פרי יהושע כתב:קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.
עקביה כתב:פרי יהושע כתב:קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.
כמובן שלדעות החולקות זו אינה מצוה (כשאינו צריך את הבנים) כי אם צעב"ח.
השעיר המסכן הוא קרבן. בד"כ בהמה אינה ששה להישחט, ובכל זאת דבר זה מותר לצורך האדם, כשרוצה לאוכלה, וכן לקרבנות.
אילו מצות שילוח הקן הייתה כתובה בין הקרבנות היה קל יותר לקבל שאף לה יש תכלית כזו, ושאין זה קשור לצורך של האדם בבנים. כעת, כשהיא כתובה בין מצוות עשה שמעיות [=הגיוניות], קשה יותר לקבל זאת.
פרי יהושע כתב:עקביה כתב:פרי יהושע כתב:קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.
כמובן שלדעות החולקות זו אינה מצוה (כשאינו צריך את הבנים) כי אם צעב"ח.
השעיר המסכן הוא קרבן. בד"כ בהמה אינה ששה להישחט, ובכל זאת דבר זה מותר לצורך האדם, כשרוצה לאוכלה, וכן לקרבנות.
אילו מצות שילוח הקן הייתה כתובה בין הקרבנות היה קל יותר לקבל שאף לה יש תכלית כזו, ושאין זה קשור לצורך של האדם בבנים. כעת, כשהיא כתובה בין מצוות עשה שמעיות [=הגיוניות], קשה יותר לקבל זאת.
מהכי תיתי לך שהיא מצווה שמעית??, [דווקא נראה שאינה כן שהרי נא' בה שלוחי מצווה בסוף חולין וקידושין, משא"כ במצוה דכיבוד אב כמש"נ שם, שמצוה שאפשר להבינה מהשכל אינה בכלל שלחוי מצוה שגם בלא המצווה היה עושה אותה ואין כאן "שליח מצווה"]
.עקביה כתב:היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].
פרי יהושע כתב:.עקביה כתב:היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].
דרשינן סמוכים במשנה תורה?, אלו ראשונים מבארים כך ובאיזה הקשר, האם כדי להצדיק את חיפוש הטעם?, בברור במשנה ומדרשים שילוח הקן היא מכלל החוקים!.
ומה שכתבתי בסוגרים כתבתי רק לרכך ולהוסיף נימא פרשנית לגמרא סוף חולין העלומה עם המעשה הידוע על אותו אחד שבקש ממנו אביו שיביא גוזלות ועלה וירד ונפל ומת, ושואלת הגמ' הרי היה עסוק בשילוח הקן ושלוחי מצוה אינן ניזוקין ואומרת הגמ' חזירתן שאני וכו', וקשה סו"ס מה עם המצווה של כיבוד אב של חזרתו למה לא הגנה עליו, וכתבתי שיתכן לחלק בין מצוות שמעיות לחוקתיות, שאין שליח מצווה אלא מי שאינו עושה את המצווה אלא משום ציווי הבורא, אבל מי שעושה המצווה גם מדעתו אף שדעתו כדעת הבורא וכך נברא עפ"י הציווי אבל לא נחשב "שליח מצווה", ולכן המצוה של כיבוד אב שגם גויים מקיימים אותה בהידור אינה נחשבת להגן עליו, משא"כ שילוח הקן, שגם אחר כל הטעמים בו, "הגבלת הציד ודרכיו" כלשון הרמב"ם בספרו הגדול עי' שם, רחמים עליונים ותחתונים, היא לא מצווה שאעשה אותה מצד עצמי, אלא אחר הציווי אני יכול לגלות שורש המצווה וכוונת המחוקק [כביכול], לכן זו מצווה שמגוננת עליך שזו סגולה רק בחוק שהוא קודם הבריאה ושייך יותר לשורש העניין, וגם שהוא אכן שליח שלה בלבד, האם כעת כתבתי ברור יותר?.
עקביה כתב:פרי יהושע כתב:.עקביה כתב:היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].
