<שכל טוב יתן חן> אסופת דברי חכמה מנועם שיחת ת"ח ולקחן

[נוטר הכרמים]

רחש לבי דבר טוב.

בבוסתן חמד זה אשר רב טוב בו, להפיק תבונה ולהפיץ דעת, הנה מה יפה אף נעים לייחד מקום שבו יקובצו ויכונסו אל מקום אחד, מבחר דברי חכמה קצרים ושיחת חולין של תלמידי חכמים הנעשית על טהרת הקודש. ביאורים מחודדים במאמרי חז"ל, דברי צחות ומכתמים שנונים, מפי ספרים נידחים אשר אין יד הכל ממשמשת בהן ובעיקר מפי סופרים – בחכמות אשר בחוץ תרונה ולא באו אלי גליון.

ומלבד התועלת בעצם שימור הדברים וחקיקתן למען יעמדו ימים רבים, עוד יתרון בו לכל עת מצוא אשר דרש ידרשו הדרשנים לאיזה רעיון קצר לתבל בו אמריהם או מילי דבדיחותא לפתוח לב השומעים ולקרבן לתורה

[נוטר הכרמים]

הנה כי כן, בבבי תרי ותלת אפתח בנקשותא,
ואחלה פניכם בבעותא, במטותא.
אחי ורעי! ספרי ורשמי רשותא,
הוסיפו עוד כהנה פטפטייא ושותא.
אמרי שפר וכל מילי מעלייתא.

[נוטר הכרמים]

אתחיל מענינא דיומא. פרשת פרה פותחת ב'וזאת חוקת התורה' (במדבר יט,א). וכבר הקשה האוה"ח הק', למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חוקת הטומאה או חוקת הטהרה כדרך אמרו זאת חוקת הפסח, יעו"ש.

ושמעתי מהג"ר נחום לבה שליט"א, ר"מ בישיבות אורחות תורה ובית מתתיהו, שאמר בזה דבר נחמד, כי באמת ענין ה'חוקה בלא טעם' שנתייחדה בו מצות פרה אדומה הוא שהיא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, ו'דבר והיפוכו' זה הוא הרחוק ונעלם מן הדעת שע"ז אמר שלמה המלך (קהלת ז,כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אמנם בשום לב נבחין כי תמיהה זו אינה מזדקרת רק במעשה הפרה, אלא בהרבה ממצוות התורה כן הוא, למשל, במצוות הביטחון, הנה המידה העליונה היא שיאחז תמים דרכו כשיטת הרמב"ן שלא יעשה שום השתדלות בעניני העולם הזה, וכאשר יחלה לא ידרוש ברפואות כי מה לרופא בבית יראי ה', ועוד כיוצא בזה, כי הגזירה אמת והחריצות שקר. ברם, ודאי בנוגע לחבירו אין הדרך הנכונה לאמור לו כי ישים בה' מבטחו, אלא כדברי רבינו יונה בשערי תשובה שישקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו ועליו לעשות כל ההשתדלות והחריצות כדי לסייע לחבירו ולהיטיב לו.

או בענין הכבוד, אף אם יהא האדם ענוותן כהלל ונפשו כעפר לכל תהיה, ויברח מן הכבוד המדומה אשר יחלקו בני אדם כבורח מפני האש, הנה אם לא יחלוק לחבירו הכבוד המגיעו, הלא לגזלן ומושחת המידות יחשב, ואין לו לדאוג כי הוא עובר ב'לפני עוור' בהכשיל רעהו בקבלת הכבוד.

נמצא כי באמת החוקה הזאת, ענין הדבר והיפוכו – אינה חוקת הטומאה או הטהרה, אלא חוקת התורה כולה, אלא שדרכו של עולם הוא להפך את היוצרות, שבנוגע אליו הוא שקוד על חובת ההשתדלות ולעומת חבירו 'ה' יעזור' יאמר, ולא יפעל מאומה.

[נוטר הכרמים]

כתיב בתהילים (מט,יז): אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל.

פירש החכם צבי, דהנה מצינו בדברי חז"ל שתי סגולות לעושר, ושניהם לא למדום אלא מחד קרא ד'עשר תעשר', דבשבת קיט,א איתא עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. ואילו בב"מ נט,א מצינו: אוקירו לנשייכו כי היכי דתיתעתרו. ומעתה כל בעל ממון לא יתרצה ליתן ממונו לצדקה כי יבכר לשקעו בבנין ביתו.

