השידוך של הרב הרצוג
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל, נשתדך בהיותו גר בלונדון עם בת עשירים ממשפחה יהודית מכובדת. בימים האחרונים שלפני החתונה, נתגלעו ויכוחים בין המשפחות בעניינים כספיים. ראה זאת החתן, ושם פעמיו אל מרן הרב קוק זצ"ל, שכיהן אז כרבה של קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון. סיפר הרב הצעיר לרב קוק, כי משפחת הכלה דורשת שאת כל הנכסים ירשמו על שם הכלה, שכן היא מביאה את עיקר הרכוש, שהרי מבית עניים הוא בא, ואין עמו רכוש חשוב כלשהו.
חשב הרב מעט, ואמר לחתן: "לא! אל תסכים בשום אופן. אלא עמוד על דעתך, שכל הרכוש יהיה רשום על שמך". עשה הצעיר כדברי הרב, והנה בוטל השידוך, יום לפני החתונה.
הצטער הרב קוק על כך. מה עשה? קם ופנה אל הרב שמואל הילמן, שהיה אז דיין בבית הדין בלונדון, והציע לו שידוך לבתו שרה, את הגאון הצעיר הרב הרצוג. אמנם הרב הרצוג התלבט אם להסכים לשידוך, שכן אותה בחורה אמנם בת ת"ח, אבל בת עניים היא... ענה לו הרב קוק, כי אין לו לדאוג בגלל זה, ובכלל עניות היא מעלה ולא חיסרון. בירכוֹ הרב בהצלחה ואכן השידוך יצא לפועל. לאחר ימים ספורים נערכה מסיבת האירוסין עם שרה הילמן, בת נבונה ומשכלת, אשת חיל חיננית ועדינת נפש, אשר הייתה לו לעזר נאמן כל ימי חייו.
הרב קוק בחכמתו ובזריזותו שימש כאן כשליח מצווה של ההשגחה העליונה לבניין ביתו של הרב הרצוג הצעיר, אשר נועד להיות לימים – כעבור עשרים שנה בערך – ממלא מקומו על כיסא הרב הראשי לארץ ישראל.
לאחר זמן, פגש הרב קוק את הרב הרצוג, ואמר לו:
"דע לך, שבכוונה אמרתי לך להתעקש בעניין הכספי בשידוך הראשון, על מנת שיתבטל השידוך, כי ידעתי והכרתי את המשפחה ההיא מלפני שנים רבות. הם התגוררו ביפו, עזבו את הארץ ועברו ללונדון. בהיותם ביפו הייתה אותה בחורה מאורסת לבחור אחד שם ונאלצה לבטל את השידוך לפני שעזבה את הארץ. וידעתי שהיא אינה מתאימה לך".
ואכן, לאחר זמן מה, חזרה אותה משפחה ליפו, ואותה בחורה חזרה לארוסהּ הראשון והתחתנה עמו.
מתפעל כתב:יש סיפור מפורסם איך שהרב הרצוג הצליח להציל ילדים ממנזר שאם המנזר התעקשה כי אין שם אף יהודי, והרב כינס את כל הילדים ושאלם אם הם יהודים, אף אחד לא ענה.אז הרב הרצוג צעק: שמע ישראל , ולפתע כמה ילדים הניחו ידיים על העיניים באופן אוטומטי , גירסא דינקותא. האם זו אגדה או שזה באמת מתועד היכן שהוא?
משיב כתב:הסיפור על הצלת הילדים מהמנזר מסופר על הרב מפוניבז'.
https://www.facebook.com/HaRavZamirCohe ... 3444109406
עשרות פעמים שמעתי אותו ותמיד על הרב כהנמן.
