאת הברכה בתור אחד מקריאות הרגלים. ואחר כך זה הפך לסיום התורה.

קיבלתי מאחד המחברים.

ישר כח.

(מן ההגינות היה עליהם לפחות לציין את יערי... וד"ל)

כדרך חוקרים המבקשים להעמיד תיאוריה בלי שיפריעו להם, השמיטו את הראשונים שכן כותבים שעניין קריאת וזאת הברכה הוא בשביל סיום התורה.

[לעומקו של דבר]

אגב עוד פרפרת,

האם קריאת וזאת הברכה המקורית בשמע"צ מסתיימת בסוף ברכות משה או ב'לעיני כל ישראל'? בירור גירסא בסדר רב עמרם גאון

במחקר הנ"ל בקולמוס, הוכיחו את חוסר הקשר בין קריאת וזאת הברכה לבין סיום קריאת חמשה חומשי תורה, בטענה שהקריאה המקורית לא הייתה כלל עד סוף המקרא.
והביאו כדבריהם מסרע"ג, שם מופיע שקוראים "וזאת הברכה עד סוף פיסקא", והכוונה לעד סוף הברכות, שקוראים עד "ועתה על במותימו תדרוך". (אינני יודע מה הפירוש המדוייק של 'פיסקא' ברע"ג, אמנם גם העניין של הברכות נגמר שם וגם יש שם סוף 'פרשה').
ובאמת יש 2 גירסאות בזה, בגירסא הנפוצה בסרע"ג מופיע בסתם "וביום שני שהוא יום שלשה ועשרים בתשרי מוציאין ס"ת וקורין בו עשרה בזאת הברכה, והגומר נוטל שכר כנגד כולן."
ומשמע דווקא להיפך שקורא מוזאת הברכה עד הסוף, בעיקר מפני שרע"ג מפרט בכל הקריאות "עד סוף פיסקא", כמו בהמשך שם "ומפטיר קורא כאתמול ביום השמיני עצרת עד סוף פיסקא", ומכך שלא פירט כאן משמע שממשיכים לקרוא עד הסוף.
אמנם במהד' גולדשמידט הביא גם גירסא אחרת, "קורין ביום שני וזאת הברכה עד סוף פיסקא". (גירסא זו קבע גולדשמידט בטקסט, ובהערה הביא את הגירסא הנפוצה בשם כ"י אחרים, וציין שהיא -הנפוצה - הגירסא שהייתה לפני ריצ"ג. בגירסא הנפוצה יש עוד תוספת מרובה של ברכת הפטרה ועוד).

אינני יודע איזה כתב יד מדוייק יותר, אבל לכאורה יש להוכיח מרע"ג שהיו קוראים את פרשת וזאת הברכה עד סופה.
שכן בשני הגירסאות, מופיע לאחר מכן קטע זה:
ומפטיר במלכים ויעש שלמה. ויש שמפטירין בראש יהושע ויהי אחרי מות משה עבד ה' עד רק חזק ואמץ.
ההפטרה של תחילת יהושע, שייכת בלי ספק רק לחלקה השני של פרשת וזאת הברכה, שעוסקת בפטירת משה. אם מפני שמוזכרת בהפטרה פטירת משה, אם מפני שיש כאן המשך כרונולוגי של ההשתלשלות לאחר פטירת משה, וכפי שנכתב כ"ז בקדמונים.
אבל אם קוראים את הברכות, איך שייכת הפטרה זו לקריאת התורה.
אמנם בדוחק יש לומר שזה על שם הפסוק "וזאת הברכה אשר בירך משה את ישראל לפני מותו", אבל זה דוחק, שהיה הרבה יותר מתאים להפטיר הפטרה של ברכות, ואין זה עיקר עניין הקריאה.
ובפרט, יש לשים לב, שהפטרה זו גם אינה כלל מעניינו של חג שמיני עצרת (בוודאי בהנחה שעניין וזאת הברכה אינו סיום התורה). יש בכך חריגה, אין מקבילה בשאר החגים שיש הפטרה שעניינה רק הדמיון לקריאת התורה ולא להפטרה. ולכן, דחוק טפי לומר שההפטרה היא רק אגב כמה מילים בפרשה.
ויש עוד לעיין.

נוסף כעת - לפי הגירסא 'הנפוצה' של רע"ג, ברור לחלוטין שסיימו באותו יום את התורה, שכן מוזכר שם ברכת "בא"י אשר בגלל אבות בנים גידל" וכו' אשר עניינה הוא מרע"ה גדולתו ופטירתו, כפי הנוסח המלא המופיע במחזור ויטרי סי' תי"ט).