אולם באמת הנפ"מ בין שתי הסגולות הללו, דאוקירו לנשייכו יש לו שכר רק בעולם הזה אבל על מעשר יש לו שכר גם בעולם הבא, וכך הוא פירוש הכתוב דנן: אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, ר"ל אשתו כדתנן בריש יומא: ביתו זו אשתו, כי לא במותו יקח הכל, דזה רק בחייו, אבל במעשר יש לו גם בעולם הבא שכר. [מכת"י, מובא בשו"ת חכם צבי שי"ל ע"י מכון דובב מישרים בכרך השני עמ' רנא].

[נוטר הכרמים]

סח מו"ר הגר"ש אויערבאך שליט"א.

בעת היות ישיבת מיר בגולת שנחאי נטוו קשרים בין מרן המשגיח ר' יחזקאל לעווינשטיין זי"ע לכ"ק האדמו"ר מאמשינוב ר' שמעון שלום זצ"ל. פעם אחת כאשר נועדו, תחת אחד השיחים אמר ר' שמעולי לר' יחזקאל, היודעים אתם מהו החילוק בין עבודת ה' בדרך החסידות לעבודת ה' בדרך המוסר, הרי הכל הולך אל מקום אחד, אלא שחסידות זה קריאה בטעם העליון ואילו מוסר זה בטעם התחתון. וכוונתו היתה שחסידות עוסקת בחלק המרומם העליון של האדם ומנשאתו אל על, ואילו מוסר מדבר דווקא אל החלק השפל והגס של האדם ליסרו להטיבו באחריתו. החריש המשגיח ולא השיבו דבר.

לימים, אירע בשנחאי שם רעידת אדמה, ומפאת הרעש נפל תחתיו אחד הבנינים החדשים מגורדי השחקים שנבנה זה לא מכבר ויקרוס כמגדל קלפים. ובכתבי העתים נמסר כי הטעם לזה הוא כי יסודותיו של הבנין היו רעועים. אזי שלח המשגיח אל ר' שמעולי, הבנין הזה שנפל – ב'טעם העליון' הוא נבנה...

[נוטר הכרמים]

לאחר פטירת המגיד הירושלמי הנודע ר' שלום שבדרון זצ"ל נערך מספד גדול בבית מקום תפילתו במשך כל השנים בבית המדרש הגדול הגר"א בשכונת שערי חסד בירושלים עיה"ק. בדברי פתיחה כובד אחד מחשובי העסקנים שהיה שאר בשרו. הלה בהשראת המקום נסחף והאריך בדבריו גם אודות גיסו של ר' שלום, מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שנלב"ע שנתיים קודם לכן.

לאחר מכן עלה הגאון ר' אברהם דב אויערבאך שליט"א רב ואב"ד דטבריה אל דוכן המספידים, וכה פתח.

איתא ביבמות עח,ב: ושאל לו במשפט האורים לפני ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים (שמואל ב כא,א)... אל שאול שלא נספד כהלכה.

והנה ההספד היותר גדול ומשובח שמצינו בנ"ך הוא על שאול, כמו שכתוב בשמואל (ב א-יז) קינה שלמה של תשעה פסוקים: הצבי ישראל על במותיך חלל...בנות ישראל אל שאול בכינה המלבשכם שני עם עדנים...ועוד כהנה, ואיך יקרא דווקא הספד זה שלא כהלכה.

אמנם כן הוא, כאשר ההספד הוא על שנים יחד, 'ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו', ולו אב ובנו 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו' הם, אזי הספד שלא כהלכה יקרא.

[כותב]

כתיב בתהילים (מט,יז): אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל.

פירש החכם צבי, דהנה מצינו בדברי חז"ל שתי סגולות לעושר, ושניהם לא למדום אלא מחד קרא ד'עשר תעשר', דבשבת קיט,א איתא עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. ואילו בב"מ נט,א מצינו: אוקירו לנשייכו כי היכי דתיתעתרו. ומעתה כל בעל ממון לא יתרצה ליתן ממונו לצדקה כי יבכר לשקעו בבנין ביתו.

אולם באמת הנפ"מ בין שתי הסגולות הללו, דאוקירו לנשייכו יש לו שכר רק בעולם הזה אבל על מעשר יש לו שכר גם בעולם הבא, וכך הוא פירוש הכתוב דנן: אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, ר"ל אשתו כדתנן בריש יומא: ביתו זו אשתו, כי לא במותו יקח הכל, דזה רק בחייו, אבל במעשר יש לו גם בעולם הבא שכר. [מכת"י, מובא בשו"ת חכם צבי שי"ל ע"י מכון דובב מישרים בכרך השני עמ' רנא].

