הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ד' נובמבר 30, 2016 10:40 pm
אעתיק את מה שנתחדש ונתלקט אצלי בס"ד בעקבות הדברים דלעיל, לא נמנעתי מן האריכות, והבוחר יבחר.
נישואי יצחק את רבקה בעודה קטנה
[א] כתיב בפרשתן (כה, כ), וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֪וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה.
ופירש"י, בן ארבעים שנה - שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה שלושים ושבע שנה, ובת תשעים היתה כשנולד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק שלושים ושבע שנים ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה.
מבואר שיצחק אבינו נשא את רבקה בהיותה בת ג' שנים, ולכאורה קשה טובא מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פכ"א הי"ח), וז"ל, אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד וכו'.
וכ"כ הטור (אה"ע הלכות אישות סימן כג), אסור להוציא שכבת זרע לבטלה לפיכך לא יהא דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד.
[ב] והנה כדי לבוא אל העי"ן, נראה לברר תחילה תוכן איסור זה של נישואי קטנה ומקורו, הנה משמעות לשונות הרמב"ם והטור דמשום איסור השחתת זרע נגעו בה. וכן נקט בפשיטות בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקצו.
וכ"כ הפרישה, וז"ל, ומסידור לשון רבינו משמע דמשום השחתת זרע אסור, ואף על גב דכתב רבינו בסימן כ"ה (עמ' רכד) דעם אשתו מותר אפילו שלא כדרכה הא כתב שם ז"ל ובלבד שלא יהא רגיל וכאן אם ישא קטנה יהיה רגיל בכך.
ובאמת יל"ע היטב בחילוק הפרישה, דלפום ריהטא אינו מובן כלל, דמנלן לחלק בין אם רגיל בכך לאינו רגיל בכך, סו"ס אית בכאן איסורא דהשחתת זרע, ואמנם מקור חילוקו של הפרישה נעוץ בדברי התוס' ביבמות (לד, ב ד"ה ולא) בתירוצם השני, וז"ל: עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבוא על אשתו שלא כדרכה שרי. ולפי דבריהם מחלק הפרישה דבשלא כדרכה נמי רק באקראי שרי, וכאן בנישואי קטנה זה בקביעות.
איברא, דלפום ריהטא דברי תוס' כשלעצמם תמוהים מאוד, דמאי נ"מ אם זה אקראי בעלמא, וכי באקראי מותר לעבור על איסור.
ובשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' סג ג) ביאר, דמושג הוצאת זרע לבטלה היינו לדבר שאין בו צורך, ומטעם זה מותר לצורך מצות עונה ושמחת אשתו אף שלא במקום פו"ר, כמו אשה שניטל רחמה. ובענין אישות בין איש לאשתו התירה תורה גם באופן שמתאוה לבעול שלא כדרכה ואינו לבטלה. ומה שמותר רק באקראי, היינו משום שבעצם אינו צריך להתאוות לזה שהנאתו מועטת מכדרכה, ואך באקראי שייך להתאוות כעין התאוה למיטעם טעמא דאיסורא, יעו"ש באורך.
ומעתה נראה לתמוה טובא על דברי הפרישה, דעד כמה שהוא נושא את הקטנה ובא עליה כדרכה, בפשוטו הוא מקיים מצות עונה, ואע"פ שאינה ראויה לילד עדיין, וכל כמה שמקיים בביאתו מצות עונה ושמחת אשתו שרי אף שלא במקום פו"ר, ופשוט.
והב"ח ג"כ הבין בשיטת הטור כביאור הפרישה וביאר בשיטתו, וז"ל, ומשמע מלשונו דלא ישא קטנה נמי משום דמוציא ש"ז לבטלה, ולא דמי למשמש עקרה וזקנה כיון דבשעה שנשאה לא היה יודע שהיא עקרה, אבל בנושא קטנה לכתחלה חשוב כמו שמוציא ש"ז לבטלה כל ימי קטנותה, ומכל שכן בנושא זקנה לכתחלה אלא רבותא קאמר אפילו קטנה.