[עושה חדשות]

מענין לענין,
ב' דוג' על העתק מנהג חו"ל לא"י, אף אם ל"ש הטעם.
-עי' לבושי שרד סי' תרסג מש"כ על אמירת הושענא "אערוך שועי" ביום השלישי במקום השני, בעקבות מנהג חו"ל.
-ז"ל לבוש סי' תצ מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת כל הבכור שכתובה בה איש כמתנת ידו וגו', וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלהים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור, וביום כיפורים מזכירים מפני שהוא יום הדין אף על פי שאין קורין בו כל הבכור, ובאר"י הרי לא קרינן כל הבכור. (אבל כמדומה שהראש' כתבו באופ"א טעמים לזמן אמירת יזכור).

[יודע_ספר]

נכתב על זה פעם מאמר מעניין בקולמוס מאת מרדכי וינטרוב ומשה בלוי.
שבאמת היו מסיימים את התורה בשבת שובה וכדומה, והיו קוראים ברכות של וזאת הברכה בתור אחד מקריאות הרגלים. ואחר כך זה הפך לסיום התורה.

קיבלתי מאחד המחברים.

היום כבר קיים במאגר 'אוצר החכמה'
http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?176241

[בברכה המשולשת]

מענין לענין,
ב' דוג' על העתק מנהג חו"ל לא"י, אף אם ל"ש הטעם.
-עי' לבושי שרד סי' תרסג מש"כ על אמירת הושענא "אערוך שועי" ביום השלישי במקום השני, בעקבות מנהג חו"ל.
-ז"ל לבוש סי' תצ מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת כל הבכור שכתובה בה איש כמתנת ידו וגו', וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלהים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור, וביום כיפורים מזכירים מפני שהוא יום הדין אף על פי שאין קורין בו כל הבכור, ובאר"י הרי לא קרינן כל הבכור. (אבל כמדומה שהראש' כתבו באופ"א טעמים לזמן אמירת יזכור).

ייש"כ, וכבר העירו על כל זה בסידור אזור אליהו

[מנין]

מענין לענין,
ב' דוג' על העתק מנהג חו"ל לא"י, אף אם ל"ש הטעם.

וכן המנהג לנגן בברכת כהנים לפני "שלום" כדי שיוכלו הקהל לאמר את היה"ר. דוקא במוסף של יו"ט, שבחו"ל זה היה הזמן היחיד שהיו הכהנים נושאים כפים.

[משולש]

מענין לענין,
ב' דוג' על העתק מנהג חו"ל לא"י, אף אם ל"ש הטעם.
-עי' לבושי שרד סי' תרסג מש"כ על אמירת הושענא "אערוך שועי" ביום השלישי במקום השני, בעקבות מנהג חו"ל.
-ז"ל לבוש סי' תצ מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת כל הבכור שכתובה בה איש כמתנת ידו וגו', וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלהים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור, וביום כיפורים מזכירים מפני שהוא יום הדין אף על פי שאין קורין בו כל הבכור, ובאר"י הרי לא קרינן כל הבכור. (אבל כמדומה שהראש' כתבו באופ"א טעמים לזמן אמירת יזכור).

בעניין יזכור, יש לציין שה"מנהג חו"ל" כאן הוא רק בבחירת היום (אחרון של פסח, ב' שבועות, וש"ע). אבל עצם עשיית ה'יזכור' אין בה הבדל בין א"י לחו"ל. שהרי לפסוק צדקה אינה מצווה התלויה בחו"ל. וגם בא"י יש מצוה לפסוק צדקה בחג. רק שבחו"ל שהיה בקה"ת "מתנת ידו" העדיפו לתת קדימה ליום הזה. ובא"י שאין את הקריאה הזו, כל הימים כשרים לאמירת יזכור.

[עזריאל ברגר]

מענין לענין,
ב' דוג' על העתק מנהג חו"ל לא"י, אף אם ל"ש הטעם.
-עי' לבושי שרד סי' תרסג מש"כ על אמירת הושענא "אערוך שועי" ביום השלישי במקום השני, בעקבות מנהג חו"ל.
-ז"ל לבוש סי' תצ מה שמזכירין נשמות ביום אחרון דפסח הוא משום שרוצין לפסוק צדקה, מפני שקורין בו פרשת כל הבכור שכתובה בה איש כמתנת ידו וגו', וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן בעבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלהים, ואגבן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם, לכך מזכירים נשמות בכל הרגלים ביום שקורין בו כל הבכור, וביום כיפורים מזכירים מפני שהוא יום הדין אף על פי שאין קורין בו כל הבכור, ובאר"י הרי לא קרינן כל הבכור. (אבל כמדומה שהראש' כתבו באופ"א טעמים לזמן אמירת יזכור).

בעניין יזכור, יש לציין שה"מנהג חו"ל" כאן הוא רק בבחירת היום (אחרון של פסח, ב' שבועות, וש"ע). אבל עצם עשיית ה'יזכור' אין בה הבדל בין א"י לחו"ל. שהרי לפסוק צדקה אינה מצווה התלויה בחו"ל. וגם בא"י יש מצוה לפסוק צדקה בחג. רק שבחו"ל שהיה בקה"ת "מתנת ידו" העדיפו לתת קדימה ליום הזה. ובא"י שאין את הקריאה הזו, כל הימים כשרים לאמירת יזכור.