ועי' בענין זה דבר נאה ומתקבל בספר תורת משה להחת"ס (פ' נשא ד"ה המשך זה הפסוק) לבאר המשך הכתובים, ואיש את קדשיו לו יהיו, וסמיך לי' איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, י-יב), על פי דאיתא בגמרא (שבת קיט.) שני דברים מביאים את האדם לידי עשירות, א', אם נותן מעשר כראוי, וב', שמכבד את אשתו, כדאיתא בגמרא (ב"מ נט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. והנה לפי זה כל העולם לא יעשרו פירותיהן, רק יכבדו את נשותיהן בבגדים נאים וג"כ באים לידי עשירות, אלא עי"ז שכיח שסוף שתביא אשתו לידי סוטה בשביל שמקשטת עצמה ביותר, על כן טוב יותר לעשר פירותיו כדי שיתעשר על ידי זה, מלכבד את אשתו ביותר.

וזהו המשך הפסוק, ואיש את קדשיו לו יהיו, ודרשו חכז"ל (ספרי ברכות דף ס"ג ע"א) שמעכב את מעשרותיו, ואפילו הכי רוצה להתעשר על ידי שיכבד את אשתו ביותר, הזהיר הכתוב על זה, שסוף לבא לידי סוטה בערמה זו, עכ"ד ודפח"ח.

[נוטר הכרמים]

והנה שני דברים נחמדים מספר זכרון 'חיים של תורה' לזכר הגאון הנלבב ר' חיים אלימלך קורנברג זצ"ל, שיצא לאור ע"י תלמידו ידידי הרב אברהם יחיאל רוזנבך שליט"א.

בזמירות של שבת בפיוט 'מה ידידות': חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות. הרהורים מותרים, ולשדך הבנות. ותינוך ללמדו ספר, למנצח בנגינות.

וצ"ב מה ענין 'למנצח בנגינות' לכאן.

וביאר מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל, דהלכות שבת שנינו כאן. החפצים והחשבונות אסורים, אבל הרהורים בעלמא מותרים. אבל לדבר מצוה מותר גם לדבר בעניני ממון, ומה הם עסקי מצוה, לשדך הבנות, וכן ללמד ספר את התינוק. אלא שכאן קשה, היכי משכחת לה עסקים בלימוד התינוק, הרי איתא בנדרים לז,א דאסור ליטול שכר על תלמוד תורה, מה אני בחינם אף אתם בחינם.

וע"ז מסיים הפייטן: למנצח בנגינות, הלכה היא שמותר לשכור מלמד ויהיה השכר בעבור פיסוק טעמים שהן מנגינותיה של תורה.

הגר"ח קורנברג זצ"ל הביא את הדברים לפני מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהתפעל מהם מאוד וקילסם, ואף קרא לבנו ר' ברוך זצ"ל שישמעם.

הג"ר חיים הנ"ל הוסיף נופך מדיליה: ההמשך הוא 'ולהגות באמרי שפר'. שפר זה ר"ת של האופנים שמותר ליטול עליהם שכר.

ש – שימור. מבואר בראשונים שאם השכר הוא על שמירת התינוקות שרי.

פ - פרנסה. התירו במקום שאין לו כדי חייו מהיכן להתפרנס זולתי מלאכה זו.

ר – רבנן. הרמ"א ביו"ד סי' רמו,ה מתיר ליטול שכר עבור לימוד דינים דרבנן כמו הלכות חנוכה.

[נוטר הכרמים]

הגה"ק רבי חיים מצאנז פגש פעם בדרכו חבורת חסידים של אדמו"ר אחר, הללו שהיו צהובים לו זלזלו בכבודו. נטפל להם הדברי חיים באמרו: מעשה במלך שבנו הנסיך חסר כשרונות היה, גבר לא יוצלח בעמיו. ראה האב כי לבו של הבן אטום וחתום ולא יוכשר למלוכה, וגמר אומר לעשותו בעל מלאכה, כדי שלפחות יוכל להתפרנס בכבוד. זימן אליו המלך חייט יהודי וביקשו ללמד את בנו אומנות התפירה. הלה שפיקח היה הבין את אשר לפניו.

'אחלק את שיעורי לשלושה חלקים, ועל כל חלק אטול שכרי משלם' - אמר.