http://www.meirtv.co.il/site/alon.asp?id=1525
הגאון הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל
הרב רונן טמיר
הקטע הרלוונטי מתוך דבריו:
"זה היה לפני שנים רבות, לאחר השואה. הייתי בת 4, אמא החביאה אותי במנזר "סן-פטר" בליטא. היא חיבקה אותי ואמרה בדמעות: 'עד שאחזור, זכרי! את יהודיה, בת לעם הנבחר, בת לעם ישראל, במשך היום ילמדו אותך דת אחרת. בלילה, אחרי כיבוי אורות, אמרי 'שמע ישראל' והתפללי לאבינו שבשמים שישמור ויגן עלייך'. אמי עזבה ומאז לא ראיתיה. שמרתי באדיקות על אמירת 'שמע ישראל' בלילה לפני השינה. ואז, ערב אחד הוא הופיע, איש גבוה עם זקן לבן ארוך וכובע שחור.הוא לקח כסא קטן, ועמד עליו באמצע החדר, עמד ושתק. ופתאום התחיל לבכות. ואז התחיל לשיר: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ואחר כך: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים'. גם אנחנו בכינו איתו. קמנו אליו, אני ואנט, פטריסיה ומרים. כל מי שהרגישה שיש לה נשמה יהודית. וכך, בבכי ובשירה, עזבנו את המנזר. הלכנו עם המלאך שבא להחזיר אותנו הביתה, לעם ישראל" (מתוך עדות ניצולת שואה על פעלו של הרב כהנמן זצ"ל)
וונדרבר כתב:משיב כתב:הסיפור על הצלת הילדים מהמנזר מסופר על הרב מפוניבז'.
https://www.facebook.com/HaRavZamirCohe ... 3444109406
עשרות פעמים שמעתי אותו ותמיד על הרב כהנמן.
http://www.meirtv.co.il/site/alon.asp?id=1525
הגאון הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל
הרב רונן טמיר
הקטע הרלוונטי מתוך דבריו:
"זה היה לפני שנים רבות, לאחר השואה. הייתי בת 4, אמא החביאה אותי במנזר "סן-פטר" בליטא. היא חיבקה אותי ואמרה בדמעות: 'עד שאחזור, זכרי! את יהודיה, בת לעם הנבחר, בת לעם ישראל, במשך היום ילמדו אותך דת אחרת. בלילה, אחרי כיבוי אורות, אמרי 'שמע ישראל' והתפללי לאבינו שבשמים שישמור ויגן עלייך'. אמי עזבה ומאז לא ראיתיה. שמרתי באדיקות על אמירת 'שמע ישראל' בלילה לפני השינה. ואז, ערב אחד הוא הופיע, איש גבוה עם זקן לבן ארוך וכובע שחור.הוא לקח כסא קטן, ועמד עליו באמצע החדר, עמד ושתק. ופתאום התחיל לבכות. ואז התחיל לשיר: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ואחר כך: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים'. גם אנחנו בכינו איתו. קמנו אליו, אני ואנט, פטריסיה ומרים. כל מי שהרגישה שיש לה נשמה יהודית. וכך, בבכי ובשירה, עזבנו את המנזר. הלכנו עם המלאך שבא להחזיר אותנו הביתה, לעם ישראל" (מתוך עדות ניצולת שואה על פעלו של הרב כהנמן זצ"ל)
גם אני שמעתי את הסיפורים האלו, על הרב מפוניבז'.
ועכשיו ראיתי מה שהובא מר"ר טמיר, (שאר הדברים שצויינו חסומים), ולדבריו הרב מפוניבז' ביקר אחרי השואה במנזר בליטא. והדברים נראים קצת תמוהים.
כי לפי המובא בספר תולדותיו "הרב מפוניבז'" (לר"א סורסקי) חלק ב' עמ' רנ"ו, הרב זצ"ל יצא מארץ ישראל אחרי פסח תש"ז למסע נדודים באירופה המערבית, באיטליה, צרפת, ואנגליה, לפגוש ניצולים, ולאתר יתומים, וגם לאסוף כסף לבנין הישיבה. ואין שום רמז שנסע אחרי השואה לליטא.
מאיר סובל כתב:כמה שנים עברו מאז נסע הרב מפוניבז' לאירופה ו/או לליטא עד שכתב סורסקי את ספר התולדות?
מה שהביאו לסורסקי ממכתבים או מספרים ועדויות, את זה הוא ערך.
מה שלא הובא לידיו, לא נכתב ולא נערך.
אין שום ראיה מאי כתיבה, אלא על אי השגת חומר בידי זה [נכד או אחר] שהביא את חומר הגלם לסורסקי.