והיינו שהב"ח נתכוין ליישב מה שהפריד הרמב"ם את ההלכות של נישואי קטנה ונישואי עקרה וזקנה, אף שלכאורה טעם אחד להם 'שאינה ראויה לילד', ואף גם זאת, בלשון הרמב"ם להלן הל' כו לא משמע שזה איסור חמור כ"כ, ולאו מלתא דהשחת זרע הוא, ומאי שנא. ועל זה מחלק בסברא דשאני עקרה וזקנה דבשעה שנשאה לא היה יודע.
וחילוק הב"ח לכאורה אינו מחוור, דמלבד הדוחק הגדול לומר שכאשר נושא זקנה אינו יודע שאינה ראויה לילד, ולומר עוד דלשון הרמב"ם דידן דנקט קטנה במסוים, לאו דווקא נקט, אלא אפילו זקנה ועקרה נמי בכלל בגוונא דידע מתחילה, גם צ"ב דכל כמה שעקרה וזקנה בכלל האיסור של השחתת זרע, מה בכך דמעיקרא לא הוה ידיע ליה, סו"ס השתא דידע שאינם ראויות לילד שיאסר בביאתן, ומהו ההיתר עכשיו להשחית זרעו שלא במקום פו"ר.
[ג] ובאמת עיקר שיטת הרמב"ם והטור בזה מחודשת, וכמו שכתב הב"ח בהמשך דבריו, וז"ל, אבל רש"י ר"פ כל היד פירש דטעמא דקטנה מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה אבל משום הוצאת ש"ז לבטלה ליכא וכ"כ הרא"ש בתשובה ומביאו ב"י (עמ' קלה ד"ה כתב הרא"ש) וז"ל ומכל מקום כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה עכ"ל ורבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם שלא כדעת הרא"ש בתשובתו ושלא כדעת רש"י, ויעו"ש עוד דלבסוף מסיק 'והכי נקטינן דלא כמשמעות דברי הרמב"ם ורבינו הנמשך אחריו'.
וכ"כ הרמ"א בדרכי משה הקצר (ס"ק א) וז"ל, כתבו התוספות פ"ק דיבמות (יב: ד"ה שלוש) והביאו המרדכי שם (סי' ג) דקטנה ואילונית אף על גב דלאו בנות הקמת זרע נינהו מכל מקום אינו אסור לשמש בהדייהו ואין בזה משום השחתת זרע וכן כתב נמוקי יוסף פרק הבא על יבמתו (יבמות יט: ד"ה גמרא) וע"ל סימן ב' (עמ' יד) אם אחד רוצה לישא אחת מאלו אי מוחין בידו.
ועי' עוד במשנה למלך להלן הל' כו שנתחבט טובא בביאור דברי הטור, ומספקא ליה לומר גם בשיטתו דבנישואי קטנה לית בה משום השחתת זרע.
ואולי מפני שיטות אלו, הוה תמיהה ליה להב"י למינקט שכל דברי הרמב"ם והטור קאי משום איסור השחתת זרע, והערה מקור דין זה מטעם אחר, ווז"ל, (נדה יג:) [ופרש"י (ד"ה ונסיבי)] והטעם מפני שהוא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה.
ואמנם כדברי הב"י בשיטת הרמב"ם נראה מוכרח מלשון הרמב"ם בהלכות אישות (פט"ו ה"ז), לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. הרי מפורש כאן שהחיסרון בנשיאת קטנה שאינה ראויה לילד היינו רק מחמת ביטול פריה ורביה, ולא מחמת השחתת זרע, ואשר על כן חלוק הדבר אם כבר יש בידו קיום מצות פו"ר באופן אחר, (או שכבר קיים או ע"י אשה אחרת).
