שוא נע שהוא נח...?!

[צבי וחמיד]

שמעתי דבר פלא בשם חכם א'.

דעתו היא ששוא נע הגיתו כפי הרגילות להגות שוא נח, היינו כשוא ולא כסגול. ושוא נח הגייתו כשוא באריכות, כאומר שששששש...
יש לי קושיא או שתיים על כך, אבל קודם לזה, האם זו שיטה/דעה ידועה? היש מי שיוכל לתת פרטים בענין זה?

[מעט דבש]

בקדמונים קריאת השו"א מחולקת לכמה סוגי שו"א (לפי התנועה שאחרי השו"א; ראה למשל רד"ק במכלול דף קלז.). וכמדומה שהיחידים שנוהגים כן היום הם בני תימן.

ובדברי האחרונים:

מהר"ל (תפארת ישראל פרק סו):

...איך לא נאמר שיותר נכון קריאת אשכנזים, שהשו"א דומה לסגול... (עיי"ש שהאריך).

מאמר המאריך לבעל 'מנחת שי':

מאמר המאריך (בסוף 'ארבעה ועשרים' עם מנחת שי) - קריאת השו''א.GIF (21.06 KiB) נצפה 2760 פעמים

בנין שלמה למדקדק ר' זלמן הענא (אשר היעב"ץ השיג עליו בחריפות, בעיקר על שינוי סדר התפילה; ראה 'לוח ארש' ליעב"ץ):

בנין שלמה עמ' 52 בעמודי התוכנה - קריאת השו''א.GIF (12.46 KiB) נצפה 2760 פעמים

[מעט דבש]

דעתו היא ששוא נע הגיתו כפי הרגילות להגות שוא נח, היינו כשוא ולא כסגול.

תמהני כיצד אותו אחד מתפלל.

נתחיל מתחילת הסידור: מודה אני לְפניך מלך חי וְקים... בְּחמלה...

[צבי וחמיד]

יש"כ!!

אכן, ההגדרה ששמעתי היא כהרב בנין שלמה.

גם אני רמזתי לתמיהתך ה'פרקטית' בפתיחת דברי, אך כפי ששמעתי, זה מסתדר..

[רב טקסט]

ראה כאן
רק ההתחלה שם כתוב באידיש

אחר שכתבתי אותן הדברים הוספתי לחבר אחד באימייל

ובס"ד הנני לכתוב עוד קצת ממה שנוגע לזה

א. כשיש שוא בהדומות ידועה דעת הקדמונים שהיו מניחים השוא. והנה איך היו קוראים כל אלה האותיות הנמשכות, לפי דעת רד"ק במכלול שצריך לתת ריוח ביניהם באופן שתשמענה שתיהן לעצמן, הרי אם יפסיק באופן זה ויתחיל מחדש ודאי יצטרך לחלק את התיבה לשתים ממש (עם כי אפשר שיקרה הפסק באמצע משיכת הקול וימשיך באותו כח, ובאופן כזה פסק במטה אפרים שאם קרה כזאת באמצע תקיעה התקיעה כשרה, מיהו לא נראה שאפשר לכוון זאת ולדבר כך, ובפרט באופן כזה ששתי האותיות קצרות ביותר שאין נמשכות אלא לפי הצורך. ובפרט באותיות שאינן ננשפות בשופי בשריקה אלא יש בהם חכוך כמו הכ"ף הרפויה; במלת יברכך וכדומה).
אם לא כמו שכתבתי שאין האות אמורה להיות נמשכת כלל.

ב. קריאת דגש חזק, רוב הקוראים מתקשים בגדרו, ולענ"ד ברור - ונדמה לי שודאי תסכים לזה - שהאות עם תנועתה אמורה לצאת במקום ובזמן שהיתה יוצאת לולא הדגש, והיינו שגלגול התנועות בתוך המלה לא מושפעת מזה כלל וכלל, אלה שמכח ההדגשה מתחילה האות מקודם, באופן שסוגרת את הברה שלפניה בעודה באבה, ואין לתת לב להמשיך האות כלל אלא להדגישה בדבוק מוצאה בחוזק.
ומעתה אין לקרא שום אות נמשכת בדגש חזק, שהרי הם בין כך סוגרים הברה שלפניהן (עכ"פ עושים המשך סגור, כעין שוא נח, בין אם הוא בסגירת תנועה אחרונה או התחלה סגורה מחודשת), ובעניי אין אני רואה דרך אחר להדגישם כלל, דהיינו שאפילו אם נאמר שאין עיקר ההדגשה מה שסוגר ההברה אין אני רואה אופן להדגיש אותיות כאלה, ועיקר ההדגשה הוא לדחוק בעת סגירת המוצא עד שיסגור הברה הקודמת.
ומה יעשה הקורא אם לא להמשיכה עוד יותר, ומי יאמר לו עד פה תבוא.

ג. מה שנראה בגדר האותיות הנמשכות שכל קול נמשך נחשב כקול מורכב שאין ראוי להיות אות, כמו שכתב ערוגת הבשם.