לאחר מספר ימים מופיע החייט בפני המלך ותובע את שכרו: השלמתי שליש ממכסת הלימודים. נענה לו המלך ושילם את שכרו. בחלוף מספר ימים, מופיע היהודי שוב: השלמתי את השליש הנוסף. נעתר לו המלך גם הפעם. עתה מצפה המלך להשלמת המשימה. בכליון עינים המתין לחייט שיבשר לו כי בנו השלים את חוק לימודיו, אולם האיש בושש מלבוא. משחלפו ימים רבים פנה אליו המלך ושאלו אם כבר כלה הנסיך בלימודי האומנות.

נאנח החייט והשיב: אכן, הלימודים נחלקים אצלי לשלושה חלקים. בחלק הראשון – למדתיו שהחייטים מזמרים בשעת עבודתם, זאת קלט החייט היטב. בחלק השני – למדתיו שדרך החייטים לגנוב מהאריג הנמסר להם, אף זאת למד בנך מיד. אולם בחלק השלישי – אני מלמדו לתפור. בחלק זה אין הצלחתו נראית באופק...

סיים הצדיק מצאנז ואמר: אף ב'חסידים' מצאנו שלושה סוגים. יש שחסידותם מתבטאת בשתיית 'לחיים' בצוותא, והללו רבים הם. ישנם אחרים המהדרים לדבר סרה בלומדי תורה שלא לשמה, ואף הם לא מעטים המה. אולם הסוג השלישי, אלו הקמים בחצות לילה ומתייגעים בעבודת ה', בזאת לא רבים יחכמו...

[נוטר הכרמים]

והנה דבר דרוש נאה בדרך צחות מאת המ"מ דביאליסטאק ובריסק, ר' אליקים געציל לעווינטאן זצ"ל בספרו 'מחזה עינים' עמ' 89 ב'גיא חזיון' שבתחתית הגליון, [שיניתי וקצרתי מעט הנוסח].

איתא במדרש משלי: אמר ר' מאיר שאלנו ר' דוסתאי מבי ישבב, מהו ובטן רשעים תחסר, אמר לנו גוי אחד היה בעירנו ועשה סעודה לכל בני העיר וזמנני עמהם והביא לפנינו מכל מה שברא הקב"ה בעולמו בששת ימי בראשית ולא היה שלחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד, מה עשה נטל את הטבלא מלפנינו שהיתה שוה ששה ככרי זהב ושברה, אמרתי לו מפני מה עשית כן, אמר לי, רבי אתה אומר עולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, אם אין אנו אוכלים עכשיו אימתי אנו אוכלים, וקריתי עליו ובטן רשעים תחסר.

נראה כי ר"מ שאל לר"ד מהו 'ובטן רשעים תחסר', וכי אפשר להיות כי ימלא אדם את בטנו עד מאוד ובכל זאת הבטן תהיה ריקה, והיה מקום פנוי להניח עוד מאכל שמה ולא תימלא לעולם. והשיב לו ר"ד, כי בטן רשעים אף אם היא מלאה מאכל מפה לפה באין מקום פנוי, בכל זאת תחסר כי איננה שבעה רצון מאלו המאכלים אשר בקרבה, ומתאוה למאכלים ממינים אחרים, מינים ממינים שונים אשר ישנם בארץ, ואין אדם באדם אשר יוכל להשיג את כולם, ואזי בטנם תחסר לעולם.

ולזה הביא העובדא הנ"ל בנכרי אחד שאף כי שולחנו היה מלא מכל טוב שבעולם, נצטער כ"כ על שחסר לו אגוזי פרך. והנה ר"מ סבר כי בטן רשעים תחסר היינו שחסר להם מהמאכל אשר יאכלו עתה עוד מנהו, כגון לחם בשר ודגים, וע"ז ענהו ר"ד כי אמנם רבת שבעה לה נפשם ממאכלים אלו ולא תאבה מהם עוד, רק 'בטן' רשעים תחסר מאכלים אחרים.

וזה יובן בהקדם המקרא בפר' מקץ (בראשית מג,יא): קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. ומהו 'בטנים', רש"י כתב: לא ידעתי מה הם. ובאבן עזרא כתב: בטנים אין לו ריע במקרא, ויש אומרים אגוזים. ויש לשאול לדעת המפרשים כן, א) למה לא כתיב להדיא אגוזים כמ"ש אל גינת אגוז ירדתי. ב) הכי אגוזים ישלחו מנחה למשנה למלך לחלות פניו ולרצותו.