דרשינן סמוכים במשנה תורה?, אלו ראשונים מבארים כך ובאיזה הקשר, האם כדי להצדיק את חיפוש הטעם?, בברור במשנה ומדרשים שילוח הקן היא מכלל החוקים!.
ומה שכתבתי בסוגרים כתבתי רק לרכך ולהוסיף נימא פרשנית לגמרא סוף חולין העלומה עם המעשה הידוע על אותו אחד שבקש ממנו אביו שיביא גוזלות ועלה וירד ונפל ומת, ושואלת הגמ' הרי היה עסוק בשילוח הקן ושלוחי מצוה אינן ניזוקין ואומרת הגמ' חזירתן שאני וכו', וקשה סו"ס מה עם המצווה של כיבוד אב של חזרתו למה לא הגנה עליו, וכתבתי שיתכן לחלק בין מצוות שמעיות לחוקתיות, שאין שליח מצווה אלא מי שאינו עושה את המצווה אלא משום ציווי הבורא, אבל מי שעושה המצווה גם מדעתו אף שדעתו כדעת הבורא וכך נברא עפ"י הציווי אבל לא נחשב "שליח מצווה", ולכן המצוה של כיבוד אב שגם גויים מקיימים אותה בהידור אינה נחשבת להגן עליו, משא"כ שילוח הקן, שגם אחר כל הטעמים בו, "הגבלת הציד ודרכיו" כלשון הרמב"ם בספרו הגדול עי' שם, רחמים עליונים ותחתונים, היא לא מצווה שאעשה אותה מצד עצמי, אלא אחר הציווי אני יכול לגלות שורש המצווה וכוונת המחוקק [כביכול], לכן זו מצווה שמגוננת עליך שזו סגולה רק בחוק שהוא קודם הבריאה ושייך יותר לשורש העניין, וגם שהוא אכן שליח שלה בלבד, האם כעת כתבתי ברור יותר?.
אינני תנא או אמורא שאדרוש סמוכים, ולא לעניין לימוד דין כלשהו עסקינן, אלא מסתבר שיש היגיון בסדר ובסמיכות בהם כתובות המצוות (כפי שכותב הרבה פעמים רש"י ע"פ חז"ל), ולכן שמצוה הכתובה בין מצוות שמעיות אף היא שמעית.
לפי הסבר הרמב"ם והרמב"ן למצוה זו, היא שמעית. ראה חינוך, מצוה תקמה, שהביא דבריהם והאריך. גם את המשנה בברכות מבאר החינוך.
חושבני שהבנתי את דבריך, אך בעניותי איני מסכים שמי שעושה מצוה שמעית אינו שליח מצוה. כמדומני שאומרים על יעקב ששלח את יוסף לדרוש בשלום אחיו והתכוון שיהיה שליח מצוה של כיבוד אב.
עקביה כתב:אכן, גם לפירושי הראשונים שילוח הקן אינה מצוה שמעית כהשבת הגזילה. מה שהתכוונתי הוא שזו מצוה שיש בה טעם הגיוני המתיישב על לבו של כל אדם, משא"כ לפי הזוהר ורבינו בחיי, שהטעם אינו מובן לסתם בני אדם.
פרי יהושע כתב:הרב אליהו בן עמרם צלל במים עמוקים.., כמדומני הצירוף שרציתם לעשות בין הטעמים לא עולה יפה, וכמו שהעיר מר עקביה, אולם הלא טעמים כאלו הם ע"ד אחרת לחלוטין מטעמים הפשוטים של רחמים אנושים, הם גם לא נועדו לבאר את התורה ברמה הפשוטה שנועדה ללמד אותנו רחמים וחמלה על כל חי, ומהבחינה הזו הם גם מתאים יותר לפשיטות המשנה בברכות האומר על קן וכו', הגישה שלהם שהמצות נועדו לתיקון העולם ושהאנשים צרכים לשאוף במצות אלו ולכוון בהן כדי לתקן ולרומם את העולם שיגיע לשלמות ולייחוד העליון, וכמובן שנצא מהגלות ומההסתר שאנו שרויים בו. וטעם זה בא לבאר שהרחמים העליונים נגרמים דווקא מכוח היללה של אותו עוף פצוע, שעי"כ יתעוררו הרחמים על אב שהגלה בניו וכו', ואם תאמר מה עם האכזריות וצעב"ח של העוף, על כך נאמר קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.
כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:
עושה חדשות כתב:וכמובן אין לשכוח את הסוג' בברכות, ומש"כ רש"י שם "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו".
על כן ציפור יגיעו רחמיך.
שנו רבותינו במשנה (ברכות ה:ג ומגילה ד:ט):האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו
ופירשו בירושלמי (העתקתי מברכות פ"ה ה"ג וכן הוא במגילה פ"ד ה"ט):ר' פינחס בשם ר' סימון כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך
ר' יוסי בשם רבי סימון כנותן קיצבה למדותיו של הקדוש ברוך הוא עד קן ציפור הגיעו רחמיך
אית תניי תני על ואית תניי תני עד מאן דמר על מסייע לר' פינחס ומן דמר עד מסייע לרבי יוסי
א"ר יוסי בי ר' בון לא עבדין טבות שעושין למדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואילין דמתרגמין עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנין בארעא תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד לא עבדין טבאות שהן עושין מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים.
ובבבלי פירשו ברכות לג: (וכן מגילה כה.):אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? - פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות.
פירושו של ר' פנחס בשם ר' סימון מובא רק בירושלמי, והוא שכל הבעיה בהתרעמות על הקב"ה. לפי זה אין המשנה זאת קשורה לשאלה של טעמי המצוות. דעת ר' יוסי בשם רבי סימון גם כן לא קשורה לשאלה של טעמי המצוות אלא לזה שהוא מגביל רחמים של ה' רק עד קן ציפור. דעת ר' יוסי בר זבידא בבלי גם כן אינה רלוונטית לעניינו – הבעיה היא שמטיל קנאה - לומר: על אלה חס, ולא על שאר בריותיו (רש"י) .(ולכאורה היא היא הדעה של ר' יוסי בשם ר' סימון שבירושלמי. אך הפני משה פירש שזה הולך לפי דעה של ר' יוסי בר אבין שבשתי התלמודים).
ואילו דעה של ר' יוסי בר אבין שמובאת גם בבלי וגם בירושלמי לכאורה הולכת לפי שיטה שאין טעם למצוות התורה. וכמו שכתב רש"י (ועיין מה שכתבנו בדעת רש"י בתחילת המאמר):מדותיו - מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו.
והרמב"ם ודאי הבין כך מו"נ ח"ג פמ"ח [21]:ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני
הר"ן על הרי"ף מגילה טז. פירש שהטעם של מצווה הפרטית הזו הוא אינו משום רחמים:וטעמא אחרינא נמי אמרינן בגמ' מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינן אלא גזרות כלומר שאינו רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתן ואכילתן אלא גזירות כלומר שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן:
אבל הרמב"ן בפירושו לדברים כב:ו (וכך גם פירש המאירי בברכות ובמגילה שם) טען שאף לדעת ר' יוסי בר אבין יש טעם למצוות:וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקדוש ברוך הוא קבלתם מלכותי אנכי ה' א-להיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג):
ועיין כלבו סקי"א (ובאורחות חיים דין שילוח הקן):ומה שאמרו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעשה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, הענין כך הוא שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנפלאות והנסים לדעת את ה'.