והקשר לג רגלים הוא שבתפילת מוסף מזכירים "איש כמתנת ידו".

[לעומקו של דבר]

כיופם נהגו בכל מקום לקרוא בשמיני עצרת את הקריאה של שמחת תורה, ואין קוראים כלל את הקריאה של שמיני עצרת, האם ידוע על מקור קדום למנהג זה?

ההגדרה 'לבטל' איננה נכונה, בגמ' מגילה ל"א. כתוב שבשמע"צ קוראים כל הבכור ובשמח"ת קוראים וזאת הברכה.
ובא"י שיש רק יום א' בחרו משתיהם את קריאת שמחת תורה.

אמנם אף שההגדרה 'לבטל' אינה נכונה, מכל מקום זה ברור שלפי הגמרא בא"י היו קורין רק כל הבכור. וכן המנהג א"י המקורי.
וכשעלו לארץ מחו"ל שינו המנהג לקרוא וזאת הברכה. (וע"ז תמה הבאר הגולה כפי שהביאו ובאחרונים כתבו כמה ישובים לזה).

והטעם הפשוט לזה הוא שמכיוון שבזמן הגאונים נקבע המנהג לסיים התורה ביוט"ש של שמע"צ, שוב כשעלו לא"י לא רצו לבטל המנהג של סיום התורה בשמע"צ ולכן קבעוהו בלית ברירה ביוט"ר ושינו את קריה"ת מכל הבכור לוזאת הברכה.

[מעט דבש]

מצורף מספר 'שלמי חגיגה', שהעלה שבקריאת 'וזאת הברכה' יש שני חלקים; החלק של ברכות משה (מ'וזאת הברכה' עד 'ואתה על במותימו תדרוך') הוא קריאת המועד, ומן הטעמים של האבודרהם והר"ן שהובאו לעיל.
וקריאה זו קראו גם בני מערבא שסיימו התורה פעם בשלש וחצי שנים.
ואילו מ'ויעל משה' עד סוף הפרשה, אין זה אלא כדי לסיים התורה, ורק למנהג שמסיימים התורה כל שנה.

[אך כתב, שמשו"ת בית דוד (סימן נח, דף טו ע"א) "משמע דס"ל להרב ז"ל, שכל הפרשה כולה היא מסדרו של יום.
ואף ע"פ שאיני מוצא בזה טעם נכון, מה שייכות יש לפטירתו של משה רבינו ע"ה ביום זה, מ"מ אין בי יכולת לחלוק על דברי הרב ז"ל"].

ועל כך שעיקר הקריאה אינה אלא עד 'ואתה על במותימו תדרוך' עיין מש"כ לעיל בדעת רע"ג.

ולעיקר הענין, שגם בני מערבא דמסקי אורייתא לתלת שנין קראו 'וזאת הברכה' בשמח"ת, כן כתב גם במשך חכמה (ב'הדרן' בסוף הספר).

אמנם עיין בברכי יוסף (או"ח תרסח, שיורי ברכה אות ב) דפשיטא ליה דבני מערבא לא קראו כלל וזאת הברכה בשמח"ת.

ועיין גם ב'תולדות שמחת תורה' עמ' 18 בשם רב האי גאון, שהביא מנהג בני אר"י שלא קראו וזאת הברכה בשמח"ת.

והנה דברי ה'שלמי חגיגה' הנ"ל.

שלמי חגיגה דף רפב, ב-ג.GIF (98.67 KiB) נצפה 12252 פעמים

[מעט דבש]

וראה עוד בספר 'שמחת תורה' (סימנים כב, כה) המצו"ב, שדן בנושא האשכול (ממנו ליקטתי המקורות דלעיל, ותע"ב).

שמחת תורה סימנים כב, כה.pdf

(609.14 KiB) הורד 383 פעמים

[מעט דבש]

בהאי עניינא, נמצא דבר חידוש נוסף בספר 'שלמי חגיגה' (דף רעח.):

הוא מוכיח, שקריאת 'וזאת הברכה' בשמח"ת, היא קריאה שהתחדשה בזמן הגמרא (כמבואר במגילה לא. קריאה זו),
אבל בזמן התנאים הוציאו רק ס"ת אחד, וקראו בו 'וביום השמיני' (מה שאנו קוראים למפטיר), ותו לא.
וכדי שיהיו חמשה קרואים (כדין יום טוב), חזרו על הקריאה שוב ושוב, וכדרך שאנו עושים בחוה"מ.

[והוקשה לו מאד, אם כן איך בזמן הגמרא (קודם שהתחילו לקרוא 'מפטיר') עקרו קריאת עניינו של יום ('וביום השמיני'), ועברו לקרוא 'וזאת הברכה', עד שמכח כך רצה בסוף דבריו לחדש שכבר בזמן הגמ' הוציאו שני ספרים, ודלא כתוס' דלהלן].