ברם, כבר נתבאר שאין משמעות לשונות הרמב"ם והטור כן, אלא שכנראה מרן הב"י חשיב גם לביטול פו"ר בהדי איסור השחתת זרע, דבשורש הענין הוא אחד שהוא מבטל את בריאת הקב"ה ותכליתה, וכן נראה ממה שגם בשו"ע נקיט לה בהאי לישנא ממש, וכן העלה הרב חיד"א בברכי יוסף (אה"ע סימן כג), וז"ל, ויותר נכון לומר דגם להרמב"ם והטור לאו איסור חמור הוא דלא ישא קטנה משום השחתת זרע, ואם קיים פריה ורביה ויש לו אשה אחרת ונושא קטנה לא מחינן ביה, דהוא זהירות משום לתא ואביזרא דהשחתה, אבל איסור השחתה ליכא, כי אם לתא דידיה, ומיהו ס"ל להרמב"ם והטור דהוא דבר הלמד מענינו, דשם פ"ב דנדה איירי באיסור זה, ושם נאמר הא דלא ישא קטנה. יעו"ש. אכן עדיין צ"ב, דסו"ס אין כאן החומרא יתירא של השחתת זרע, וצ"ע.
ועוד קשה, דבפשוטו בכלל הך טעמא של ביטול פו"ר נכללים גם עקרה וזקנה שאינם ראויים לילד, והדרא קושיית הב"ח למקומה מפני מה חילקם הרמב"ם לתרתי.
[ד] ובצפנת פענח ביאר סברת הרמב"ם המיוחדת לגבי קטנה, דצ"ל דבקטנה אינה נקלט כלל, ונראה בכוונתו דס"ל דכל שהיא קטנה ואינה ראויה לילד, אין הזרע נקלט כלל, והרי הוא כמטיל זרעו על העצים ועל האבנים.
אבל באמת אינו נראה כן מצד המציאות, שהרי מצינו ב' שיעורים בקטנה, שיעור של ראויה לביאה דהיינו בת ג' שנים ויום אחד, ובשיעור זה חלין בה קידושין ואישות לחייב הבא עליה באיסור אשת איש, וזו היא ששנינו במסכת נדה (פ"ה מ"ד), בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש... פחות מכן כנותן אצבע בעין, והיינו שבפחות משיעור זה באמת אין כאן מעשה ביאה כלל, ונמצא שמטיל זרעו על העצים ועל האבנים.
אולם כאן בדברי הרמב"ם נזכר שיעור של ראויה לילד, וזהו שיעור אחר לגמרי, וכמו דאיתא בנדה (מה, א), ת"ר, מעשה ביוסטני בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שבאת לפני רבי, אמרה לו רבי, אשה בכמה ניסת, אמר לה בת ג' שנים ויום אחד. ובכמה מתעברת, אמר לה בת י"ב שנה ויום אחד.
ומעתה כמה רחוק הוא לומר ששיעור ראויה לילד הוא שיעור של קליטת הזרע, אחר שזהו באמת תוכן השיעור של ראויה לביאה.
ובאמת בשו"ת מהרש"ג (להג"ר שמעון גרינפלד אב"ד סעמיהאלי, סי' רמג) נתקשה הרבה בכוונת דברי הרמב"ם הללו, ויצא לדון בדבר החדש להגיה בלשון הרמב"ם 'קטנה שאינה ראויה לביאה', תחת שאינה ראויה להוליד, ולפי הגהה זו ביאר ענין ההשחתת זרע שיש כאן דליכא מעשה ביאה כלל, והוי כנותן אצבע בעין, יעו"ש.
אבל באמת אינו נראה אמת, כי לא נמצא כן בשום כת"י, וגם כל רבותינו גדולי האחרונים העתיקוהו בהאי לישנא, כמו שבא זכרון קצתם ליל.
