יקום פורקן ע''י הש''ץ בקול או ע''י הציבור

[ישי]

ברצוני לעורר על המנהג שנהגו לומר לפני תפילת מוסף בשבת, את היקום פורקן השני, שנראה מהנוסח יברך יתכון יפיש חייכו, תתפרקוןן וכו' שהוא נאמר רק ע''י הש''ץ בקול רם שמברך את הציבור, ופלא גדול שהנוהג שכל הציבור אומרים אותו.

[מבי מדרשא]

מהנוסח אין הכרח, דאפשר שגם מתפלל מברך את שאר המתפללים. ולהיפוך מנוסח ההערה המצורפת לכל סידור, שמענין לשאול את הת"ח והחוקרים המסתובבים בינותינו, מי הראשונים שהכניסו הערות אלו לתוככי הסידור, הרי שמשמע שהציבור יאמר זאת. דההערה כמדומני, היא שלא יאמר אדם יקום פורקן זה ביחידות בביתו, הרי שבבית הכנסת אומר כל אחד.

[חכם באשי]

ר' נתן הבבלי (עי' סדר החכמים וקורות העתים, ב, אוקספורד תרנד, עמ' 84), מספר, שבזמן הכתרתו של ראש הגולה, היו מוסיפים באמצע הקדיש ברכות לראש הגולה, ברכות הכלולות ב'יקום פורקן': "וכשמגיע בחייכון וביומיכון אומר: בחיי נשיאנו ראש גלות ובחייכון ובחיי דכל בית ישראל. וכשגומר הקדיש מברך ראש הגלות ואח"כ מברך ראשי ישיבות. וכשהוא גומר את הברכה עומד ואומר: מדינה פלוני וכל בנותיה כך וכך יבוא מהם, וזוכר כל המדינות שהן משלחות לישיבה, ומברך אותם, ואח"כ מברך האנשים שבהם שמתעסקים בנדבה עד שתגיע לישיבות".
הגעתי לפיסקא זו דרך מאמרו של ש' טל, 'יקום פורקן'.
משמע, איפוא, שאכן תפילה זו נועדה במקורה לשליח צבור, והוא בלבד אמרהּ. ורק לאחר מכן נשתרבב הדבר, שאף הקהל יאמרנה.
והרבה תפילות יש כיוצא בכך, כמו: 'והיה עם פיפיות עמך בית ישראל', שמתוכנו מוכח שהיא נועדה לשליח צבור בלבד (ובמקומו הארכתי בזה, בע"ה).
ואף ה'קדושה' הנאמרת בכל יום, יש בה פסוקים שנועדו להאמר אך ורק מפי הש"צ, ורק לאחר מכן התחיל גם הצבור לאומרו. והאריך בענין האחרון, רב"ש המבורגר, באחד מכרכי ספרו 'שרשי מנהג אשכנז', יעויין שם.

[המעיין]

מנהג האשכנזים (איני יודע מה מנהג הספרדים)
שאינם מניחים כמעט שום דבר לש"ץ לאמרו
ואחת הדוגמאות היא פיוטי ימים נוראים שבהם נראה ברור שהמנהג היה שהש"ץ אומר את החצי הראשון והציבור את החצי השני
ומתוך שהציבור לא יכול להמנע מלומר גם את חלק הש"ץ לכן אומרים את זה הפוך
כמו
לבוחן לבבות ביום דין (שזה מה שהיה הציבור באמת צריך להגיד ) לגולה עמוקות בדין (שאת זה הם אומרים שלא בדין אלא מתוך שמקדימים את אמירת הש"ץ)
והש"ץ גם הוא חוזר ואומר את חלקם ואת חלקו והכל יוצא הפוך מן הסדר וכן בשאר הפיוטים

[חכם באשי]

המנהג המקורי היה, שהש"צ אמר רק את ה'דלת' והקהל רק את ה'סוגר',
ולאחר מכן החל הציבור 'להחמיר' בעצמו, ויצא הסלט הזה.
והדברים ידועים. עי' לדוגמא, במבואו של גולדשמידט למחזור ימים הנוראים שהוציא לאור.
וכשבאים לדון על "יקום פורקן ע"י הש"צ בקול או ע"י הציבור", צריך לדעת - קודם לכל דבר - מהו המנהג המקורי, ורק אח"כ להסביר מה נוהגים היום ומדוע.

[בנשק]

כתב המחזור ויטרי סי' קכ"ח: לאחר שסיים המפטיר ברכותיו יאמר השליח ציבור בקול נעים ובכיוון הלב יקום פורקן בל' תפילה בארמית עכ"ל.
ושם קס"ו 'ואחר שנפטר המפטיר מברך החזן כל העוסקים בצרכי ציבור וראשי הישיבות שבכל מקום כו' עי"ש.

וכן נראה מחתימת הברכה שאומר 'ונאמר אמן' שזה הוא נוסח הש"ץ במקור, (ומענין שזה נראה גם על המי שברך שאח"ז).
אמנם בבעל המאור עירובין נ"ט א' נראה שהיו רגילין לאמרו הציבור, ואינו מוכרח, עי"ש.

ודרך אגב, מה שהזכירו כאן שהיקום פורקן השני אינו אומר היחיד, במ"ב כתב דהיחיד המתפלל בביתו לא יאמר שום יקום פורקן, וזה מהא דאמרי' שבת י"ב ב' כל השואל צרכיו כו', ובאמת שכבר במחזור ויטרי הנ"ל כ' לישב מה דאמרי' בל' ארמי מטעם דבי עשרה קדמה שכינה ואתיא, ועוד טעם דכי הוינן קמי הק' לא צריכינן למלאכי השרת לעיולי צלותא, עי"ש.

[מבי מדרשא]

דברי המחזור ויטרי אכן ברורים דהאמירה היא של הש"ץ‏. ומענין מהיכן נשתרש המנהג הנהוג כיום. ישר כח על הדברים. אך למה רמז כבודו בדברי בעל המאור, אולי יציעם לפנינו?
ובענין מה שהזכרתי גבי אמירת יקום פורקן הרי שלא דקתי ואין בכך משמעות כלל, דאפשר שהכונה דיחיד לא יאמרה דצריכה להאמר דוקא בשליח ציבור.

[בנשק]

משגרא דלישנא דהבעה"מ שם משמע שהציבור אומר, וכבר כתבתי דאינו מוכרח.

וכעת מצאתי בסידור עבו"י מרעדלהיים שהעיר כך, דמנוסח היקום פורקן הב' משמע דהש"ץ אומרו.

[מבי מדרשא]

אם יוכל להביאו לפנינו ישמח לבבינו. האם דיוקו מהנאמר אמן או מכלל היקום פורקן.

[בנשק]

דיוקו מכלל היקום פורקן שנאמר בל' הפונה לקהל.

הערתי דלעיל דמדוייק מהונאמר אמן, היא אף על היקום פורקן הראשון וגם על המי שברך שאחריהם.

[מנחם]

אם מדברים על 'ונאמר אמן', משהו מעניין:
בנוסח בני תימן אומר כל הציבור 'עושה שלום במרומיו' בסיום הקדיש, ואכן לא מסיימים 'ואמרו אמן' אלא 'אמן ואמן'.

[בנשק]

נוסח זה דבני תימן הוא נוסחת הרמב"ם בסדר התפילות ושם חותם אמן פ"א ולא אמן ואמן.