-----------------

וראייתו שכך קראו בימי התנאים, שהרי כתבו התוספות (ל:) שקריאת 'מפטיר' בספר תורה שני התחדשה לאחר זמן הגמרא, ועד זמן זה לא הוציאו אלא ספר תורה אחד.

ובתוספתא (מגילה ג, ח) איתא:

ביום טוב הראשון של חג קורין 'דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש הזה חג הסוכות' וגו'; בשני - 'ביום השני'; בשלישי - 'וביום השלישי'; ברביעי - 'וביום הרביעי'; בחמישי - 'וביום החמישי' בששי - 'וביום הששי' בשביעי - 'וביום השביעי'; בשמיני - 'וביום השמיני'.

הרי שאין הבדל בין קריאת חוה"מ לקריאת שמיני עצרת, ואין קריאה מיוחדת לשמיני עצרת, אלא קוראים 'וביום השמיני' בלבד.
וכתב שכך גם פשטות הברייתא שבגמרא (מגילה ל:):

ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג.

[אמנם עיין רש"ש (מגילה לא. על רש"י ד"ה ה"ג) שהבין שלשון הברייתא "ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג" לא קאי אלא על חוה"מ, ואילו קריאת שמיני עצרת לא פורטה בברייתא זו, רק בגמרא].

[לעומקו של דבר]

מעט דבש, תודה לך
לפו"ר היה נראה לי בדבריך קצת בלבול, גם לפי המופיע בגמ' - בפשטות - לא קראו וזאת הברכה בא"י, אלא קראו כל הבכור. ואילו וזאת הברכה יועד ליוט"ש וממילא לא נקרא בארץ ישראל. (היו כאלו שרצו לפלפל אחרת - אולי בדמשק אליעזר על ביאה"ג - אבל זה ודאי נגד הפשטות ונגד הכל).

===
מה שס"ל להרב שלמי חגיגה שוזאת הברכה אינו עניינו של יום, אמנם כן משמע ג"כ באחרונים על השו"ע (ברכ"י וחת"ס - מובאים כמדומני בקובץ שהעלית מס' שמחת תורה), אבל א. זה חידוש גדול דלהיכא אזיל עניינו של יום, וכי ביום טוב - ולו שני - יש איזה היתר לא לקרוא מעניינו של יום. ב. זה נגד כמעט כל הראשונים - חוץ מהשיטה המיוחס לר"ן - שכתבו טעמים לקריאת וזאת הברכה מסיבת היום טוב עצמו. (וגם בשיטה לר"ן אפשר להעמיס מה שכתבו ראשונים שיש איזה טעם מצד החג לסיים בו התורה ואולי נחשב זה לעניינו של יום אבל זה דוחק).

===
עוד מה שס"ל להנ"ל שמתחילה קראו בשמע"צ בקרבן היום, קשה על זה א' שהרי ביום טוב ראשון אין קוראים ביום הראשון (בקרבן), ולמה ביום טוב בתרא יקראו רק בקרבן, דהפשטות היא שרק בחוה"מ קוראים את הקרבן לבד. (והסיבה לזה - אולי בפשטות משום שביו"ט צריכים ה' עליות). וב', למה בגמרא לא כתוב "והאידנא" קרינן וכו', אלא משמע מהגמ' שאינה משנה בזה מהמשנה. (טעון בדיקה, האם שמע"צ כלול בלשון המשנה בתוך "שאר ימי החג").
אכן לשון התוספתא המופיע לפנינו כן הוא, ולכן תיקן הגאון מוילנא ע"ה את לשון התוספתא "כל הבכור" או בדומה (כמדומה יש בזה איזה שינוי גירסאות).

[מעט דבש]

מעט דבש, תודה לך
לפו"ר היה נראה לי בדבריך קצת בלבול, גם לפי המופיע בגמ' - בפשטות - לא קראו וזאת הברכה בא"י, אלא קראו כל הבכור. ואילו וזאת הברכה יועד ליוט"ש וממילא לא נקרא בארץ ישראל. (היו כאלו שרצו לפלפל אחרת - אולי בדמשק אליעזר על ביאה"ג - אבל זה ודאי נגד הפשטות ונגד הכל).

לא אמרתי מדילי כלום, אלא רק הבאתי את דברי ה'שלמי חגיגה' (וכל דבריו מצ"ב בקובץ המצורף).
ובתוך דבריו (רפא ע"ג) הוא אמנם רוצה לומר שבא"י קראו 'כל הבכור' בשמחת תורה, ואילו 'וזאת הברכה' קראו בשבת שאחרי שמח"ת. אך כתב על זה: "זה באמת נראה דוחק גדול בעיני, לומר דנשתנו המנהגים כנז', וגם שבזמן התלמוד היו מחולקים א"י מח"ל בכל השבתות, דבח"ל מתחילין בראשית בשבת ראשון שאחר החג, ובא"י בשבת שני".

