ישנו כתב:השאלה שכלפי עצמה תיאסר - אין להביא ראיה מהמשנה שהרי הנידון הוא כלפי בי"ד שאינם מאמינים לה. מה דינה כלפי שמיא לא נזכר במשנה, וכמו שכל דיני ממונות של מוחזקות וכיוצ"ב אינם אלא למי שאינו יודע אבל ליודע נוהג לפי ידיעתו. ואף אם באו עדים להעיד על חתיכה מסוימת ואומר היפך דבריהם בוודאי רשאי לנהוג כפי ידיעתו, אלא שבי"ד יכפו אותו כפי דברי העדים ואף ילקוהו.
דברי הרא"ש בשם רב"י [אגב דבר זה מבואר שם בכל הראשונים], דמהני טענת האשה היינו משום שבאים לאסור את האשה ואין לזה שייכות לדו"ד שביניהם, אלא שכל אדם שבאים לאסור אותו ה"ה בע"ד בטענות וה"נ בע"ד לטעון שאינו ממזר וכיוצ"ב, והבעל בע"ד משום שהאיסור הוא זל"ז והאיסור ביניהם אך אין לזה שייכות עם זה שהאיסור הוא משום מעל.
וגם אחר כל הסברים אלו שהאיסור הוא משום מעל וכיוצ"ב אין לזה שום הסבר דוודאי האיסור אינו תלוי בידיעה.
אוצר החכמה כתב:הקושי העיקרי הוא לא משום שוויא אנפשה שאז הכוונה היא שאפילו עכשיו אומרת מותרת אני ולא זניתי כבר לא יכולה להיות נאמנה כי שוויא אנפשא וע"ז יש הרבה ביאורים איך חשש עיניה נתנה באחר מוריד שוויא אנפשה. הקושי הוא שמשמע בפוסקים שאפילו אומרת עתה אסורה אני ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו אמרינן לה מותר לך להיבעל לו. ואת זה מנסים להסביר בדרכים שונות (כגון אפקעינהו) לחומר הקושי.
ישנו כתב:הרב פר"י - לא דיברנו למה אין שוויא, על שאלה זו דיברו הראשונים בסוגיא בנדרים שם, והתי' שכשאין הבעל יודע ליכא איסור אם הוא מתרץ את קו' על שוויא הרי שהוא נגד כל הראשונים שם [רק יל"ד דע"י שנאמנת בשוויא חשיב שהבעל יודע].דברנו מהתחלה על שוויה, למה כשאין הבעל יודע אין שוויא לא הבנתי, למה ע"י שנאמנת משום שוויא חשיב שהבעל יודע, שוויא אינו נאמנות אלא כלפי עצמו בלבד וגם זה אינו ברור שהוא משום נאמנות
התי' של אפקעינהו הוא אחד מהתירוצים העיקריים שם. [עוד תי' כת' הר"ן דמשועבדת ואין שוויא, ובתוס' יבמות כ"ה: כת' דראו שרוב נשים משקרות ואין נאמנת אף בשוויא].
השאלה היא אחרי כל תירוצי הראשונים כ"ז תי' למה אין נאמנות שוויא, דהיינו שאנחנו לא מאמינים לדבריה, אבל עדיין היא יודעת האמת ולמה לא תתחייב לפרוש.
