כח הטענה כתב:איש מפשעים מחולל הוא המשיח ור"ל שבזכות צדקתו של המשיח יכפר על עוונותינו. כך לפחות כיוונתי אני הקטן בשעת אמירת הסליחה הזו.
בש"כ.בברכה המשולשת כתב:כח הטענה כתב:איש מפשעים מחולל הוא המשיח ור"ל שבזכות צדקתו של המשיח יכפר על עוונותינו. כך לפחות כיוונתי אני הקטן בשעת אמירת הסליחה הזו.
גם אני הקטן כיוונתי כך
דלכאורה קשה מדוע התאמץ אברהם כל כך לשפוך דם נקי. אלא לפי שחשב אברהם שקרבנו היה ראוי להיות לטובתו להעלותו למדרגה העליונה, לפיכך אדרבא נצטער אברהם על מה שנתבטל שוב הדבר, ורצה עכ"פ לעשות בו איזה מעשה הקרבה אף בטיפת דם, להיות מקצת נפש ככל הנפש לעלות לרצון להוציא בזה מחשבתו אל הפועל. ומשום דמ"מ קשה דאכתי מהיכן החליט אברהם סברא זו עד שבא להכניס את בנו לספק סכנה, לכך מסיק לקמן סי"ב שאמר לו אברהם אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך, ועכשיו אתה אומר אל תשלח ידך אל הנער, דלכאורה קשה דמעיקרא כי קאמר ליה קח נא את בנך הול"ל קושיא הא' הרי אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך, ומדוע המתין בשאלה זו עד לבסוף כשא"ל שוב אל תשלח ידך אל הנער. וכן אין כל זה אלא כדברי נבואה דמנ"ל הא דקאמר אברהם הכי.
אלא בהא אתי לתרוצי הך קושיא מהיכן החליט אברהם סברא הנ"ל עד שבא להכניס בנו לספק סכנה, והיינו משום דק"ל אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך. אלא דמעיקרא לא הומ"ל הא, משום דידע די"ל שזה הוא לטובתו להעלותו למדרגה עליונה, ונקטינן דדוקא ברעה אינו חוזר אבל לטובה חוזר כדלעיל פנ"ג [ה], אבל כיון שא"ל אל תשלח ידך קשה הא השתא הוי תו איפכא חזרה מרעה לטובה, וקשה ממ"נ. ולכך עלה על דעת לומר שבאמת לא חזר לגמרי אלא שתהיה עכ"פ מקצת נפש בכל הנפש במעשה הקרבה להעלותו בזה למדרגה העליונה, אבל באמת נצטרף מחשבתו למעשה שגם בלא מעשה כלל היה נחשב כקרבן עולה, דמהאי טעמא נאסר לצאת לחוץ לארץ כדלקמן פס"ד ס"ג. ומהאי טעמא אדרבה אינו רשאי לעשות בו מום שלא להטיל מום בקדשים, ולכך דריש מאומה מלשון מום.
עושה חדשות כתב:פנינה נפלאה בפיוט הסליחה של רבי שלמה הבבלי, בסליחות ליום ג' לפני ר"ה, (שמעתי מחכ"א שליט"א, ושו"ר בכמה מן הסליחות המבוארות שעמדו בזה).
פנינה נוספת. (וכבר עמדו עליה מפרשי הסליחות).
ז"ל רבי שלמה הבבלי בסליחה ליום ב' דעשי"ת:
"מלא רדפתי וחסרה שנת גאולי".
וז"ל רש"י באיכה פ"א:
"לפני רודף - כל רודף שבמקרא חסר וזה מלא שנרדפו רדיפה שלימה על כן יסד הפייט מלא רודפתי וחסרה שנת גאולי, שנת גאלי באה חסר כתיב".
גם זה נמצא בערוגת הבושם שם עמוד 576, עי"ש עוד ביאור כל הפיוט.
נוטר הכרמים כתב:ב'עקדה' המתחלת 'אם אפס רבע הקן': פנים לו תכיר. וצדקו לפניך נזכיר. צויתו קח נא את בנך יקיר. ונמצה דמו על קיר.
לכאורה צ"ב, שהרי מיצוי על קיר המזבח נאמר בעולת העוף ולא בעולת בהמה דמה טעון קבלה ע"י כלי, ומהיכי תיתי בעקידה גם יהיה מצוי על קיר. וצ"ע היאך לדון קרבן של אדם.
ויש שפירשו שנקט כן הפייט לפי שפתח 'אם אפס רבע הקן', היינו שכבר לא ניתן להקריב קרבנות לכפרה ואפילו קיני עופות שמחירם רבע שקל בלבד. וצ"ב.
ויותר נראה דהנה הטעם שבעולת העוף אין קבלת דם במזרק היינו לפי שדמה מועט,
ואמנם בכמה מדרשי חז"ל מצינו להדיא שבעקידת יצחק היתה בחינה של שפיכת מעט דם, וכמו שיתבאר לפנינו.
