גנזך כתב:קי"ל דמדאורייתא חיוב ק"ש הוא רק בפסוק ראשון או פרשה ראשונה
וחיוב פרשה שניה הוא מדרבנן
מדוע אין זה בכלל לא תוסיפו
הא לכאו' דומה לחמש פרשיות בתפילין
אבןטובה כתב:בגדר חטה אחת פוטרת את הכרי וכמה דמוסיף הוא תרומה
ויש איזה שיטות בזה בביה"ל וערוה"ש
ניים ושכיב כתב:גנזך כתב:קי"ל דמדאורייתא חיוב ק"ש הוא רק בפסוק ראשון או פרשה ראשונה
וחיוב פרשה שניה הוא מדרבנן
מדוע אין זה בכלל לא תוסיפו
הא לכאו' דומה לחמש פרשיות בתפילין
זו קושיה על כל תקנה דרבנן. והתשובה היא שבל תוסיף הוא כשאומרים שזה מדאו', לא כשאומרים שזה מדרבנן. עי' רמב"ם ממרים ב,ט.
אפרקסתא דעניא כתב:ידועה דעת הנצי"ב שהיא בעתם דעת מהר"ל שהובא בב"ח, שמצוות עשה שיש בהם שיעור הוא מינימום וכשמוסיף מקיים עוד מ"ע. לכן כל כזית מצה בליל ט"ו בניסן הוא קיום דאורייתא.
כמו כן מצוות ק"ש היא קריאת ד"ת, ולכן כל מה שמצטרף לזה הוא בגדר המצווה. וד"ז משמע גם מהרמב"ם שכולל פר' ציצית במצוות ק"ש.
אפרקסתא דעניא כתב:ידועה דעת הנצי"ב שהיא בעתם דעת מהר"ל שהובא בב"ח, שמצוות עשה שיש בהם שיעור הוא מינימום וכשמוסיף מקיים עוד מ"ע. לכן כל כזית מצה בליל ט"ו בניסן הוא קיום דאורייתא.
כמו כן מצוות ק"ש היא קריאת ד"ת, ולכן כל מה שמצטרף לזה הוא בגדר המצווה. וד"ז משמע גם מהרמב"ם שכולל פר' ציצית במצוות ק"ש.
אפרקסתא דעניא כתב:ידועה דעת הנצי"ב שהיא בעתם דעת מהר"ל שהובא בב"ח, שמצוות עשה שיש בהם שיעור הוא מינימום וכשמוסיף מקיים עוד מ"ע. לכן כל כזית מצה בליל ט"ו בניסן הוא קיום דאורייתא.
כמו כן מצוות ק"ש היא קריאת ד"ת, ולכן כל מה שמצטרף לזה הוא בגדר המצווה. וד"ז משמע גם מהרמב"ם שכולל פר' ציצית במצוות ק"ש.
גנזך כתב:ניים ושכיב כתב:גנזך כתב:קי"ל דמדאורייתא חיוב ק"ש הוא רק בפסוק ראשון או פרשה ראשונה
וחיוב פרשה שניה הוא מדרבנן
מדוע אין זה בכלל לא תוסיפו
הא לכאו' דומה לחמש פרשיות בתפילין
זו קושיה על כל תקנה דרבנן. והתשובה היא שבל תוסיף הוא כשאומרים שזה מדאו', לא כשאומרים שזה מדרבנן. עי' רמב"ם ממרים ב,ט.
ע' רמב"ן עה"ת שמביא ירושלמי כמה נביאים נצטערו על תקנת מגילה עד שמצאו לו סמך מן התורה, ומבואר להדיא דגם על דרבנן יש איסור
ומכל תקנות דרבנן לא שאלתי משום שהוא מדין משמרת, אבל כאן שהיא תוספת במצוה, לכאו' דומה ממש לה' פרשיות בתפילין.
וא"כ לכאו' הוא נוקט כדעת הראב"ד, ויש לו שתי ראיות נגד הרמב"ם ושתיהן ממקרא מגילה, אחת מהבבלי והשניה מהירושלמי.ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה יד א) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש [אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן]. ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקדוש ברוך הוא עיניהם וכו'. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקדוש ברוך הוא בתורה
אבל מה נעשה עם הראיה מהבבלי?היו מצטערין על דבר זה. לכתוב נקמות עמלק דכתיב הלא כתבתי לך שלשים בס' אלה שמות ובמשנה תורה ובס' שמואל וזה שאמר שלמה דבר ששילשתי לך אי אתה רשאי לרבעה לפיכך אין להוסיף במצוה זו כמו שהוסיפו שאר מצות דרבנן כיון שיש בה קצת סתירה לדברי תורה
והננו רואים שהוסיף על דבריו שבהל' ממרים שהמצוות דרבנן נועדו לחזק איזה ענין מדאו'. והיינו שהוא מוסיף תנאי שלא מספיק שיאמרו שדבריהם דרבנן, אלא שצריך גם שהדרבנן יחזק איזה ענין מדאו'. והיינו שלא רק בל"ת יש משמרת למשמרת אלא גם בעשה. ויתכן שזהו שהוקשה לגמ', שמצוה זו מיחזי כתוספת, דמהו הענין מדאו' שנתחזק. וע"ז באה התשובה שהוא כעין הלל, והיינו להודיע כי מי גוי גדול וכו'.ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה וכו' כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנ' לא תסור מכל הדבר וכו', ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות: אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות ערוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה: אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתנו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 98 אורחים