וע"ז כתבתי דאה"נ אין דברי המשנה אמורים אלא כלפי מה מורים בי"ד, דהיינו שעל פי ידיעתם אינה נאמנת ואין איסור, אבל היא עצמה שיודעת האיסור יש לה חיוב לפרוש וע"ז לא דיברה המשנה מעולם.למה אנו לא מאמנים לדבריה, אנו רק חוששים ולא עושים מעשה להורות לבעל, אבל עליה עצמה היינו אולי צריכם אפי' לכוף לולי דברי הרמב"ם הנ"ל שהם חלק מהשאלה, התי' של אפקיענהו הוא תי' דחוק, וגם אינו מובן למה נעשה אותו, וגם ביסודו של דבר לעניין שוויה משמע שיש חילוק בין הבעל לאשה וזה אינו מובן, אבל לפי המתבאר היא משעובדת לו וכיוון שאין כאן מעל אין כאן איסור כלל אם לא מאמין לה
אגב, כפי שהבאתי לעיל מעשה ידוע שהיה שהגיע אל הגרא"מ שך אשה שחזרה בתשובה ואמרה לו טמאה אני, ושלח להגרי"ש מה צריך להורות לה [שאינו בי"ד אלא מורה לה דינה הפרטי] והורה הגרי"ש להיתר, והגרא"מ במשך כמה שנים היה קורא לכו"כ בחורים לפני כל נדרי (!) לדון בהוראה זו אם הורה כדין.למה הורה לה בהוראה פרטית להתר לפי סברתך
ישנו כתב:אם מתחילה דיברנו על שוויא חוזרני מכל דבריי כי עליך לעיין בראשונים שם שהק' כולם ללא יוצא מן הכלל קו' זו איך התירו והא איכא שוויא.
מה ששוויא מועיל לבעל משום ששוויא אין הכוונה שנאמן לעצמו [ולעצמו אי"צ נאמנות ויודע לבד], אלא שנאמן לכל העולם לגבי עצמו ולדעת הרמב"ם גם לוקים על שוויא [וכמובן הכוונה שחייבים בי"ד להלקותו ואינם יכולים לומר אנו לא יודעים כלל מהאיסור].ברור וכי לא כך אמרתי, אלא ששויא אינו נאמנות ממש אלא שאין יכול לחזור בו לגבי דייה אבל אין בזה נפק"מ כ"כ, ודברי הרמב"ם הלא הם מלקות מרדות
מה שאין אנו מאמינים אין הכוונה שלכן לא עושים מעשה וכו' וכו', אלא כפשוטו ממש אם אמר לנו כן אדם שאינו נאמן משמע שאין אנו יודעים על כך, וכשם שאם יאמר קטן על דבר שהוא אסור אינו נאמן כלל ואפשר להאכילו ואין לחוש לקטן אוכל נבלות, משום שאין כאן דררת איסור כלל, ה"נ מי שאינו נאמן אין להפרישו משום שאנו דנים הדבר כהיתר גמורלא הבנתי כלפי מה הדברים אמורים, בסך הכל אמרתי שאנו חוששים שמא עיניה נתנה באחר ולא מחלטים זאת בוודאות.
התי' ה'דחוק' של אפקעינהו מבואר שם ברוב הראשונים. הטעם שהפקיעו משום שראו שנשים נותנות עיניהם באחר ואמרו טמאה אני כדי שיתחייב לגרשה, וכיוון שעפ"י דין נאמנת ואסורה לבעלה אין דרך להתיר האיסור, ונמצאו נשים מוציאות עצמן מבעליהן על כורחם, ולכן הפקיעו הקידושין כדי שלא יעברו באיסור, וכמובן עו כן מפני צד השקר שבדבריהןאמת שלא ראיתי כעת דברי הרא', אבל זה נכון שנראה שם כעין תקנה,אבל אכתי נראה שהטעם בשורש הדבר הוא שיעבודה לבעלה, והיינו הא גופה מה שעשו אותה כאינה נאמנת והכריחו אותה, ומה שהוספנו שחשיב כאין כאן מעל עי"כ נראה תוספת נכונה לסוברים כן והוא מת' האחרו' איני זוכר כעת מי מהקדושים שכתב כן.
אני הסברתי את טעמו של הגרא"מ שחשש לכך שנים. הוראת הגרי"ש היא כנראה שכל שנוגע לבעל אין לנו יכולת להורות לה אלא אם אנו מאמינים לה והרי אינה נאמנת. [כשם שלעניין ממון לא יכול אדם לשאול הוראה פרטית מה לעשות כשיודע שממונו ביד חברו, ולא יורו לו אלא אם יביא חברו עמו וידונו כפי דין תורה].הוראת הגרי"ש הסברת עפ"י דרכך ומוסברת גם לדרכי ואיני מוצא טעם לדון בכך
עושה חדשות כתב:המעשה עם הגראמ"ש לא היה 'כמה שנים' לפני כל נדרי, אלא פעם אחת, וכמדומני שזה מתואר היטב אצל ר"ש לורינץ.