לשון מכילתא דרשב"י (ו, ב): ר' יהושע אומר וידבר אלקים אל משה א"ל <הקדוש ברוך הוא ל>משה נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח.
ובמדרש אותיות דר"ע יש כמה לשונות, "וליצחק שנעקד כשה תמים ע"ג המזבח ומסר רביעית דם שלו לפני המקום", ועוד כיוצא בזה.
ובילקוט שמעוני (פרשת וירא רמז קא): עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות א"ל בני הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך.
ובאמת צ"ב טובא, שהרי ידועים דברי המדרשים (ב"ר ועוד; מובא ברש"י פר' וירא): אמר לו [אברהם] נוציא ממנו טיפת דם, אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש לו מומה.
ומצאתי בזה דברים נפלאים בפי' נזר הקדש על המדרש, וז"ל,דלכאורה קשה מדוע התאמץ אברהם כל כך לשפוך דם נקי. אלא לפי שחשב אברהם שקרבנו היה ראוי להיות לטובתו להעלותו למדרגה העליונה, לפיכך אדרבא נצטער אברהם על מה שנתבטל שוב הדבר, ורצה עכ"פ לעשות בו איזה מעשה הקרבה אף בטיפת דם, להיות מקצת נפש ככל הנפש לעלות לרצון להוציא בזה מחשבתו אל הפועל. ומשום דמ"מ קשה דאכתי מהיכן החליט אברהם סברא זו עד שבא להכניס את בנו לספק סכנה, לכך מסיק לקמן סי"ב שאמר לו אברהם אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך, ועכשיו אתה אומר אל תשלח ידך אל הנער, דלכאורה קשה דמעיקרא כי קאמר ליה קח נא את בנך הול"ל קושיא הא' הרי אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך, ומדוע המתין בשאלה זו עד לבסוף כשא"ל שוב אל תשלח ידך אל הנער. וכן אין כל זה אלא כדברי נבואה דמנ"ל הא דקאמר אברהם הכי.
אלא בהא אתי לתרוצי הך קושיא מהיכן החליט אברהם סברא הנ"ל עד שבא להכניס בנו לספק סכנה, והיינו משום דק"ל אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך. אלא דמעיקרא לא הומ"ל הא, משום דידע די"ל שזה הוא לטובתו להעלותו למדרגה עליונה, ונקטינן דדוקא ברעה אינו חוזר אבל לטובה חוזר כדלעיל פנ"ג [ה], אבל כיון שא"ל אל תשלח ידך קשה הא השתא הוי תו איפכא חזרה מרעה לטובה, וקשה ממ"נ. ולכך עלה על דעת לומר שבאמת לא חזר לגמרי אלא שתהיה עכ"פ מקצת נפש בכל הנפש במעשה הקרבה להעלותו בזה למדרגה העליונה, אבל באמת נצטרף מחשבתו למעשה שגם בלא מעשה כלל היה נחשב כקרבן עולה, דמהאי טעמא נאסר לצאת לחוץ לארץ כדלקמן פס"ד ס"ג. ומהאי טעמא אדרבה אינו רשאי לעשות בו מום שלא להטיל מום בקדשים, ולכך דריש מאומה מלשון מום.
ולפי כל האמור מבואר היטב, שאמנם חלות שם קרבן עולה בכוונת מחשבתו של אברהם אבינו היה מתחילה לשפוך מקצת דם, ויחול בו עכ"פ שם עולת העוף, ונמצה דמו על קיר המזבח.
בימי קדם שהיו זובחים את הקרבן על המזבח (מהרי"ל דיסקין פרשת ויקרא), דומה שלא זרקו את הדם לאחר מכן, אלא הדם היה ניגר על המזבח וקירותיו.נוטר הכרמים כתב:ב'עקדה' המתחלת 'אם אפס רבע הקן': פנים לו תכיר. וצדקו לפניך נזכיר. צויתו קח נא את בנך יקיר. ונמצה דמו על קיר.
נוטר הכרמים כתב:סליחות לצום גדליה
בסליחה המתחלת 'אמנת מאז ארשת שפתים': טכסת מקדם אלו ימים עשרה. יחיד בם לשוב ולמצוא כפרה. כל השנה כלה לרבים מסורה. לשוע ולענות בכל עת צוקה וצרה.
הנה בפסחים (נד, א) ובנדרים (לט, ב): שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.
ועי' בצל"ח בפסחים שנתקשה מה שייך 'בריאה' על תשובה, וכי יש 'חפצא' מסוים של תשובה. וביאר שהעולם נברא באופן שיהיה שייך תשובה, יעו"ש.
אולם בפיוט כאן יש משמעות שהבריאה היינו עשי"ת ליחיד, וכן המציאות של 'בהמצאו' לציבור כל ימות השנה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 93 אורחים