איתא בר"ה כח,א: כפאוהו פרסיים לאכול מצה יצא. וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' תעה,ד. והביא בספר הליכות שלמה (פרק ט הערה 136) שהקשה מרן הגרש"ז אויערבאך בשם הג"ר שמאי גינזבורג ז"ל דנהי דלא בעי כוונה, אבל מסתמא הרי לא היסב כדין והיאך יצא. ואמר הנ"ל, דמשו"ה נקטה הגמ' דווקא שכפאוהו פרסיים משום שכל אכילתם היתה בהסיבה כמבואר בברכות מו,ב. ולכן יצא יד"ח כיון דמיירי שהיסב אע"פ שעיקר האכילה היתה בכפיה.
אמנם הגרש"ז השיב בזה, דאף כי הוא דבר מחודד, מ"מ יש לדון שכאשר כל האכילה היא בכפיה, אפילו אם הוא היסב לא קיים מצות הסיבה כיון שאין זה דרך חירות. והוסיף עוד, שיש מקום לומר איפכא שכיון שהוא נתון ביד שבאים אינו שייך כלל ענין 'דרך חירות' גביה, ומקיים מצות מצה בלי הסיבה!
ובאמת עצם ההברקה הנ"ל כבר נמצאת בצפנת פענח הל' חו"מ, והשגת הגרש"ז כיון לה במועדים וזמנים ח"א סי' טו.
הוסיפו לקח ופלפול.