טענתו היתה שאמנם ל"מ שויא כנגד שעבודה לבעל אבל היא עצמה צריכה לברוח, והגריש"א שהתיר סמך על התירוץ של אפקעינהו.
אם כבר נכנסת לזה, האם דנו להתיר מצד שצריך 'עידי קיום' כהס"ד בכתובות ד"ט להמבו' בשו"ת הרא"ש לב-טו שזה גם אליבא דאמת?
ישנו כתב:הרב פר"י - דברי הרמב"ם הם מכת מרדות????? [אם מדינא אינו נאמן ללקות למה שימציאו רבנן כאלה מלקות]. וכן מפורש בדברי הרבה אחרונים דהוי מלקות מדינא. [והק' על הרמב"ם מקידושין ס"ג: דליכא מיתה על שוויא].אחרו' הק' וזה התי' שכמדומה מתרצים, אבל איני בעניין
שמא עיניה נתנה באחר אי"ז חשש שלכן לא יאמינו לה, שהרי שוויא נאמן גם נגד חזקות גמורות ואף נגד עדים, אין 'חשש' שמפקיע נאמנות שוויא, אלא הכוונה שלכן ביטלו הנאמנות, אם משום אפקעינהו ואם משום שמשועבדת לבעלה וכל מה שהייתה נאמנת מעיקרא הוא משום חזקה שלא תשקר. ובתוס' יבמות כה: כתבו משום שראו דרוב נשים משקרות והיינו שלאדם שסתמא דמילתא קרוב לשקר מלאמת אין נאמנות שוויא.
מש"כ ששורש הדברים שעבודה לבעלה וכו' וכו' אין הדברים כן, שהרי זה ב' תי' בראשונים אם יש כזו טענה של שעבוד לבעלה. [ומסברא מקום גדול מאוד להבין שאין בשוויא טענת חב לאחרים וממילא אין השעבוד מונע הנאמנות?לא הבנתי, לא אמרתי שמונע הנאמנות, ועיקר טענתי הייתה שאם יש סברא של שיעבוד זה מראה שביסוד הדבר יש כאן כביכול דו"ד משפטי ולא איסורי].
הוראת הגרי"ש הביאה רק כדי להוסיף שמחה בדברים ולא כראיה לאחד מן הצדדים.
בור ריק כתב:עי' יש"ש יבמות פ"ב סי"ח דהאשה עצמה אינה אסורה לבעלה אפילו אם זינתה כ"ז דליכא קו"ס או עדים ועי' חת"ס חי' כתובות ט. ושו"ת אה"ע ח"ב סי' צ"ח
פרי יהושע כתב:בור ריק כתב:עי' יש"ש יבמות פ"ב סי"ח דהאשה עצמה אינה אסורה לבעלה אפילו אם זינתה כ"ז דליכא קו"ס או עדים ועי' חת"ס חי' כתובות ט. ושו"ת אה"ע ח"ב סי' צ"ח
הניק קשור לפרשת השבוע?. [מה שברור שאצלכם אינו מלא בנחשים ועקרבים אלא בסך ידיעות מרשים],
יפה הבאתם השאלה רק למה?
אוצר החכמה כתב:פרי יהושע כתב:בור ריק כתב:עי' יש"ש יבמות פ"ב סי"ח דהאשה עצמה אינה אסורה לבעלה אפילו אם זינתה כ"ז דליכא קו"ס או עדים ועי' חת"ס חי' כתובות ט. ושו"ת אה"ע ח"ב סי' צ"ח
הניק קשור לפרשת השבוע?. [מה שברור שאצלכם אינו מלא בנחשים ועקרבים אלא בסך ידיעות מרשים],
יפה הבאתם השאלה רק למה?
כמדומני שהקפצת אותנו שבועיים קדימה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 271 אורחים