מתפעל כתב:בספר 'מעשה שהיה' קראתי סיפור שהרב קוק בהיותו באנגליה, הוזמן למסיבת אירוסין של הרב הרצוג. אח"כ הודיעו לו בצער שהשידוך התבטל ולא תתקיים המסיבה. הרב קוק מיד חשב על שידוך עם בתו של הרב הילמן, התקשר והציע את השידוך, ואכן הצדדים התרצו. ועל הכל, הדבר התבצע כל כך מהר, שהספיקו לערוך את מסיבת האירוסין באותו ערב. יש לזה סימוכין?
משוש דורים כתב:יש מכתב ידוע של בעל הלשם אליו, על סדר לימוד הקבלה למתחילים.
מתפעל כתב:יישר כח חלמיש, תמונות יפות,
מה לגבי הספר הזה? אתה מברר לי?
פשיטא שאין שום קשר בין הפיסקה ב"לשלושה באלול" שכתב הרצי"ה זצ"ל [בשם הרב הרצוג, ולא עליו ח"ו], לסיפור בספר מעשה שהיה.
הרב הרצוג לא היה בבחרותו ח"ו מקולקל במידות שצריך לומר עליו משפט חמור כמו "המאור שבה"!
מתפעל כתב: יישר כח על המאמר באנגלית. אמנם אני קורא אנגלית, אבל זה לא בא לי בקלות.
האם אתם ממליצים להתאמץ? מישהו קרא את זה ואולי יכול ליתן לנו תמצית דבריו?.
מתפעל כתב:מי אתם מזהים פה עם הרב קוק ומהו הארוע?
מתפעל כתב:מי אתם מזהים פה עם הרב קוק ומהו הארוע?
מתפעל כתב:יש סיפור מפורסם איך שהרב הרצוג הצליח להציל ילדים ממנזר שאם המנזר התעקשה כי אין שם אף יהודי, והרב כינס את כל הילדים ושאלם אם הם יהודים, אף אחד לא ענה. אז הרב הרצוג צעק: שמע ישראל , ולפתע כמה ילדים הניחו ידיים על העיניים באופן אוטומטי , גירסא דינקותא.
האם זו אגדה או שזה באמת מתועד היכן שהוא? לכאורה לגבי בנים, היה ניתן לבדוק אם הם נימולים, להבדיל אלף הבדלות, כפי שעשו הצוררים ימח שמם.
פייק היסטורי סטורי? / דוד חרמץ
עשרות שנים מסופר סיפור היסטורי על הרב הראשי הרצוג, שאיתר לאחר השואה, ילדים יהודים במנזרים, בדרך מקורית: בכל מנזר הוא קרא בפני ילדי המקום את קריאת 'שמע ישראל'. למשמע קריאה זו פרצו ילדים רבים בזעקות שבר: 'טאטע', 'מאמע' (אבא, אמא) גם במגזר החרדי עובר הסיפור מדור לדור, אלא שבמרכזו עומד הרב יוסף כהנמן, שהיה ראש ישיבת פוניבז' כעת קובעת חוקרת השואה, ד"ר אמונה נחמני-גפני, שמדובר במיתוס
לאחרונה צפיתי ביו-טיוב בקליפ 'שמע ישראל' של יעקב שוואקי. בפתיח שלו נכתבו השורות הבאות: "מסופר על הרב יוסף כהנמן (שהיה מייסד וראש ישיבת פוניבז' בארץ; ד"ח), שעסק רבות בגילוי ילדים יהודים שנמסרו בזמן השואה, להשגחה אצל נוכרים, ע"י הוריהם.
"באחד הימים הוא הגיע למנזר גדול, שנודע לו כי בין ילדיו מספר גדול של יהודים. ראש המנזר קיבל אותו בעוינות גלויה. כששמע את מטרתו אמר: 'אני מקצה לך חמש דקות בלבד להיכנס ולאתר בין כל הילדים השוהים פה את היהודים שבהם'.
"הרב כהנמן נדהם. הרי חמש דקות הן זמן פחות ממגוחך, אבל מחוסר ברירה הסכים. בערב, לפני השינה, הוא נכנס לאולם ובו עשרות ילדים, הגביה את קולו וצעק: 'שמע ישראל!' "והנה החלו בוקעים קולות רבים מפינות שונות באולם: 'טאטע', 'מאמע' (אבא, אמא)".
