איש בער כתב:ויש להבין למה לא חשו חז"ל להודיענו, והרי חילוק גדול יש ביניהם, כגון בספיקות אי הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא או"ד ספיקא דרבנן ולקולא?
בן אדם כתב:מענין לענין באותו ענין.
אם כבר עסקינן בכך, תמיד נסתפקתי, האם הדרשות הן אכן הסיבה והמקור להדין דילפינן מיניה, או שהמקור האמיתי היא שנאמרה למשה בסיני מפי ה', אלא כדי שלא תשתכח רמזוה בקרא, ונמצא ש"הדרשה הגמורה" ג"כ אינו אלא אסמכתא, ואין הבדל עקרוני בין דרשה לאסמכתא. או שבאמת הקב"ה לא אמר למשה פרטי הדינים, אלא דרכי הדרש, ועל משה וכלל ישראל מוטלת החובה לגלות צפונות ורמזים אשר נרמזו בקרא, כדי לגלות פרטי דיני המצוות.
הפשטן כתב:בן אדם כתב:מענין לענין באותו ענין.
אם כבר עסקינן בכך, תמיד נסתפקתי, האם הדרשות הן אכן הסיבה והמקור להדין דילפינן מיניה, או שהמקור האמיתי היא שנאמרה למשה בסיני מפי ה', אלא כדי שלא תשתכח רמזוה בקרא, ונמצא ש"הדרשה הגמורה" ג"כ אינו אלא אסמכתא, ואין הבדל עקרוני בין דרשה לאסמכתא. או שבאמת הקב"ה לא אמר למשה פרטי הדינים, אלא דרכי הדרש, ועל משה וכלל ישראל מוטלת החובה לגלות צפונות ורמזים אשר נרמזו בקרא, כדי לגלות פרטי דיני המצוות.
זו מחלוקת ישנה בין הרמב"ם לרמב"ן. דעת הרמב"ם היא שהאסמכתא היא רק לזיכרון בעלמא (עיין בהקדמת פהמ"ש סי' ד ד"ה וכאשר; ומעי"ז שם: ד"ה החלק הראשון פירושים, וד"ה אם).
בן אדם כתב:דעת הרמב"ם ידועים, שאלתי אם ישנם ראשונים החולקים על דיעה זו.
בן אדם כתב:(למיטב זכרוני גם הראב"ד הולך בדרך זו). היכן נמצאת דברי הרמב"ן החולקים עליו?
בן אדם כתב:והיה צריך לנסח השאלה, למה לא חשו חז"ל לגלות אם היא דרבנן או דאורייתא, ולא אם היא אסמכתא או דרשה, כי שניהם שווים.
הפשטן כתב:בן אדם כתב:דעת הרמב"ם ידועים, שאלתי אם ישנם ראשונים החולקים על דיעה זו.
לא מצאתי בדבריך הראשונים רמז לך ששאלתך התייחסה רק לאלה החולקים על הרמב"ם.
בברכה המשולשת כתב:ודעת הריטב"א בר"ה שגם אסמכתא דרבנן אינה רק לזכר בעלמא אלא היא מכוונת הכתוב עצמו.
בן אדם כתב:בברכה המשולשת כתב:ודעת הריטב"א בר"ה שגם אסמכתא דרבנן אינה רק לזכר בעלמא אלא היא מכוונת הכתוב עצמו.
דבריו חידוש עצום, ובפרט מה שמסיים ואומר: "וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר".
הפשטן כתב:איש בער כתב:ויש להבין למה לא חשו חז"ל להודיענו, והרי חילוק גדול יש ביניהם, כגון בספיקות אי הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא או"ד ספיקא דרבנן ולקולא?
גם אם זו אסמכתא בעלמא, לא תמיד הדין הוא מדרבנן. לפעמים הדין מדאורייתא, אלא דלא ילפינן ליה מאסמכתא דקראי (אלא למשל מק"ו או שזו הל"מ וכדומה).