-----------------------

ובגמ' (מגילה לא.) איתא "יום טוב האחרון קורין 'כל הבכור'... למחר קורין 'וזאת הברכה'", ולא אמרו כמו שאמרו על שאר יום טוב שני "והאידנא דאיכא תרי יומי". והרש"ש (על רש"י ד"ה ה"ג) דייק מזה, שגם בא"י קראו 'וזאת הברכה', וכל הוספת הגמרא היא קריאת יום טוב האחרון, ולא 'וזאת הברכה' [ולא הבנתי, סוף סוף הרי הוסיפו כאן קריאה נוספת, ועדיין היה צ"ל 'והאידנא דאיכא תרי יומי'. ועיין בדמשק אליעזר (תרסח, ג; ותודה על ההפנייה)].

-----------------------

מה שס"ל להרב שלמי חגיגה שוזאת הברכה אינו עניינו של יום... א. זה חידוש גדול דלהיכא אזיל עניינו של יום, וכי ביום טוב - ולו שני - יש איזה היתר לא לקרוא מעניינו של יום. ב. זה נגד כמעט כל הראשונים שכתבו טעמים לקריאת וזאת הברכה מסיבת היום טוב עצמו...

בשלמי חגיגה (רפא ע"ג) הביא את טעמי האבודרהם והר"ן שצוטטו בדבריך לעיל, אך כתב על זה:

..מכל מקום הרואה יראה ובין יבין, שאין זה מספיק לבטל תקנת הנביאים לקרות בחובת היום מפני הטעמים הנז'.

ומה שכתב 'תקנת הנביאים', כוונתו לגמ' במגילה (לב.) שהביא שם קודם לכן "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג".

ובמחזור ויטרי (סימן שפה - צוטט בחלקו בדבריך לעיל):

יום תשיעי ספק שמיני קורין וזאת הברכה. כדי לסמוך שמחת התורה. שזכו לסיימה לשמחת החג. שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת. לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה. שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה. וקרית עניין החג הקדמנוהו כבר מיום ראשון של שמיני עצרת לפי שהוא עיקר.

הרי שכתב להדיא, ש'וזאת הברכה' אינו מעניינו של יום, וסגי בזה שקראו בעניינו של יום ביו"ט ראשון.
וכבר כתב סברא זו מדעתו ב'שלמי חגיגה' (רפא ע"ג), אך תמה, שסברא זו שייכת דוקא בחו"ל, ולא בא"י, ואם כן איך עקרו את קריאת עניינו של יום. ולכן רצה לומר שכבר בזמן הגמ' הוציאו שני ספרים, שבראשון קראו 'וזאת הברכה', ובשני קראו עניינו של יום (כמו שאנו עושים למפטיר), ודלא כתוס' (מגילה ל:).

שמחת תורה - שלמי חגיגה - על הקריאה בזמן המשנה.PDF

(1.53 MiB) הורד 316 פעמים

[לעומקו של דבר]

אין אחר דברי החכ"ם אי"ש אלוקי"ם האלגאזי הקדוש

אבל אכתוב מה שהיה לענ"ד לפני שראיתי דבה"ק

מעט דבש, תודה לך
לפו"ר היה נראה לי בדבריך קצת בלבול, גם לפי המופיע בגמ' - בפשטות - לא קראו וזאת הברכה בא"י, אלא קראו כל הבכור. ואילו וזאת הברכה יועד ליוט"ש וממילא לא נקרא בארץ ישראל. (היו כאלו שרצו לפלפל אחרת - אולי בדמשק אליעזר על ביאה"ג - אבל זה ודאי נגד הפשטות ונגד הכל).

לא אמרתי מדילי כלום, אלא רק הבאתי את דברי ה'שלמי חגיגה' (וכל דבריו מצ"ב בקובץ המצורף).
ובתוך דבריו (רפא ע"ג) הוא אמנם רוצה לומר שבא"י קראו 'כל הבכור' בשמחת תורה, ואילו 'וזאת הברכה' קראו בשבת שאחרי שמח"ת. אך כתב על זה: "זה באמת נראה דוחק גדול בעיני, לומר דנשתנו המנהגים כנז', וגם שבזמן התלמוד היו מחולקים א"י מח"ל בכל השבתות, דבח"ל מתחילין בראשית בשבת ראשון שאחר החג, ובא"י בשבת שני".

לכאו' למה נאמר שגמרו קריה"ת בשבת שלאחר שמח"ת, אדרבא גם בא"י וגם בחו"ל גמרו בשבת שלפני סוכות וכפי שמצאו איזה רמזים לזה, וכפי הפשטות (שהרי לכאו' צריך לגמור לפי השנה).
ואם תרצה כלך לדרך זו שרק בא"י גמרו בשבת שלפני סוכות ובחו"ל בשמע"צ.
-----------------------

ובגמ' (מגילה לא.) איתא "יום טוב האחרון קורין 'כל הבכור'... למחר קורין 'וזאת הברכה'", ולא אמרו כמו שאמרו על שאר יום טוב שני "והאידנא דאיכא תרי יומי". והרש"ש (על רש"י ד"ה ה"ג) דייק מזה, שגם בא"י קראו 'וזאת הברכה', וכל הוספת הגמרא היא קריאת יום טוב האחרון, ולא 'וזאת הברכה' [ולא הבנתי, סוף סוף הרי הוסיפו כאן קריאה נוספת, ועדיין היה צ"ל 'והאידנא דאיכא תרי יומי'. ועיין בדמשק אליעזר (תרסח, ג; ותודה על ההפנייה)].