שורות הפתיחה של הקליפ עוררו בי תמיהה גדולה. מאז ימי נעוריי, התקופה בה התחלתי לחפור בנושא השואה, אני מכיר את הסיפור הזה, אלא שתמיד הוא היה בהקשר של הרב הראשי של ארץ ישראל באותה תקופה, הרב יצחק הרצוג. זאת ועוד: גם במסגרת עבודתי העיתונאית רבת השנים, ראיינתי כמה וכמה אנשי מקצוע בתחום השואה. לפחות בשני מקרים שכאלה, כך זכור לי כיום, העלו אנשי המקצוע את סיפורו של הרב הרצוג וקריאות 'שמע ישראל' שלו במנזרים. שיטוט מהיר בגוגל מלמד שגם מכללות להכשרת מורים לא מדלגות על תיעוד היסטורי זה.
בחומר שהנפיקה 'מכללת הרצוג' (כמה סימבולי...) כתוב: "הרצוג היה נכנס לפנימיות של מנזרים באישון לילה, עומד באמצע החדר וצועק 'שמע ישראל'. אותם ילדים, שקמו ממיטותיהם והחלו לצעוק 'מאמע-מאמע', היו ללא ספק מבני עמנו..."
בימי חול המועד האחרונים - בין ובזמן הטיולים - ניסיתי לברר, מי מבין שני הרבנים אכן ביצע את החילוץ המדהים הזה מהמגרש הביתי של הנוצרים. בסופו של יום, הגעתי לחוקרת שואה - שאם היא אכן צודקת בקביעתה ההיסטורית - אזי המסקנה שלה יכולה לשמש אב-טיפוס ודוגמה לכותרת: איך נולד מיתוס היסטורי, שאין לו שום ביסוס.
"זה סיפור יפה שתפס אחיזה"
בערך 'יצחק אייזק הלוי הרצוג' בוויקיפדיה כתוב: "בשנת 1946 יצא למסע ברחבי אירופה כדי לשכנע את ניצולי השואה לעלות לארץ ישראל. במהלך המסע נפגש עם מדינאים שונים ועם האפיפיור פיוס ה-12, ממנו ביקש להחזיר לחיק היהדות את הילדים היהודים מהמנזרים שבהם הוסתרו כדי להציל את חייהם, אך נענה בכתף קרה. עקב כך פעל באופן אישי וכיתת רגליו ממנזר למנזר, כדי להוציא את הילדים היהודים מן המנזרים".
הערת שוליים (מספר 7) המסומנת בסוף פסקה זו שולחת, את המתעניין לאסמכתא לדברים אלה, לכתבה שכתב "ש.ע" ב'מעריב' באפריל 1964 (18 שנה לאחר מסעו זה של הרב הרצוג לאירופה). אלא שמי שקורא את הרשימה של ש"ע לומד בהרחבה על פגישותיו של הרב הראשי עם האפיפיור, עם מדינאים ועם מפקדי צבא. לשני דברים אין זכר באותה כתבה: לכך שהוא אכן כיתת את רגליו בין מנזרים שונים, וגם, כפועל יוצא מכך, לסיפור קריאת 'שמע ישראל' שלו.
גם בערך 'יוסף שלמה כהנמן' בוויקיפדיה אין כל אִזכור לפעילות של הרב כהנמן לאחר השואה, להצלת ילדים יהודים ששהו במנזרים.
בין חוקרי השואה שהטרדתי בימי החג, כאילו אין באותה שעה פסטיבל מחולות עמים בכרמיאל, הייתה גם ד"ר אמונה נחמני-גפני, שעשתה את הדוקטורט שלה בנושא הוצאת ילדים יהודים מנוצרים, בפולין, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה.
"דבר אחד ברור לי לחלוטין", אמרה לנו ד"ר נחמני-גפני, "לא הרב הרצוג ולא הרב כהנמן הלכו אישית למנזרים ובקריאות 'שמע ישראל' אִתרו ילדים יהודים. זה סיפור מאוד יפה, שתפס לו אחיזה עם השנים, אבל הוא לא יכול היה לקרות, וכל זאת מבלי לגרוע מפעילותו הדרמטית של הרב הרצוג למען ילדים ניצולי שואה".
