להטות את התפילין של ראש בזמן דיבור חולין - חיפוש מקור

[סליחות]

היכן נזכר הנושא של הטיית התפילין של ראש לצד (שלא יהיו מונחים במקומם) כשרוצים לשוח שיחת חולין וכדו'?

[יאיר]

רק של ראש?

[פרי יהושע]

מי אמר שיש מקור או שצריך מקור, ממנ"פ אם זה עניין של קלות ראש, יש להסיר גם של יד וכמש"כ כאן, ואם זה אינו כך, אדרבא הוא חומרא שמביאה לידי קולא, כמו לא לשוחח שיחת חולין בסוכה, דהלא המצוה הייתה מלכתחילה כך שיקיימה גם כשעוסק בעסקיו, אדרבא בשיבולי הלקט כתב שנפטרים כיום מללבוש כל היום מפני שעוסקים בתורה שגם היא אות עיי"ש.

[סליחות]

מי אמר שיש מקור או שצריך מקור, ממנ"פ אם זה עניין של קלות ראש, יש להסיר גם של יד וכמש"כ כאן, ואם זה אינו כך, אדרבא הוא חומרא שמביאה לידי קולא, כמו לא לשוחח שיחת חולין בסוכה, דהלא המצוה הייתה מלכתחילה כך שיקיימה גם כשעוסק בעסקיו, אדרבא בשיבולי הלקט כתב שנפטרים כיום מללבוש כל היום מפני שעוסקים בתורה שגם היא אות עיי"ש.

בדיוק זה מה שבאתי לשאול.
ראיתי מעשה (לא אצל ת"ח במלוא מובן המילה) ולכן אני שואל מקור לדבריו.
(בכל אופן, אולי זה עדיף מאלה שמדברים חולין בתפילין מונחות במקומן. ואולי אין הכי נמי, יש להטות גם התפילין של יד ממקומן. אלה שתי מצוות ויד לא מעכבת של ראש וההפך. אבל אז נכנסים לספק ברכות, כי יש אומרים שאם התפילין יצאו ממקומן וחזר והניחן במקומן יש לו לברך שוב)

[מקורות]

ראה בס' הלולא דרבי מאת הג"ר יחיאל מיכל היבנר זצ"ל, הספד על הרה"צ רבי אורי מרוהטין, חתדב"נ של רבי אברהם מסטרעטין, דף ט"ו ע"ב:

אולם בלוח התיקון דף כ"ב ע"א חזר בו מהשגתו:

[ע. התשבי]

מסברא אפשר לומר, שאולי מנהג זה השתלשל מהחשש שלא להסיח דעת מהתפילין בעת הדיבור, שלכן הניחו את היד על התפילין לזכרון (ובזה מובן שמספיק תפילין של ראש לסימן), ומזה השתלשל להיפך - להטותם הצידה.

[נעמן]

שמעתי שבשו"ת רמ"ע מפאנו, יש קולא בעניני גוף נקי! בתש"י, ובקלות ראש קלה כשיחת חולין, סביר שיש שסמכו עליו למעשה.

יש הנוהגים מנהג זה של הזזת התפילין ממקומן (ולאו דווקא הצידה, אפשר גם לכפלן כלפי מעלה), לעניין הפחה, ואינם חוששים לכריכת הרצועות.

[מאיר סובל]

זכורני מילדותי שאחד מזקני האדמורים (אז וגם היום שיבלחט"א) היה מברך נערי בר מצוה ומבקש מהם שיקבלו על עצמם קבלה טובה במצוות תפילין, שלא ישיחו דבר בטל כשהתפילין בראש!
וכל הילדים (שבאו אצלו) קיבלו על עצמם קבלה זו, ואכן קיימו, אבל היה היתר מיוחד להזיז לרגע מהראש הצידה בכל פעם שרצו לשוחח בתפילה....

לולא דמיסתפינא, הייתי אומר שמכאן (או מכיו"ב) השתרש ה"מנהג"...

[משה נטע]

זכורני מילדותי שאחד מזקני האדמורים (אז וגם היום שיבלחט"א) היה מברך נערי בר מצוה ומבקש מהם שיקבלו על עצמם קבלה טובה במצוות תפילין, שלא ישיחו דבר בטל כשהתפילין בראש!

כך היה המנהג אצל קדוש ישראל הבעלזער רב זיע"א בקבלה מאבותיו הק', אמנם התכוון בזה גם לתפילין של יד.

[פרי יהושע]

ואני שמעתי מאדם גדול אחד בדיוק כפי שכתבתי לעיל שזה חומרא דאתי לידא קולא להסיר התפילין שמצוותן כל היום, אבל כמובן לא הרי שיחת חולין כהרי שיחה בטילה של קלות ראש שאסורה מדינא ובפרט עם התפילין.