אמנם נראה כי שלח אגוזי פרך, והוא מין חשוב מאוד, כדתנן בערלה (ג,א) שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד וכו' ואלו הן אגוזי פרך וכו'. ומין זה נקרא בכתוב בשם בטנים, וע"כ כאשר ראה ר"ד את הנכרי מתקצף וחמתו בערה בו על כי לא היו לו אגוזי פרך, אף כי כל מעדני ארץ היו ערוכים לפניו, קרא עליו את המקרא הזה 'בטן' רשעים תחסר, כלומר, מין אגוזי פרך הנקרא בטנים חסרים הם אותם הרשעים אשר נפשם רחבה וכל תפנוקי תבל לא יספיקו בעדם.

[גלאגוזים]

כיוון שהאשכול נפתח במילי דפרשת פרה ובעניין חוקת התורה,
אוסיף בזה מה ששמעתי לפני שנים מאחד מישישי גדולי התורה שבעיה"ק נ"ע
שהשתתף באשכבתיה דהגאון ר' אבא יעקב בורוכוב זצ"ל בעל ה"חבל יעקב",ומרן הגרא"ז מלצר זצ"ל
עמד בדברי הספדו על גודל העניין של עמל התורה,
ובתוך דבריו הזכיר את דברי חז"ל עה"פ זאת התורה אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימת
אלא במי שממית עצמו עליה, ושאל הגרא"ז מדוע עניין זה דעמל התורה מוזכר דווקא בפרשה זו?
והשיב דגם עניין קיום התורה דווקא במי שמתייגע וממית עצמו עליה הוא גם כן בבחינת חוקה.
[לכאורה דהדברים מבוארים ברש"י ריש פ' בחוקותי אם בחוקותי תלכו...שתהיו עמלים בתורה.]

[נוטר הכרמים]

כתב הגאון הנצי"ב בשולי מכתבו להגאון רבי שלמה הכהן מווילנא בעל חשק שלמה (שו"ת משיב דבר סי' לב):

וגם אני הנני ממליץ ע"ז הענין פי' במקרא קהלת 'זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה סכלות מעט', שאין ביאור פשוט להתחברות הענינים, וגם פי' יביע נעלם מהענין.

ואני מפרש יביע מלשון מדבר ומפרסם כמו יום ליום יביע אומר, ופי' דזבובי מות באמת מבאישים השמן ומ"מ המה עושים ג"כ טובה להשמן במה שהם מפרסמים שהוא שמן רוקח במה שרואים שזבובים מתקבצים לה, וכן סכלות מעט והוא איזה שגיאה, אע"ג שמבאיש את הספר מ"מ בזה הוא מפרסם את טובו, כי במה שמבקרים אותו ומוצאים את השגיאה מפרסם את החיבור כי טוב הוא יותר, ומשום זה הוא יקר מחכמה ומכבוד, פי' דיש איזה ספר מתפרסם מצד שמדבר באיזה חכמה ידועה ויש שמתפרסם מכבוד היינו מחמת שנותנים כבוד להמחבר שגדול הוא בעיני הבריות, אבל יותר משניהם מתפרסם הספר ע"י סכלות מעט שמוצאים בו, וזה אות שמעיינים ומפרסמים את טובו.

[נוטר הכרמים]

בספר עובר אורח להגאון האדר"ת (מכון המאור, אות רכג):

עוד אמר לי השד"ר הרב ר' אברהם גינצבורג מלובטש נ"י בשם הגאון ר' אליהו שיק אב"ד קהילת זאגר חדש זצ"ל מח"ס עין אליהו, לפרש מה שאמרו בשבת סז,ב: חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון ע"פ מה שאמרו (רש"י קהלת ה,יא) שכל האומר דבר בשם ת"ח שפתותיו דובבות בקבר, והוא תמוה והלצים התריסו בזה.

אבל כבר נודע שבעת פריחת הגפנים אז גם היין שכבר הוא מכמה שנים במרתפים תוסס (וכן אנו רואים בעת פריחת התבואות אז העיסה תוססת) וסיבת דבר זה נעלם מחכמי הטבע, אבל הכל רואים דבר זה בחוש, וא"כ ודאי שגם מה שכשאומרים דבר שמועה בשמו גורם ששפתותיו דובבות בקבר אין להתפלא כלל אף שאין אנו מבינים דבר זה, וזה שאמרו חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון, עכ"ל.

[דראל]

כתב הגאון הנצי"ב בשולי מכתבו להגאון רבי שלמה הכהן מווילנא בעל חשק שלמה (שו"ת משיב דבר סי' לב):

וגם אני הנני ממליץ ע"ז הענין פי' במקרא קהלת 'זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה סכלות מעט', שאין ביאור פשוט להתחברות הענינים, וגם פי' יביע נעלם מהענין.