עיין: פסחים פא ע"ב, שם צו ע"ב, סוכה ו ע"א, נדרים מט ע"א, חולין עז סע"א, מנחות צב סע"ב.
בן אדם כתב:מענין לענין באותו ענין.
אם כבר עסקינן בכך, תמיד נסתפקתי, האם הדרשות הן אכן הסיבה והמקור להדין דילפינן מיניה, או שהמקור האמיתי היא שנאמרה למשה בסיני מפי ה', אלא כדי שלא תשתכח רמזוה בקרא, ונמצא ש"הדרשה הגמורה" ג"כ אינו אלא אסמכתא, ואין הבדל עקרוני בין דרשה לאסמכתא. או שבאמת הקב"ה לא אמר למשה פרטי הדינים, אלא דרכי הדרש, ועל משה וכלל ישראל מוטלת החובה לגלות צפונות ורמזים אשר נרמזו בקרא, כדי לגלות פרטי דיני המצוות.
הפשטן כתב:בן אדם כתב:בברכה המשולשת כתב:ודעת הריטב"א בר"ה שגם אסמכתא דרבנן אינה רק לזכר בעלמא אלא היא מכוונת הכתוב עצמו.
דבריו חידוש עצום, ובפרט מה שמסיים ואומר: "וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר".
ובזה חולק על הרמב"ם, שכתב להדיא בהקדמתו לפהמ"ש: "הסמיכום לפסוק זה, כעין סימן, כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מעניין הפסוק, וזהו עניין אומרם קרא אסמכתא בעלמא".
בן אדם כתב:הפשטן כתב:בן אדם כתב:דבריו חידוש עצום, ובפרט מה שמסיים ואומר: "וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר".
ובזה חולק על הרמב"ם, שכתב להדיא בהקדמתו לפהמ"ש: "הסמיכום לפסוק זה, כעין סימן, כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מעניין הפסוק, וזהו עניין אומרם קרא אסמכתא בעלמא".
דעת הרמב"ם היא בדיוק הפוך מהריטב"א, ואפילו דרשות בדאורייתא ממש אינם אלא רמז בעלמא. הייתי מצפה שיהיו ראשונים שיסברו שדרשות דאורייתא הם אכן כוונת הפסוק (כדברי המלבי"ם), ואילו אסמכתאות דרבנן אינם אלא רמז ואסמכתא בעלמא ולא כוונת הפסוק. ונראה שכן היא הדעה הרווחת בכלל ישראל.
מנצפך כתב:זכורני שהמהר"ל בהקדמת או תחילת אחד מספריו מאריך בביאור המשמעות של 'קרא אסמכתא בעלמא', מישהו מכיר?
בן אדם כתב:בברכה המשולשת כתב:ודעת הריטב"א בר"ה שגם אסמכתא דרבנן אינה רק לזכר בעלמא אלא היא מכוונת הכתוב עצמו.
דבריו חידוש עצום, ובפרט מה שמסיים ואומר: "וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא".
רש"י מסכת סוכה דף כח עמוד א
אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי - הנך תרי מילי ליכא למידרשינהו לתרוייהו מקראי, דאם זו ה' לרבות - אף זו ה' לרבות, ואם זו למעט - אף זו למעט, אלא על פי הלכה שנאמרה למשה מסיני באחד מהן לחילוף נאמרו שני דברים הללו, זו לחיוב וזו לפטור, וחדא מינייהו לאו ממשמעותא, אלא רבנן אסמכינהו אקראי, חדא ממשמעותא וחדא אסמכתא בעלמא, דאלו קרא חילופא משמע, ולמילתא אחריתי אתא.
אוצר החכמה כתב:איך עלה בדעתכם שהדרשות הן סימן בעלמא כשבכל הגמרא נראה שמחלוקת הדעות היא מחלוקת הדרשות.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 54 אורחים