[מעט דבש]

שמעתי שבשו"ת רמ"ע מפאנו, יש קולא בעניני גוף נקי! בתש"י, ובקלות ראש קלה כשיחת חולין, סביר שיש שסמכו עליו למעשה.

הרמ"ע מפאנו אינו מיקל אלא לענין חולי מעים (או בריא, באונס), והובא במ"א (לח, ב; ומשם במ"ב סק"ט).

שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן ס

בדין תפלין לחולי מעים
שאילתא שאילנא קדמיכון, על חולי מעים שאינו יכול להשמר שלא יפיח אלא בכדי שיחלוץ תפלה של ראש אך אם נצריכהו לחלוץ את של יד ג"כ יתבטל פעמים רבות ממצות תפלין, אם יסמוך על התרו של הקדוש מקורביל זכרוהו התוספות פרק במה אשה יוצאה פסקא דילמא מיפסק שבת ס"א ע"א, ודבריהם נמי בפרק מי שמתו דייקי כותיה דהא אפי' בשל ראש ליכא אסורא אלא משום שי"ן שלהם כדאיתא התם בגמרא דמסכת שבת להדיא, אבל דל"ת ויו"ד שברצועות לא חשיבי אותיות לדעתם, ועוד תפלין של יד יכול לכסותם בבית אונקלי שלו וכן הדור להן, דלא אמר אמימר במקום לך לאות אתמר אלא במה שהוא לעכובא למעוטי גובה הכתף או פס היד אבל מודה למצוה מן המובחר לך לאות דוקא ולא לאחרים. והא דאמר רב יהודה פרק כל הבשר ק"י ע"א חולי מעים פטורים מן התפלין ולא חלק בהן לא תקשי, דלהכי לא קאמר אסורים משום דלא פסיקא ליה, ומדאמר רבי ינאי תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מוכחא מלתא דבשל ראש בלחוד בעינן גוף נקי כי אותה הוצרך אלישע להעלים מן הקסדור, ואף על גב דלא פלוג רבנן ברכות כ"ה ע"ב בין של יד לשל ראש גבי אסור תשמיש המטה עד שיוציאם או יניחם כלי בתוך כלי שאני התם דשכיח קלות ראש דמהאי טעמא החמירו בשני כלים וחד מנייהו שאינו כליין משא"כ בבית הכסא.

ואם תמצא לומר דהלכה כדברי המתיר יש להסתפק אם שומעין לו בצנעא דוקא דעבדין בה עובדא אבל אין מורין כן, כדאתמר גבי לילה זמן תפלין ודכותה טובא, או אם אורויי נמי מורינן להו לתלמידים אבל לא דרשינן בפרקא מפני עמי הארץ.

ברם שמעינן ליה למר דקאמר דמדלא אשתמיט חד מכלהו רבנן לחלק בדין חולה מעים בין של יד לשל ראש אנן נמי לא נפלוג, ומדאשכחן בפ' מי שמתו בדין הנכנס לבית הכסא קבוע שלא חייבוהו לחלוץ אלא של ראש כדנקטי לה התם בעלי התוספ' והרא"ש ובנו השתא סבר מר לחלק בדיניהם ולמימר הכי: דבריא שהניחן ברשות והוצרך אח"כ לנקביו הוי כעין דיעבד ולא חייבוהו לעולם לחלוץ אלא של ראש משום דאיכא בשל יד טרחא יתירא בחליצתה ולבישתה, אבל חולה מעים דגברא לא חזי לכתחלה הוי ואסור בשתיהן - וקשיא לן אמלתיה דהא אין בעולם חולה מעים שאין לו שעת הכושר ואי הכי יניחם ברשות באותה שעה ושוב לא יחלוץ אלא של ראש, ולית לן לאסור תחילתן משום סופן דהא משום טרחא בעלמא אמרת דשרי בשל יד לבריא ואין לך התר לכתחלה גדול מזה, וכמדומה לי דמר נמי חש לה ואסקה לבעיין לאסורא בכל גוונא ממאי דמספקא ליה לר"י מאורליינ"ס וסמך על הרב והרמב"ם וסמ"ג דאמרי סתמא חולץ תפליו. ועדין צריכים אנו למודעי מנא להו כולי האי בחומרא דאתיא לידי קולא להשבית מרבים מצות תפלין, ועוד לבעלי התוספות והנלוים אליהם מאי איכא למימר.