ואני מפרש יביע מלשון מדבר ומפרסם כמו יום ליום יביע אומר, ופי' דזבובי מות באמת מבאישים השמן ומ"מ המה עושים ג"כ טובה להשמן במה שהם מפרסמים שהוא שמן רוקח במה שרואים שזבובים מתקבצים לה, וכן סכלות מעט והוא איזה שגיאה, אע"ג שמבאיש את הספר מ"מ בזה הוא מפרסם את טובו, כי במה שמבקרים אותו ומוצאים את השגיאה מפרסם את החיבור כי טוב הוא יותר, ומשום זה הוא יקר מחכמה ומכבוד, פי' דיש איזה ספר מתפרסם מצד שמדבר באיזה חכמה ידועה ויש שמתפרסם מכבוד היינו מחמת שנותנים כבוד להמחבר שגדול הוא בעיני הבריות, אבל יותר משניהם מתפרסם הספר ע"י סכלות מעט שמוצאים בו, וזה אות שמעיינים ומפרסמים את טובו.

כך שמעתי בשם ר' יוחנן ברויאר:
"זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח", האם זבוב או זבובים? ומה הם אותם זבובי מות הידועים לשמצה?
והציע שיש לקרוא כך:
"זבוב ימות יבאיש יביע שמן רוקח" ודפח"ח.

[אוצר החכמה]

הכוונה כאן לוורט או לפשט כי
מה הכוונה לקרוא כך: הלא מלבד חילוק המילים (שיש לפעמים שגורעין ודורשין וזה גם רק בדרך דרש) יש מסורת על הניקוד.

[נוטר הכרמים]

רוב המפרשים והדרשנים לאורך הדורות נוטים לפרש את ה'זבובי מות' לא כפשוטו על מין זבוב שגורם למות, אלא על היצה"ר, וזה על יסוד דברי הגמ' בשילהי ברכות שדורשת פס' זה על היצה"ר, יעו"ש. ברם, ראיתי שיש שפירשו ע"ד הפשט שהכוונה על 'חיידקים' בלשונינו, מין זבובים שמזהמים את האויר או תכולת הכלי עד כדי סכנת מיתה.

יהיה איך שיהיה, ודאי כי שינוי הפיסוק הנ"ל איננו בגדר פשט, דבר צחות, אולי.

[נוטר הכרמים]

בספר צבי לצדיק פרק י' – תולדות מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע מסופר אודות 'יחוסו של רבינו אל גאוני וצדיקי דורו'. בין היתר מסופר על יחסי הידידות בינו לבין הגאון ר' יעקב אורנשטיין מלבוב בעל 'ישועות יעקב'.

פ"א תחת אחד השיחים אמר הישוע"י למהרצ"ה: זידיטשויבער רבי, הבה אגיד למר 'אחסידישע ווערטיל' שעלה במחשבתי היום בשעת התפילה. בפסוקי 'ויברך דוד' נאמר: אתה עשית את השמים, שמי השמים וכל צבאם וגו' ואתה מחיה את כולם וצבא השמים לך משתחוים, ולכאורה אין כל קישור בין סוף המאמר 'וצבא השמים לך משתחוים' למה שלפניו 'ואתה מחיה את כולם', ומה קילוס יש בזה לרבון העולמים שצבא השמים משתחוים לו. אבל הכוונה היא שהשי"ת מחיה את כולם, ובמה היא חיותם? ובאה התשובה מיד: וצבא השמים לך משתחוים, זה גופא החיות שלהם שהם זוכים להשתחוות לפניך.

ויען מהרצ"ה כנגדו: והיאך יהא המשך הענין לפי זה הפירוש, 'אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם וגו', והשיב לפרש: אתה הוא אשר האלקים, ומהו החיות שלך, כביכול? (כמ"ש תנו עוז לאלקים), - אשר בחרת באברם, ע"י שבחחרת באברם שפרסם אלקותו ית"ש בעולם, עי"ז אתה הוא ה' האלקים.

[נוטר הכרמים]

עוד מובא שם על פגישתו של מהרצ"ה עם הגאון בעל הנתיבות בעיר קאליש, שם כיהן ר' יעקב מליסא ברבנות קודם בואו לליסא, וגם לאחר מכן לעת זקנתו.

הנתיבות ביקש את מהרצ"ה שיפרש לו ע"פ פשט ולא ע"פ סוד מאמר מתמיה בתיקוני זוהר (תקון ארביסר), וז"ל: וסמיך ליה ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו – מאי האי לגבי האי. קם ר' שמעון על רגליו, פתח בקלא סגיא ואמר: אליהו נחית הכא ואנהיר עיניהון דאילון סבא בהאי מלה, דלא ייתון למיכל בשר בחלב וכו'.