וכאן מונה נחמני-גפני את הסיבות שלדעתה מיתוס זה כלל לא יכול היה להתרחש: "לפני הכל אם תעשה חשבון פשוט, תראה שלא יכול היה להיות מדובר בילדים. הרב הרצוג הגיע לאירופה לטובת מטרה זו בשנת 46'. לצורך התרחיש בוא נאמר שהוא נכנס למנזר וקרא קריאת 'שמע ישראל'. אלה שהיו מסוגלים לזכור את התפילה הזו – לאחר שלא התפללו אותה כבר 7-8 שנים - היו צריכים להיות לפחות בני 4-5 כשפרצה המלחמה. כלומר בשנת 1946, בעת מסע הרצוג, הם היו כבר בני 12-13. מי שהיה פחות מהגיל הזה – התפילה הזו לא אמרה לו כלום. אני לא אומרת שלא היו נערים יהודים במנזרים, אבל הסיפור על ילדים שצועקים 'טאטע, מאמע' בעקבות קריאות 'שמע ישראל' צריך לקבל את הפרופורציות הנכונות, גם מההיבט של, באלו גילאים זה היה יכול להיות".
בנוסף, אומרת נחמני-גפני: "תבדוק באיזה גיל היו הרבנים הרצוג וכהנמן בשנת 46'. אני לא זוכרת בדיוק, אבל בטוח שהם לא היו צעירים. לא הגיוני שהם, בגילם, עברו במסע ממנזר למנזר".
בדיקה נוספת בוויקיפדיה מעלה את הנתון הבא: הרצוג וכהנמן היו באותה שכבת גיל - שניהם ילידי 1888. במילים אחרות, בשנה עליה אנחנו מדברים הם היו בני 58.
גם עדותו של הרב דוד סקולסקי, מנכ"ל 'גנזך קידוש השם' (המוסד החרדי המקביל ל'יד ושם'), שוללת את האפשרות שהרב כהנמן הסתובב בין מנזרים עם קריאות 'שמע ישראל', כסוג של נייר לקמוס לזיהוי ילדים יהודים.
"אתה תופס אותי באמצע חול המועד ואני לא בגנזך בימים אלה", אמר לי סקולסקי לפני מספר ימים, "ולכן כל מה שאני אומר הוא מהזיכרון. הסיפור הזה אכן מוכר לי, אבל לא מסתדר לי שהרב כהנמן הוא זה שעשה את זה. יכול להיות שעשה את זה לייבל זמוש". (אל דמותו ופועלו של לייבל זמוש נגיע בהמשך).
שעה קלה לאחר מכן התקשר סקולסקי והוסיף: "דיברתי עכשיו עם הרב אהרון סורסקי, שכתב את הביוגרפיה על הרב כהנמן, והוא אמר לי שהסיפור הזה, בהקשר של הרב כהנמן, הגיע גם לאוזניו, אך הוא לא מצא לזה שום סימוכין ולכן לא הביא זאת בספרו 'הרב מפוניבז'".
כישלון פגישת הרב הראשי והאפיפיור
ובחזרה לד"ר נחמני-גפני. "טיעון נוסף ששולל את האפשרות שהרב הרצוג עשה זאת הוא בשל מעמדו - הרב הראשי של ארץ ישראל", היא אומרת. "לא שזה לא מכבודו ללכת למנזרים להציל ילדים, אבל יותר הגיוני שהוא יפעיל את השפעתו למען הצלת הילדים בדרג שבו הוא אכן פעל: פגישה עם האפיפיור ועם אישים רמי מעלה אחרים. את ההליכה למנזרים או למקומות אחרים הוא יכול להשאיר לצעירים ממנו שאינם מפורסמים – אנשים שאין שום סיכוי שהאפיפיור או דיפלומטים בכירים ייענו לבקשות שלהם להיפגש איתם".
לא רק זאת אף זאת: עצם מעמדו כרב הראשי של ארץ ישראל אמור להביא תיעוד היסטורי בדמות כיסוי תקשורתי. "תביט", היא מוסיפה, "למסע של הרב הרצוג לאירופה היה כיסוי עיתונאי. אם הוא היה מסתובב במנזרים והיה קורא קריאות 'שמע ישראל', זה היה מקבל ביטוי בתקשורת העברית, והיהודית בכלל. אני לא מכירה תיעוד כזה".
וכפי שכבר הבאנו בתחילת הכתבה, גם האסמכתא העיתונאית שמביא ויקיפדיה לא נותנת כל אישוש לקביעה שהרב הרצוג "כיתת רגליו ממנזר למנזר, כדי להוציא את הילדים היהודים מן המנזרים", כפי שמתארת האנציקלופדיה האינטרנטית.