לפיכך בתר דבעינא פשיטנא לה דמדינא ודאי לדברי הכל ליכא אסורא בשל יד כלל, וגמרינן לה מפרק אלו מגלחין דגרסינן התם קם ר' אבא לאפנויי שקלה לטוטפתא אנחה אבי סדיא ואין תפלין של יד נכללין בשם טוטפות לעולם, והכי נמי אשכחן לרב ז"ל בפרק במה אשה יוצאה דמייתי לה להא דאמרינן דחומרא דתפלין משום שי"ן בלחוד היא, והרשב"א בחדושי ברכות מותיב מנה למאי דאצרכינן התם בפרק מי שמתו כיס טפח לתפלין בלילה אם הוא כליין ליכנס בהן לבית הכסא והקשה אמאי אינו מציל אפי' פחות מטפח מי גרע מעורן של תפלין דאי לאו שי"ן מציל ואף על פי שסתם הדברים מ"מ משמע דבשל יד ליכא למיחש ואין לנו לחלק בין חולה לבריא כלל ומשום הכי אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפלין ולא אמר אסורים כדדייקנא מרישא. ולדידן לא קשה מידי האי דאקשי רשב"א ולא פריק, דכיס של תפלין שהוא משמש כניסה ויציאה אי לית ביה שעור חשוב ודאי אינו מגין עליהם, וכל שאינו כליין הואיל ודעתיה עלויה לתשמיש דחול ולא בטליה גבי תפלין אפי' פחות מטפח נמי מציל, ועורן של תפלין דקביע ומיהדק ולא עביד לאנתוקי חפוי מעליא הוא הילכך כי ליכא שי"ן שרי למיעל בהו לבית הכסא.

מיהו מדרב יהודה גמרינן הלכה למעשה להחמיר, ועליו סמכו הסותמים דבריהם להשוות מדתם שאין לזלזל בתפלין של יד ולא מבעיא דלא דרשינן בפרקא האי כחא דהתרא אלא אפילו לתלמידים לא מורינן ואנן נמי לא נעביד בה עובדא היכא דאפשר, דגרסינן בפרק יש נוחלין ק"ל ע"ב ת"ר אין למדין הלכה לא מפי גמרא ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה נעביד מעשה א"ל עד דאמינא לך הלכה למעשה ובפרק אין צדין כ"ט ע"א אמר אביי השתא דאמר שמואל אסור, פי' למדוד קמח לעסה ביום טוב אף על גב דמבעי ליטול חלה בעין יפה, ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן, ואית דכותה בפרק במה בהמה יוצאה ובכמה דוכתי, הכא נמי נימא השתא דאמור רבנן טעמא דתפלין שאין נכנסים בהם לב"ה משום שי"ן שלהם הא בשל יד שרי ובחולה מעים לא פלוג ודאי הלכה למעשה גמרינן מנה דבעינן גוף נקי גם בשל יד בלי שום חלוק בין חולה לבריא מיהו הני מילי לכתחילה.

לפיכך, בריא הנזקק לצרכיו מבעי ליה לחלצן, וחולה מעים שיש לו שעת הכושר פטור ומותר בלבישת תפלין ובשעת דחקו חולצן, ואם נאנס ולא חלץ את של יד אסורא נמי לא עבד ויחלוץ אי מימשיך אונסיה דלא לשווי' לכתחלה, ועל דרך זו צריך לדון בבריא דכל דיעבד דיליה שהוא כעין אונס שרי.

ולית כאן מצוה הבאה בעבירה, דעדיפא מינה אשכחן בפ' החולץ ל"ו ע"ב בשמת הולד בתוך שלשים יום ונתקדשה אח"כ לכהן שהתירו לו לכנוס בלא חליצה משום דלא אפשר אעפ"י שכבר נולד הספק קודם שקדש, ובפרק בתולה נשאת י"ג גבי מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא דרבן גמליאל מכשיר בה ובבתה כדאסקה רבי יוחנן ואמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה אמר רב יוסף הא גופה קשיא הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא הא לכתחלה והא דיעבד, וגמר מנה להכשיר את העובר בההוא ארוס וארוסתו היא אמרה מניה והוא אמר מנאי וקאמר רב יוסף הכא נמי כדיעבד דמי דהא ארוס וארוסתו נינהו פי' הואיל ולית להו תקנתא אחריתי דיינינן ליה כדיעבד, והא דאכשר ליה לעובר ודאי להשיא לכהונה לכתחלה קאמר ולא חש לנדנוד עבירה אף על גב דאיכא רוב פסולים אצלה דאי לא מהימנן לה יפסל העובר אפי' מלבא בקהל כמו שפי' הר"ן ז"ל, וכן כתב בפרק כל שעה גבי תנור שהסיקו בקלפי ערלה בין חדש בין ישן יוצן כרבי יוסי דסבר זה וזה גורם מותר ז"ל: וה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא וכל דלית ליה תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי ע"כ, והרא"ש כתב בפ' אלו טרפות דהקלו בספק דרוסה כיון שא"א לבדוק הושט מבחוץ וסמכינן אבדיקת פנים אף על גב דהוה לן למיחש לה ע"כ, ובדוכתי טובא דכותה. ובנדון דידן נמי כל כעין אונס דלית ליה תקנתא אלא בבטול מצות כדיעבד דמי, ועובדא דר' אבא דפ' אלו מגלחין ודאי בשעת הדחק הוה, וכל כי האי גוונא בתפלין של יד שאינן מתבזין לא ניחוש לאיסורא כלל, ובלבד שיקדש אדם עצמו בכל כחו ועל כל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך.