השיב לו מהרצ"ה על אתר, שאם ע"פ פשט יש לפרש כוונתו ע"פ דברי רשב"ם המובאים בתוס' בחולין (קג,ב ד"ה כל הבשר) דסלקן דעתן שבב"ח אינו נוהג בחוצה לארץ משום דאיתקש לביכורים בחד קרא, ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי וגו', וע"כ כאשר שמע ר"ש ששאלו על סמיכות זו של ביכורים אצל בב"ח, חשש שלא יקישו זה לזה ויאמרו שאין בשר בחלב נוהג אלא בארץ, ויתירו בב"ח בחו"ל, ולכך קם וקרא בקול גדול שאליהו נחית הכא דלא ייתון למיכל בשר בחלב.

[גלאגוזים]

והנה שני דברים נחמדים מספר זכרון 'חיים של תורה' לזכר הגאון הנלבב ר' חיים אלימלך קורנברג זצ"ל, שיצא לאור ע"י תלמידו ידידי הרב אברהם יחיאל רוזנבך שליט"א.

בזמירות של שבת בפיוט 'מה ידידות': חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות. הרהורים מותרים, ולשדך הבנות. ותינוך ללמדו ספר, למנצח בנגינות.

וצ"ב מה ענין 'למנצח בנגינות' לכאן.

וביאר מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל, דהלכות שבת שנינו כאן. החפצים והחשבונות אסורים, אבל הרהורים בעלמא מותרים. אבל לדבר מצוה מותר גם לדבר בעניני ממון, ומה הם עסקי מצוה, לשדך הבנות, וכן ללמד ספר את התינוק. אלא שכאן קשה, היכי משכחת לה עסקים בלימוד התינוק, הרי איתא בנדרים לז,א דאסור ליטול שכר על תלמוד תורה, מה אני בחינם אף אתם בחינם.

וע"ז מסיים הפייטן: למנצח בנגינות, הלכה היא שמותר לשכור מלמד ויהיה השכר בעבור פיסוק טעמים שהן מנגינותיה של תורה.

הגר"ח קורנברג זצ"ל הביא את הדברים לפני מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהתפעל מהם מאוד וקילסם, ואף קרא לבנו ר' ברוך זצ"ל שישמעם.

הג"ר חיים הנ"ל הוסיף נופך מדיליה: ההמשך הוא 'ולהגות באמרי שפר'. שפר זה ר"ת של האופנים שמותר ליטול עליהם שכר.

ש – שימור. מבואר בראשונים שאם השכר הוא על שמירת התינוקות שרי.

פ - פרנסה. התירו במקום שאין לו כדי חייו מהיכן להתפרנס זולתי מלאכה זו.

ר – רבנן. הרמ"א ביו"ד סי' רמו,ה מתיר ליטול שכר עבור לימוד דינים דרבנן כמו הלכות חנוכה.

אכן ביאור נפלא.
אך למען הדיוק יש לציין כי בספר "משנת יעקב" [זמנים א' עמ' קנ"ח] מביא דמרן הגרא"ז השיב ד"למנצח בנגינות" נאמר כדי להשלים החרוז.
ואילו הביאור הנז' דקאי על שכר פיסוק טעמים מובא בשם הגרממ"א [ואולי כוונתו לגיס הגרא"ז הג"ר משה מרדכי אפשטיין]

[נוטר הכרמים]

ואגב סמיכות זו של ביכורים לבשר בחלב, בנותן טעם להביא כאן שבכמה ספרים [ומהם בספר תולדותיו 'גדולת יהונתן' חלק ב פרק ג] מובא שדרכו של הגה"ק ר' יהונתן אייבשיץ זי"ע היה ללמוד ספרי טבע מחכמי האומות בבית הכסא, כדי שלא יעלה במחשבתו ח"ו איזה חידוש בדברי תורה. פעם אחת עיין באיזה ספר בלשון אשכנז המדבר מענין טבעי הצמחים וראה שם סגולה למהר צמיחת האילן וגידול פירותיו לבשל בשר בחלב ולשפוך על שרשי האילן אזי יגדל האילן מהר וגם הפירות יצאו במהרה, ואז נפל ברעיוניו המשך סמיכת הכתוב: ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, 'ועל דבר זה נצטער אותו צדיק על שהרהר בד"ת במקום שאסור להרהר וישב ע"ז בתענית ימים רבים'.