[ה] ובשו"ת אבני נזר (אבן העזר סימן פג אות ט) הציע דרך חדשה ונפלאה בשיטת הרמב"ם, וז"ל, ודאתאן לדברי הרמב"ם נבאר דבריו במה שכתב באיסור קטנה משום לתא דש"ז לבטלה, ולא כלל נשואי זקינה ועקרה רק לקמן בבא בפ"ע הלכה כ"ו וכתב הה"מ שנתבאר פט"ו מהלכות אישות [ה"ז] ושם נאמר שהוא מדין פו"ר במי שאין לו בנים מה"ת ובמי שיש לו מדרבנן מדכתיב לערב אל תנח ידיך אבל מלתא דש"ז לבטלה אין בו, ולמה, מ"ש מקטנה, וצ"ל דשאני זקינה ועקרה דאף שאין בביאתם מצוות פו"ר מ"מ יש בהם מצוות עונה, אבל קטנה אף מצוות עונה אין בה, דמצות עונה למלאות תשוקת האשה וקטנה לאו בת תאוה כמ"ש תוס' קידושין (מ"ג ע"ב) בסוף העמוד, עכ"ל.
ואף שדבריו הינם המצאה חריפה למאוד, וסברתו עולה יפה לפי מה שנתבאר לעיל דיסוד איסור השחתת זרע מיתלי תלי וקאי בכך שאינה מקיים בזה מצות עונה כדבעי, וה"נ י"ל דכיון שאין האשה נהנית ומתאוית לזה כלל אינו מקיים בזה מצות עונה, וממילא דאית בה משום השח"ז, מ"מ רחוק הוא לומר שרק בהגיע הבת לגיל י"ב או י"ג שנים יש לה תאוה, ובדברי התוס' בקידושין הנ"ל מיירי בקטנה כזו שאינה יכולה לשמור את גיטה, ולאו בקטנה הסמוכה לבגרות.
וסברא מעין זו מצאתי בדברי המקנה על דברי התוס' שם, וז"ל, לכאורה קשה דמלבד דלא הביאו ראי' לדבריהם אלא דאשכחן איפכא ביבמות פרק חרש [דף קיב ע"ב] דתיקנו חכמים קידושין ליתומה קטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר הרי אף בקטנה חששו לטעם זנות. ואין לומר דס"ל לתוס' כגירסת הרי"ף והרשב"א בגיטין דף ס"ה בצרור וזורקו אגוז ונוטלו מתגרשת בקידושי אבי' ואח"כ כשהגיעה לעונת הפעוטות מתקדשת למיאון. אבל בצרור וזורקו באמת לא תיקנו חז"ל קידושין משום דקטנה כזו לאו בת תאוה היא וכו', יעו"ש שדוחה סברא זאת. [ויעוי' עוד בשער המלך פ"ב מהל' גירושין הי"ט].
[ו] סוף דבר, היפכנו בכמה צדדים במקורו של איסור זה, ומלבד הגהת מהרש"ג שהיא דחוקה ואינה מכוונת לדברי גדולי האחרונים, הרי שלפי כל הביאורים שייכא נמי גבי יצחק ורבקה, וקשיא טובא מפני מה לא חשש יצחק לאיסור זה.
ומצאתי דבר נפלא בספר הכתב והקבלה בפרשת חיי שרה עה"פ (כד, סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֪ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ, וז"ל, ולדעתי נראה מדשינה קרא כאן ממקומות אחרות, שבהם ייחס הנשואין לאיש במאמר אחד. ויקח אברם ונחור להם נשים, ויקח את מחלת וגו' לו לאשה, ויקח עמרם את יוכבד וגו' לו לאשה, ויקח אהרן את אלישבע וגו' לו לאשה, וכן ייחס הנשואין לה ולא לו, באמרו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, כי למ"ד דבת ג' שנים היתה רבקה כשנשאת, לא היה יצחק נוהג בה מנהג אישות כיון דאינה בת לידה ויש בבעילתה משום השחתת זרע לבטלה (עמ"ש במה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים), לכן לא תלה קרא נשואין אלו מצדו רק מצדה, היא היתה לו לאשה לעשות כל מה שאשה עושה לבעלה, אבל מצדו לא היתה אישות גמורה שלא היה בא עליה ולא היתה בינו ובינה רק קרבת אהבה, עכ"ד.
ובשולי הדברים, יש לציין עוד לדברי התוס' ביבמות (סא, ב ד"ה וכן הוא אומר) שמביא שיטת ה"ר שמואל חסיד משפיר"א שהוכיח שהיתה בת י"ד, יעו"ש.
***