"צריך להבין שגם כניסת יהודים למנזרים, לחלץ ילדים שעברו הטבלה, זו בעיה מבחינת הדת הנוצרית", ממשיכה נחמני-גפני. "הטבלה לנצרות היא אחת משני הסקרמנטים (הצינורות להעברת החסד האלוהי למאמין הנוצרי; ד"ח) המרכזיים (בנוסף, יש עוד כמה סקרמנטים, אלא שהם בעלי עוצמה נמוכה יותר). ברגע שמישהו עבר הטבלה, הוא עשה מעשה בלתי הפיך. אי-אפשר להחזיר אותו בחזרה למה שהוא היה בעבר".
במהלך מסעו של הרב הרצוג לאירופה הוא נפגש, כאמור, במרץ 46' עם האפיפיור. הרצוג אמר לג'ובאני פאצ'לי, הלוא הוא פיוס ה-12: "יש לך מאות מיליונים של ילדים נוצרים, לנו נותרו מתי מעט. כעשרת אלפים ילדים של עמנו נמצאים אצלך. מדוע שלא תנחה את מאמינך לשחרר אותם?"
האפיפיור עטף את תשובתו במילים דיפלומטיות, אבל הוא לא ממש סייע לו בהגשמת משאלתו.
"האפיפיור לא יכול היה לקבל את בקשתו", אומרת נחמני-גפני. "אי-אפשר לבטל את ההטבלה. זה, כאמור, צעד בלתי הפיך. מצד שני, האורח שלו היה איש מרשים, שכל מי שנפגש איתו נשבה בכריזמה שלו. הוא היה משכיל, דוקטור, שולט בשפות, שולט בתרבות הכללית ובעל קסם אישי רב. כך שלמרות שהאפיפיור סירב לו, מתוך כבוד אליו הוא עשה זאת בדרך מתוחכמת".
בשורה התחתונה - סיפור 'שמע ישראל' לא היה ולא נברא?
"את זה אני לא יכולה לקבוע", נזהרת נחמני-גפני שלא לשחוט רפת שלמה של פרות קדושות. "היו הרבה אנשים אכפתיים, שפעלו אחרי השואה לאתר ילדים, שהוריהם הסתירו אותם אצל שכנים נוצרים, בתי יתומים או מנזרים. היה בחור בשם לייבל זמוש, שהלך לבתי מרזח וכטוב לבו במשקה, כביכול, היה מדבר בקול על כך ש'אנחנו הפראיירים של היהודים. שמרנו על הילדים שלהם בזמן המלחמה ועכשיו המלחמה הסתיימה ויהודים מחפשים את אותם ילדים ואנחנו לא מוסרים אותם וממשיכים להאכיל אותם'. ואז הוא עצר את שטף דיבורו, ופתאום מי שישב לידו אמר: 'כן, פיטר, השכן שלי, הוא אידיוט כזה, שעדיין מאכיל את הילד היהודי שנמצא אצלו כבר כמה שנים'. וכך לייבל זמוש היה מגיע אל אותו פיטר, לדוגמה.
"הייתה אישה בשם דבורה (מרישה) זילבר מלובלין, שהקימה בשוק המקומי דוכן לחלוקה חינמית של ממתקים לילדים. כשהיו מגיעים ילדים, היא דובבה אותם: אם הם מכירים ילדים מאומצים באזור? האם הם שמעו על כאלה שהגיעו לשכונה שלהם בזמן המלחמה, וכיוצ"ב. באמצעות דוכן זה היא הצילה 34 ילדים בתקופה קצרה, יחסית.
"כך שמאוד הגיוני שבתוך קשת היוזמות היצירתיות הללו, היה מי שגם חשב על הרעיון של 'שמע ישראל', אם כי כפי שכבר דיברנו על זה – ההברקה הזו יכולה הייתה לסייע רק באיתור נערים, ולא ילדים".
איך בעצם אנשי הדת הנוצרים אִפשרו להיכנס לתוך מנזרים לחפש יהודים? הרי אמרת שברגע שבוצעה הטבלה של אותם ילדים, זה מעשה בלתי הפיך. אם כך הם לא יכולים לחזור לחיק העם היהודי.