[נוטר הכרמים]

כדבר בעתו, ראה הדרוש הנאה שבהודעה העשירית, דברים נכוחים.viewtopic.php?f=7&t=4388&p=33441&hilit=%D7%9E%D7%A7%D7%A5#p33441

[נוטר הכרמים]

הקפצה, ראה בהודעה הקודמת.

[לייטנר]

הכוונה כאן לוורט או לפשט כי
מה הכוונה לקרוא כך: הלא מלבד חילוק המילים (שיש לפעמים שגורעין ודורשין וזה גם רק בדרך דרש) יש מסורת על הניקוד.

ראה כאן:
viewtopic.php?p=108851#p108851

[עושה חדשות]

בזמירות של שבת בפיוט 'מה ידידות': חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות. הרהורים מותרים, ולשדך הבנות. ותינוך ללמדו ספר, למנצח בנגינות.
וצ"ב מה ענין 'למנצח בנגינות' לכאן.
וביאר מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל, דהלכות שבת שנינו כאן. החפצים והחשבונות אסורים, אבל הרהורים בעלמא מותרים. אבל לדבר מצוה מותר גם לדבר בעניני ממון, ומה הם עסקי מצוה, לשדך הבנות, וכן ללמד ספר את התינוק. אלא שכאן קשה, היכי משכחת לה עסקים בלימוד התינוק, הרי איתא בנדרים לז,א דאסור ליטול שכר על תלמוד תורה, מה אני בחינם אף אתם בחינם.
וע"ז מסיים הפייטן: למנצח בנגינות, הלכה היא שמותר לשכור מלמד ויהיה השכר בעבור פיסוק טעמים שהן מנגינותיה של תורה.

אכן ביאור נפלא.
אך למען הדיוק יש לציין כי בספר "משנת יעקב" [זמנים א' עמ' קנ"ח] מביא דמרן הגרא"ז השיב ד"למנצח בנגינות" נאמר כדי להשלים החרוז.
ואילו הביאור הנז' דקאי על שכר פיסוק טעמים מובא בשם הגרממ"א [ואולי כוונתו לגיס הגרא"ז הג"ר משה מרדכי אפשטיין]

היעב"ץ כתב שנכתב כך להשלמת החרוז בפיוט.
ובשם מהרי"ל דיסקין / הגרי"ח זוננפלד / הגרי"ז סולבייציק, ג"כ הביאו לפרש על פיסוק טעמים.
וכמובן, יש גם הצעה לגרוס ללמדו אומנות חלף למנצח בנגינות.
(חפש באוצר ותמצא נחת).

[ארזי ביתר]

בזמירות של שבת בפיוט 'מה ידידות': חפציך בו אסורים, וגם לחשוב חשבונות. הרהורים מותרים, ולשדך הבנות. ותינוך ללמדו ספר, למנצח בנגינות.

שלא מן הענין, בנותן טעם להעיר כאן, שלפי משקל הפיוט, מן הנכון לגרוס 'לנצח בנגינות' ולא 'למנצח'. ודו"ק.

[איש_ספר]

לאבי הגאון רבי אהרן סאלאווויציק זצ"ל היה אח הר"ר שמואל יעקב שהיו לו כשרונות עצומים וכו' ולא היו לו ילדים. הגר"א זצ"ל היה תמיד תומך בו ועוזר לו. הם למדו ביחד הרבה שנים והקיפו מסכתות שלימות בלימוד בחברותא . הר"ר שמואל מכיון שהיה לו צער גדול מזה שאין לו ילדים, ביקר בארץ ישראל וביקש ברכה מהחזו"א זצ"ל. ת"ח אחד מבני משפחתו, שאל אותו מפני מה הוא מבקש ברכה מהחזו"א ולא מדודו הגרי"ז. אמר לו ר' ש"י, על דרך דברי הרמב"ם שאין אנו מסוגלים להבין מהות עולם הנשמות כשם שדג אינו יכול להבין מה הם חיים מחוץ למים, כן הוא בדבר הזה, מי שיש לו ילדים, ויהיה ליבו טהור ורחב ככל שיהיה, לעולם לא יוכל להבין את צערו וכאבו של מי שאין לו ילדים, ורק החזו"א, שעמו בצרה, הוא שיוכל להשתתף בצערו ולהתפלל לישועתו.

(ילד שעששועים עמ' 31 בתוספת קצת ששמעתי מהכותב)

מוקדש ליד"נ, אדם ביקר, נפש נקי וצדיק, גומל חסד בגופו, בלבו ובנפשו, הוא וזוגתו הצדקת. לישועתו הקרובה, חיי'ם ושלום יוסיפו להם עד העולם.