הודעהעל ידי מתפעל » ב' יוני 14, 2021 5:54 am
יהודי נשך את ר' בצלאל מוילנא
חכם גדול היה ר' בצלאל הכהן מוילנא זצ"ל, אבל יראתו קדמה לחכמתו.
על מאורע מעניין המעיד על גודל יראתו סיפר רבינו (רש"ש קרליץ זצ"ל) ,
שפעם בחולו של מועד פסח, ראה ר' בצלאל אדם מוביל עגלה, ובתוכה חבית יי"ש. כידוע היה היי"ש מעורב בתבואה, שהעמידוה בשמרי שכר, ודינו ככל תערובת חמץ בפסח, שאוסרת במשהו, ועוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא.
משראה ר' בצלאל את העגלה שבתוכה היי"ש, נזכר על אתר בהלכה, שחמץ בפסח הכל מצווין עליו לבערו , כדאיתא בב"ק צ"ח ע"ב.
מיד פתח את ברז החבית, כדי שישפך היי"ש ארצה.
משראה כן בעל העגלה , סגר תיכף את הברז, אך ר' בצלאל לא הירפה, ופתח שנית את ברז החבית,
וכך כמה וכמה פעמים, זה סוגר וזה פותח.
עד שקפץ עליו רוגזו של בעל העגלה, והוא עמד ונשך את ר' בצלאל בידו .
כיון שכן, אמר ר' בצלאל, אני כבר פטור".
[עמודי שש, עמוד 45]
אמנם יש להעיר דבגמרא שם, לא מצויין דין זה להלכה ברמב"ם ובשו"ע,
ויתכן ללמוד שכוונת הגמרא, הכל מצווין לשורפו, היינו הגזלן הזה שגזל חמץ לפני הפסח וקנאו, הוא חייב לשורפו וממילא השורף לא הזיקו. ולא שיש דין על אדם אחר לשרוף חמצו של השני.
מה הכוונה בסיפור שכאשר נשכו הרי הוא פטור, דין זה כמדומני נאמר בתוכחה, עד כדי הכאה, שאם האדם שאותו הוכיחו, מכה את המוכיח, הוא נפטר מלהשמיך להוכיח.
כאן, אם סבר הגאון רבי בצלאל, שיש עליו חיוב לשרוף, מנין לנו שנפטר בהכאה?