"זו שאלה נכונה והתשובה לכך היא שבנקודות הקצה, במנזרים השונים, נמצאים אנשים שונים. ואנשים שונים מתנהגים בצורה שונה. היו כמרים שאכן סירבו והיו כמרים, שהיו מוכנים לשתף פעולה. למה הם שיתפו פעולה? משום שהם היו אנושיים יותר. ואלה ששיתפו פעולה עם המחלצים מצאו פתרונות יצירתיים, בדיוק כמו שזה קורה גם בקרב אנשי דת בדתות אחרות. אחד הטיעונים של הכמרים המקלים היה, שהטבלה כמו שעברו ילדי היהודים - שלא נעשתה מהכרה ובשלות ונכונות אישית - אינה הטבלה של ממש וממילא לא נעשה כאן דבר משמעותי או בלתי הפיך".
רכבת ההצלה של הרב הרצוג
אם את קריאות 'שמע ישראל' עשה בחור עלום שם, מה ההסבר שלך לכך שהסיפור הזה נדבק דווקא לרב הרצוג?
"זה קרה בשל שתי סיבות מרכזיות: הראשונה - לרב הרצוג היה קשר לנושא. בתוקף תפקידו כרב ראשי הוא קיבל אין-ספור מכתבים מיהודים, שכתבו לו שילד ממשפחתם הושאר בשנות השואה אצל משפחה נוצרית או בבית יתומים או במנזר, וכעת הם לא יודעים היכן אותו ילד או שהם יודעים, אבל הנוצרים מסרבים לשחרר אותו. המכתבים הללו טִלטלו את הרב הרצוג וגרמו לו ליזום מבצע הצלה נרחב. הוא הפעיל רשת של פעילים באירופה, שתפקידם לאתר את הילדים ופעל גם לגיוס נרחב של כספים, לצורך מטרה זו. מחיר הפדיון היה כ-50 דולר לילד – סכום עתק באותה עת למשפחה פולנית ממוצעת. למעלה מ-500 ילדים כאלה אותרו והגיעו ארצה במסע שנקרא 'רכבת הרצוג' או 'רכבת ההצלה'. אין חולק שהרוח החיה מאחורי מבצע זה היה הרב הרצוג. הוא אפילו תיווך ותיאם בין קבוצות שונות, שפעלו בנושא הצלת הילדים, כדי למנוע מצב שחוסר תיאום יפגע בהשגת התוצאות הרצויות. אני לא יודעת אם יש עוד נושא שהייתה לו מעורבות אישית כל כך גדולה כמו במבצע הצלה זה. כאן היה הקשר הראשון, שיצר את המיתוס על הליכתו ממנזר למנזר וקריאות 'שמע ישראל'.
"על הקשר הזה נוסף עוד נדבך, שגם הוא עונה על שאלתך: תגיד לי אתה, איזה סיפור יעשה עליך יותר רושם: אם אספר לך שאת קריאות 'שמע ישראל' עשה בחור, שפעל בהשראת יוזמת הרב הרצוג, או אם אספר לך שאת זה עשה לא פחות מאשר הרב הראשי לארץ ישראל, שצעק בלב המנזר 'שמע ישראל' ובתגובה קראו הילדים לעברו 'אבא-אמא'? וכמו שאצלך, ההבדל בין הגרסה הראשונה לגרסה השנייה הוא הבדל של בין שמיים וארץ, כך זה אצל כולם. כך נולד סיפור. כך נולד מיתוס. כך נולדת אגדה. מי ששמע את זה בגרסת הרצוג כגיבור הסיפור, אהב את זה והמשיך הלאה וגם אלה ששמעו ממנו, אהבו את מה ששמעו והעבירו לאחרים..."
הרב דוד סקולסקי, יש לך הסבר למה הסיפור הזה נדבק במגזר החרדי דווקא לרב כהנמן?
סקולסקי: "הרב כהנמן הקים בבני ברק מוסד לילדים ניצולי שואה ופעל בכל מאודו לעזור להם. אולי זה היה השורש לטעות".