אכן זה צ"ע, ובפרט שבדיוק כמו יו"ט אחרון של סוכות (שמע"צ), גם לגבי יו"ט אחרון של פסח אין מופיע בגמרא "האידנא" אלא "למחר" בלבד.
-----------------------

מה שס"ל להרב שלמי חגיגה שוזאת הברכה אינו עניינו של יום... א. זה חידוש גדול דלהיכא אזיל עניינו של יום, וכי ביום טוב - ולו שני - יש איזה היתר לא לקרוא מעניינו של יום. ב. זה נגד כמעט כל הראשונים שכתבו טעמים לקריאת וזאת הברכה מסיבת היום טוב עצמו...

בשלמי חגיגה (רפא ע"ג) הביא את טעמי האבודרהם והר"ן שצוטטו בדבריך לעיל, אך כתב על זה:

..מכל מקום הרואה יראה ובין יבין, שאין זה מספיק לבטל תקנת הנביאים לקרות בחובת היום מפני הטעמים הנז'.

ומה שכתב 'תקנת הנביאים', כוונתו לגמ' במגילה (לב.) שהביא שם קודם לכן "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג".

כל זה לפי הנחתו שם שצריך לקרוא ב"הלכות", אבל זה חידוש והפשטות שדין "הלכות החג" הוא דין לדרוש ולא לקריה"ת, ואלו שני הלכות נפרדות, קריה"ת בהלכות החג "קורין כל אחד ואחד בזמנו" [והוא לאו דווקא הלכות אלא איזה קריאה ששייכת לעניין היו"ט] , ודורשין מעניינו של יום הלכות חג בחג, כן פשטות לשון הגמ' סוף מגילה שכתבה זה בנפרד וכן בר"מ תפילה י"ג ח'.
וכן לכאו' להדיא מצינו כמה קריאות שאינם מהלכות, בחנוכה בנשיאים בפורים ויבוא עמלק בר"ה וד' פקד את שרה. ואולי לא הבנתי כלל כוונת דבה"ק שכתב "דבפ' וזאת הברכה אין מזכיר בה כלל מהלכות עצרת". וצ"ע.

ובמחזור ויטרי (סימן שפה - צוטט בחלקו בדבריך לעיל):

יום תשיעי ספק שמיני קורין וזאת הברכה. כדי לסמוך שמחת התורה. שזכו לסיימה לשמחת החג. שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת. לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה. שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה. וקרית עניין החג הקדמנוהו כבר מיום ראשון של שמיני עצרת לפי שהוא עיקר.

הרי שכתב להדיא, ש'וזאת הברכה' אינו מעניינו של יום, וסגי בזה שקראו בעניינו של יום ביו"ט ראשון.
וכבר כתב סברא זו מדעתו ב'שלמי חגיגה' (רפא ע"ג), אך תמה, שסברא זו שייכת דוקא בחו"ל, ולא בא"י, ואם כן איך עקרו את קריאת עניינו של יום. ולכן רצה לומר שכבר בזמן הגמ' הוציאו שני ספרים, שבראשון קראו 'וזאת הברכה', ובשני קראו עניינו של יום (כמו שאנו עושים למפטיר), ודלא כתוס' (מגילה ל:).

כוונת המחז"ו צ"ל ד"כל הבכור" יותר שייך לעניין היום כי היום מוזכר שם להדיא. וז"פ.

[מעט דבש]

לכאו' למה נאמר שגמרו קריה"ת בשבת שלאחר שמח"ת, אדרבא גם בא"י וגם בחו"ל גמרו בשבת שלפני סוכות וכפי שמצאו איזה רמזים לזה, וכפי הפשטות (שהרי לכאו' צריך לגמור לפי השנה).
ואם תרצה כלך לדרך זו שרק בא"י גמרו בשבת שלפני סוכות ובחו"ל בשמע"צ.

אם גמרו בשבת שלפני סוכות, האפשרות היחידה שאני רואה היא (לפחות לגבי זמן הגאונים), שקראו האזינו-וזאת הברכה יחד.
שכן בתוס' (מגילה לא: ד"ה קללות) מבואר שבזמן רב נסים גאון קראו וילך (לבדה) בשבת שבין ר"ה ליוה"כ.