[מעט דבש]

וראה עוד כאן:

דבר משולם חלק א סימן פח.GIF (37.83 KiB) נצפה 4268 פעמים

[איש גלילי]

המנהג שלא לדבר שיחת חולין בתפלין של ראש דוקא קיים בהרבה מקומות (אדמו"ר מוהרמ"י מויז'ניץ זצ"ל היה שואל כל בחור בר מצוה בלשון זו: תקבל שלא לדבר שיחת חולין בתפלין של ראש? ולא היה מרפה עד שהיה מהנהן בראשו). גם ראיתי כמה ת"ח שמטים את התפלין כשצריכים לדבר דברי חולין.
ואמנם יש מה לתמוה מה ראו על תש"ר דוקא, וראיתי פעם שבמנהג ישראל תורה כתב בענין זה (לא היה לי אז סבלנות לקרוא, רק ראיתי שיש לו סימן על זה).

[נעמן]

הרב מעט דבש, ייש"כ על הבאת המקורות!

קצת ראיה לגבי ההבדל בחובת הזהירות בין התש"י לתש"ר, ודאי שיש מהפוסקים האלו.

האם משהו יודע על בעיתיות שיש בקיפול בית התפילין כלפי מעלה, כך שרק המעברתא נוגעת בראש, והרצועות כולל הדל"ת נשארים במקומן?
בפשטות אי"ז בעיה, וראיתי נוהגין כן וגם אני לפעמים נוהג כך.
(אולי אפשר להביא ראיה מדברי הפוסקים לגבי חליצת התש"י שלוקחת יותר זמן, ואם בקיפול כלפי מעלה סגי, אין הבדל בין התפילין).

[ע. התשבי]

(אולי אפשר להביא ראיה מדברי הפוסקים לגבי חליצת התש"י שלוקחת יותר זמן, ואם בקיפול כלפי מעלה סגי, אין הבדל בין התפילין).

אפ"ל שהכוונה לחליצת תש"י לאחר ובנוסף לחליצת ש"ר (אף שזה חילוק של שניות בודדות)
(מלבד מה שצריך לוליניות מסויימת לקפל ולאחוז שניהם יחד).

[מעט דבש]

האם משהו יודע על בעיתיות שיש בקיפול בית התפילין כלפי מעלה, כך שרק המעברתא נוגעת בראש, והרצועות כולל הדל"ת נשארים במקומן?

שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן מב

שאלה א' הניח תפלה של יד וכשבא להניח של ראש קודם שתגע הקציצה בבשר אחר שהגיעה לאויר הראש הפסיק בדבור מבעיא אי אמרינן הכא כיון דסופו לנוח כמונח דמי או לא. עיין אם שייך בכה"ג קלוטה כמי שהונחה. ועיין פ' הזורק (צ"ז) ופ"ק דשבת (ד':) ובגטין פ' הזורק (דף ע"ט) כיון שהגיע הגט לאויר הגג ה"ז מגורשת ובפ"ב דזבחים דף כ"ה. אויר כלי ככלי דמי. ושם אויר שסופו לנוח כמונח דמי ובדף כ"ו אויר פנים כפנים דמי ושם ספ"ק דף ט"ו בעיא דנקטעה יד כהן קודם שהגיע דם לאויר המזבח ושם דף י"ט ע"א אם נכנסה לו רוח בבגדו והבדלתו מבשרו בשעת עבודה מהו והיינו שעבד עבודה קודם שנח הבגד. ועיין חילוק דבר שנעתק והוא באויר דבהא איכא למימר שסופו לנוח אבל כשהוא בידו כגון בנ"ד י"ל דלא אמרי' בכה"ג שסופו לנוח.