המיתוס הזה היה על סף פיצוץ – לפחות בהקשר של הרב הרצוג – לפני כשנתיים כש'רשת' יצרה ושידרה בערוץ 2 את הסרט 'רכבת לחיים', ובמרכזו סיפור הצלת מאות ילדים ביוזמתו של הרב הרצוג. נחמני-גפני הייתה יועצת מקצועית ליוצרי הסרט, וראיונות איתה משובצים במספר מקומות באותו סרט. בזמן עשייתו, היא מספרת, נפגש במאי ומפיק הסרט, לארי פרייס, עם ח"כ יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי הרצוג, ושיתף את הנכד בכך שטענת נחמני-גפני סיפור קריאות 'שמע ישראל' של סבו במנזרים, לא היה ולא נברא.
איך הוא הגיב?
"בבגרות וברציונאליות. בוז'י הוא איש מאוד לוגי וכשהוא שמע מדוע לדעתי זה לא קרה עם הסבא שלו, הוא הגיב: 'יכול להיות שהיא צודקת'".
למה לא מצאת לנכון לשלב בסרט הזה את הפרכת מה שאת רואה כמיתוס, המיוחס לרב הרצוג?
"כי הנושא המרכזי של הסרט היה הצלת הילדים באמצעות רכבת הרצוג, ולא הפרכת מיתוסים היסטוריים, שנולדו ללא כל בסיס".
החשיפה פורסמה לראשונה ב-'471-העיתון שמחבר'.
תאריך: 23/04/2017
http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-119527-00.html
וכאן מונה נחמני-גפני את הסיבות שלדעתה מיתוס זה כלל לא יכול היה להתרחש: "לפני הכל אם תעשה חשבון פשוט, תראה שלא יכול היה להיות מדובר בילדים. הרב הרצוג הגיע לאירופה לטובת מטרה זו בשנת 46'. לצורך התרחיש בוא נאמר שהוא נכנס למנזר וקרא קריאת 'שמע ישראל'. אלה שהיו מסוגלים לזכור את התפילה הזו – לאחר שלא התפללו אותה כבר 7-8 שנים - היו צריכים להיות לפחות בני 4-5 כשפרצה המלחמה. כלומר בשנת 1946, בעת מסע הרצוג, הם היו כבר בני 12-13. מי שהיה פחות מהגיל הזה – התפילה הזו לא אמרה לו כלום. אני לא אומרת שלא היו נערים יהודים במנזרים, אבל הסיפור על ילדים שצועקים 'טאטע, מאמע' בעקבות קריאות 'שמע ישראל' צריך לקבל את הפרופורציות הנכונות, גם מההיבט של, באלו גילאים זה היה יכול להיות".
מחולת המחנים כתב:וכאן מונה נחמני-גפני את הסיבות שלדעתה מיתוס זה כלל לא יכול היה להתרחש: "לפני הכל אם תעשה חשבון פשוט, תראה שלא יכול היה להיות מדובר בילדים. הרב הרצוג הגיע לאירופה לטובת מטרה זו בשנת 46'. לצורך התרחיש בוא נאמר שהוא נכנס למנזר וקרא קריאת 'שמע ישראל'. אלה שהיו מסוגלים לזכור את התפילה הזו – לאחר שלא התפללו אותה כבר 7-8 שנים - היו צריכים להיות לפחות בני 4-5 כשפרצה המלחמה. כלומר בשנת 1946, בעת מסע הרצוג, הם היו כבר בני 12-13. מי שהיה פחות מהגיל הזה – התפילה הזו לא אמרה לו כלום. אני לא אומרת שלא היו נערים יהודים במנזרים, אבל הסיפור על ילדים שצועקים 'טאטע, מאמע' בעקבות קריאות 'שמע ישראל' צריך לקבל את הפרופורציות הנכונות, גם מההיבט של, באלו גילאים זה היה יכול להיות".
הכותבים יוצאים מתוך נקודת הנחה שמסירת הילדים למנזרים ולבתי הנוצרים החלה מיד עם פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939, אלא שכנראה מסירת היהודים בפולין התחילה בעיקר בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, בערך משנת 1942 אחרי החלטת 'הפתרון הסופי' של הנאצים ימ"ש לקראת חיסול הגטאות, ומשכך אין זה מופרך שילד שנמסר בגיל 3-4 בשנים 1942-3 יוכל לזכור בשנת 1946 את קריאת שמע ישראל שהיא בדם נפשו של כל יהודי.
חזור אל “משפחות סופרים וימות עולם”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 26 אורחים