[לעומקו של דבר]

לכאו' למה נאמר שגמרו קריה"ת בשבת שלאחר שמח"ת, אדרבא גם בא"י וגם בחו"ל גמרו בשבת שלפני סוכות וכפי שמצאו איזה רמזים לזה, וכפי הפשטות (שהרי לכאו' צריך לגמור לפי השנה).
ואם תרצה כלך לדרך זו שרק בא"י גמרו בשבת שלפני סוכות ובחו"ל בשמע"צ.

אם גמרו בשבת שלפני סוכות, האפשרות היחידה שאני רואה היא (לפחות לגבי זמן הגאונים), שקראו האזינו-וזאת הברכה יחד.
שכן בתוס' (מגילה לא: ד"ה קללות) מבואר שבזמן רב נסים גאון קראו וילך (לבדה) בשבת שבין ר"ה ליוה"כ.

בזמן רב ניסים גאון לכאו' סיימו התורה בשמח"ת.

(הפרשיות המחוברות היו וילך האזינו כפי שהביאו בכתבה בקולמוס עמוד אחרון עיי"ש, ויש להוסיף למש"כ שם שאכן הראשונים דנים למה חילקו את ניצבים מוילך)

[מעט דבש]

בזמן רב ניסים גאון לכאו' סיימו התורה בשמח"ת.

(הפרשיות המחוברות היו וילך האזינו כפי שהביאו בכתבה בקולמוס עמוד אחרון עיי"ש, ויש להוסיף למש"כ שם שאכן הראשונים דנים למה חילקו את ניצבים מוילך)

כבר בזמן רס"ג סיימו התורה בשמחת תורה, כמו שכתב בסידורו (עמ' שסה) "שראש שנת הפרשת הוא יום כ"ד בתשרי, היינו היום שאחרי שמחת תורה".

בזמן רב נסים גאון, כמו שציינתי (מתוס' מגילה לא: ד"ה קללות), קראו פרשת נצבים לבדה (בלי פרשה נוספת) בשבת שלפני ראש השנה, ופרשת וילך לבדה (בלי פרשה נוספת) בין ר"ה ליוה"כ, ו'האזינו' בשבת שבין יו"כ לסוכות.
(וכשאין שבת בין יו"כ לסוכות, קראו את 'נצבים - וילך' יחד לפני ר"ה, ו'האזינו' בין ר"ה ליו"כ, כמבואר בתוס' ובסידור רס"ג שם).

מכל זה עולה, שבזמן הגאונים קראו 'האזינו' בשבת האחרונה שלפני סוכות, וממילא עולה לכאורה שסיימו התורה בשמחת תורה.

אמנם רב האי גאון מעיד (ראה כאן), שהיה בזמנו מנהג בירושלים לקרוא בשמחת תורה 'כי המצוה הזאת', וצ"ע מתי סיימו התורה (ואולי הוציאו שני ספרים?).

-------------------------

למנהג שלא סיימו התורה בשמחת תורה, אלו פרשיות היו מחוברות?
בשלמא כשיש שבת בין יו"כ לסוכות, י"ל שלא הפרידו את 'נצבים - וילך' וקראו אותן מחוברות כשאר השנים בשבת שלפני ר"ה, ובשבת שבין ר"ה ליו"כ קראו 'האזינו', וממילא נותרה 'ריקה' השבת שבין יו"כ לסוכות, ואז קראו 'וזאת הברכה';
אבל כשאין שבת בין יו"כ לסוכות, ו'נצבים - וילך' קראו בשבת שלפני ר"ה, נותרה רק שבת אחת (שבין ר"ה ליו"כ), ושתי פרשיות - האזינו, וזאת הברכה.

וכתבו בקולמוס (80) שהיו מחברים את 'כי תבא' יחד עם 'נצבים - וילך' [ובשבת שלפני ר"ה קראו 'האזינו', ובשבת שבין ר"ה לסוכות קראו 'וזאת הברכה']. ולא ידעתי מקורם.

[מעט דבש]

הפשטות שדין "הלכות החג" הוא דין לדרוש ולא לקריה"ת, ואלו שני הלכות נפרדות, קריה"ת בהלכות החג "קורין כל אחד ואחד בזמנו" [והוא לאו דווקא הלכות אלא איזה קריאה ששייכת לעניין היו"ט] , ודורשין מעניינו של יום הלכות חג בחג, כן פשטות לשון הגמ' סוף מגילה שכתבה זה בנפרד וכן בר"מ תפילה י"ג ח'.
וכן לכאו' להדיא מצינו כמה קריאות שאינם מהלכות, בחנוכה בנשיאים בפורים ויבוא עמלק בר"ה וד' פקד את שרה. ואולי לא הבנתי כלל כוונת דבה"ק שכתב "דבפ' וזאת הברכה אין מזכיר בה כלל מהלכות עצרת". וצ"ע.

שנינו במתני' במגילה (ל: - לא.)

בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים בעצרת שבעה שבעת... בשני ובחמישי בשבת במנחה קורין כסדרן ואין עולים להם מן החשבון שנאמר וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו

וע"ז קאמר בגמ' (לב.)

וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו - תנו רבנן משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג

וכתב המהרש"א (חידושי אגדות לב.), שהמשנה והברייתא הן שתי הלכות שונות, שבמשנה המדובר על קריאת התורה, ואילו הברייתא הכוונה ללימוד ההלכות [ובאמת כך משמע במגילה ד. שהובאה גם שם ברייתא זו], וכך משמע גם בכסף משנה (הלכות תפילה יג, ח).

אך יש מן הראשונים שמבואר בדבריהם שגם הברייתא של 'משה תיקן להם לישראל' על קריאת התורה קאי.

ראה לשון הסמ"ג (עשין יט - וציין לו בחק יעקב תכט, ג):

גרסינן במגילה (שם) תנו רבנן משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו שואלים ודורשים בעניינו של יום הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, הלכך קורין בכל מועד בעניינו.

וכך גם פשטות לשון הרמב"ם (הלכות תפילה יג, ח):

וקוראין בענין המועד לא בסדר שבת, ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו, ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד

הרי שגם קריאת התורה בעניינו של יום היא תקנת משה רבינו, והמקור לזה לכאורה היא הברייתא 'משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום', שכוללת הן את קריאת התורה, והן את לימוד ההלכות.

וכך גם פשטות הגמרא, שהביאה ברייתא זו על המשנה שעוסקת בקריאת התורה של המועדים.

[לעומקו של דבר]

על הבנתך ברמב"ם אני חולק.
גם אין כן הפשטות בגמ', יש כאן שתי תקנות נפרדות, רק ששתיהם אותו נושא ומטרה, ואת שתיהם תיקן מרע"ה, ושתיהם נרמזו באותו פסוק. וברור למה הגמ' הביאה את זה על המקום. אין שום מובן ש"שואלין ודורשין" הכוונה לקריה"ת.

בכ"א למה התועלת בזה, האם אתה חושב שיש דין לקרוא דווקא בהלכות? המשנה והגמ' ודאי לא סוברות כך.

[מעט דבש]

מה שס"ל להרב שלמי חגיגה שוזאת הברכה אינו עניינו של יום... זה נגד כמעט כל הראשונים שכתבו טעמים לקריאת וזאת הברכה מסיבת היום טוב עצמו

בשלמי חגיגה (רפא ע"ג) הביא את טעמי האבודרהם והר"ן שצוטטו בדבריך לעיל, אך כתב על זה:

..מכל מקום הרואה יראה ובין יבין, שאין זה מספיק לבטל תקנת הנביאים לקרות בחובת היום מפני הטעמים הנז'.

ומה שכתב 'תקנת הנביאים', כוונתו לגמ' במגילה (לב.) שהביא שם קודם לכן "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג".

כל זה לפי הנחתו שם שצריך לקרוא ב"הלכות"... לכאו' להדיא מצינו כמה קריאות שאינם מהלכות, בחנוכה בנשיאים בפורים ויבוא עמלק בר"ה וד' פקד את שרה. ואולי לא הבנתי כלל כוונת דבה"ק שכתב "דבפ' וזאת הברכה אין מזכיר בה כלל מהלכות עצרת". וצ"ע.

=======================

אין כוונת ה'שלמי חגיגה' לקרוא 'הלכות' דוקא, ואף שכתב בלשונו (רפא:):

"בשלמא כל הבכור תינח שיש בה רמז לשמיני עצרת, מדכתיב 'והיית אך שמח' לרובת י"ט האחרון, ונפקי בזה ידי חובת קריאת הלכות עניינו של יום, אבל הקריאה למחר בפרשת 'וזאת הברכה' מאי איכא למימר"

לישנא דגמרא (מגילה לב.) נקט, "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג", וכבר כתבתי לעיל, לשון הסמ"ג (עשין יט) על גמרא זו: "הלכך קורין בכל מועד בעניינו". ואין הכונה ל'הלכות' דוקא, אלא ל'עניינו של יום'.

והרי ב'שלמי חגיגה' האריך ביותר מחמישים עמודים (רמב. -רצד:), על כל קריאה וקריאה של כל מועד ומועד, והביא הטעמים שכתבו הראשונים [עיי"ש לדוגמא דף רעא: שהביא טעם הר"ן (מגילה י: מדפי הרי"ף) לקריאת 'וה' פקד' בראש השנה, לפי שבו ביום נפקדה שרה], ודן בכל קריאה וקריאה איזה פסוקים בדיוק מעכבים לחובת היום ואלו לא.

ובכל זה לא טען טענה זו שאין הקריאה מעניין היום. ורק בשמחת תורה, לא ניחא ליה בטעם של הר"ן (מגילה יא. מדפי הרי"ף) והאבודרהם שהובאו לעיל, ש"לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו שבירך את ישראל", ובזה סובר שאין טעם זה קשור לעיצומו של יום.

[לעומקו של דבר]

יש"כ, העניין יותר ברור עכשיו.