וכן המהר"ל בתפארת ישראל פ"ו (וכן בגור אריה על במדבר יט:ב ועיין גם בספר החינוך מצווה תקמה) ביאר באופן כזה שאין ר' יוסי בר אבין חולק שיש טעמים למצוות, ולכאורה הוא הוא הפשט של מאמר:ולמאן דאמר 'שעושה מדותיו רחמים, ואינם אלא גזרות', פירוש שאין ראוי שיהיו מדות השם יתברך, אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות, על ידי רחמים, רק בדין ובגזרה. כי הגזרה הוא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל, להנהיג באמת וביושר. אבל הרחמנות אין בו מדת אמת, כי מרחם אף שאינו ראוי. ועם כי הוא יתברך עושה בודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המדה שהיא בתמידות הוא מדת הדין, שבה מנהיג את עולמו. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית (בראשית פרק א) שם "א-להים", לפי שבראו בדין, ומנהיגו בדין. רק ראה הוא יתברך שאי אפשר לעולם לעמוד בדין, שתף עם הדין מדת רחמים (רש"י בראשית א, א). ומכל מקום הנהגה התמידית היא דין, לפי שהוא יושר, ודבר זה ראוי. והאומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך', הוא עושה מדותיו - שהוא יתברך מנהיג בהן עולמו - רחמים, שהוא מנהיג עולמו בתמידות ברחמים, ודבר זה הוא יציאה מן היושר, מה שאין ראוי.
תורה תמימה דברים כב הערה סח:ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם אל תשיבני ממשנה דברכות ל"ג ב', האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש בגמרא משום שעושה מצות הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות, ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם בזה משום רחמנות, דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצות ה' רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד, משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ורוחו, וכמ"ש כה"ג בסנהדרין כ"א ב' מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם [ע"ל פ' שופטים י"ז י"ז בפ' ולא יסור לבבו], ועיין במ"ר ובנמוקי רמב"ן כאן:
ויש עוד הרבה חכמים שדנים על זה, ונסתפק במה שהבאנו. עכ"פ דעת רבי אבין שנויה במחלוקת בגמרא, וגם כלל לא ברור שהיא אומרת שאין טעם למצוות.
[הערה 5] ועיין מו"נ ח"ג פמ"ח:ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני
משנה תורה הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ט ה"ז:מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר
פיה"מ לרמב"ם ברכות פ"ה מ"ג:ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקדוש ברוך הוא על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה
טעם.
ועל סתירה פנימית רמב"ם בין משנה תורה למו"נ כאיזה דעה לפסוק עיין בספרו של י. לוינגר "הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק".
[הערה 21] ועיין לעיל הערה 5.
האמונות והדעות לרס"ג כתב:ואבאר עוד הזכיות אשר אי אפשר שלא יבא עליהם גמול בעולם הזה, אפילו אם יכפור אדם. ואומר שהם שלשה, כבוד אב ואם, כמו שאמר (שמות כ' י"ב) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והרחמים על בעלי חיים, כמו שאמר (דברים כ"ב ז') שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. ושיהיה משאו ומתנו באמונה, כמו שאמר (שם כ"ה ט"ו) אבן שלמה וצדק יהיה לך.
עושה חדשות כתב:הרב איתן, תוסיף למאמר גם את זה:האמונות והדעות לרס"ג כתב:ואבאר עוד הזכיות אשר אי אפשר שלא יבא עליהם גמול בעולם הזה, אפילו אם יכפור אדם. ואומר שהם שלשה, כבוד אב ואם, כמו שאמר (שמות כ' י"ב) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והרחמים על בעלי חיים, כמו שאמר (דברים כ"ב ז') שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. ושיהיה משאו ומתנו באמונה, כמו שאמר (שם כ"ה ט"ו) אבן שלמה וצדק יהיה לך.
עושה חדשות כתב:מענין לענין, (שלא באותו ענין כ"כ), הנה מתבאר שיש מעלה עצמית בחוקי התורה בהא גופא שאין בהם טעם, "להודיע שהם עבדיו". ואשאלה בזאת, א"כ מה הכוונה במה שנאמר על אברהם אבינו שנעשו שתי כליותיו כשני מעינות וכו' ולמד את התורה מעצמו, ולכאו' מבו' בזה שהאדם השלם והמתוקן מוצא את כל סדרי ותיקוני התורה מתוך התבוננות, והרי יש חוקים כאלו שיש בהם מטרה בפנ"ע בכך שהם נעשים ללא טעם? וכן רציתי לשאול האם אחרי מתן תורה ג"כ שייך מציאות כזו של ב' כליותיו וכו'? מקווה שהובנתי.
עושה חדשות כתב:...סוג' בברכות, ומש"כ רש"י שם "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו".
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 161 אורחים