דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזוכה שדבריו מתקבלים ע”פ תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם… ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם?! וזה דבר שהשכל מכחישו ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולב"כ זכות
האדרת והאמונה כתב:אשאל את השאלה כך: האם יש לפוסקי הלכה שפסקו דין רק בגלל שכך השכל אומר (למרות שהתורה לא אסרה זאת)? האם זה מקובל?
--
ידועים לי דברי רנ"ג בהקדמתו לברכות ודברי הדור רביעי.
האדרת והאמונה כתב:ידועים לי דברי רנ"ג בהקדמתו לברכות ודברי הדור רביעי.
הגיונות כתב:האדרת והאמונה כתב:ידועים לי דברי רנ"ג בהקדמתו לברכות ודברי הדור רביעי.
וראה ג"כ את שכתב החזקוני מדוע נענשו בני המבול.
יש מאמר של הר' עמיטל 'מוסר טבעי', נדפס בתוך 'והארץ נתן לבני האדם', שהביא כו"כ מפרשים שפירשו בדרך ורוח הזו.
הגיונות כתב:יש מאמר של הר' עמיטל 'מוסר טבעי', נדפס בתוך 'והארץ נתן לבני האדם', שהביא כו"כ מפרשים שפירשו בדרך ורוח הזו.
האדרת והאמונה כתב:הגיונות כתב:יש מאמר של הר' עמיטל 'מוסר טבעי', נדפס בתוך 'והארץ נתן לבני האדם', שהביא כו"כ מפרשים שפירשו בדרך ורוח הזו.
עכשיו קראתי את המאמר הזה. ושם הוא כותב ככה: "אך מה יהיה הדין במקרה שבו לפני האדם מונח איסור דאורייתא מצד אחד, ובשר אדם מצד שני? הרי בשר אדם לרוב הדעות איננו לאו דאורייתא, ולכל היותר מדובר באיסור עשה או איסור דרבנן, ואם כן - הוא נחשב ל"קל"! האם באמת מן הראוי שהחולה יאכל בשר אדם ולא איסור דאורייתא כטבל או נבלה? נראה לי כדבר פשוט, שאין רצונו של הקב"ה שאדם יאכל בשר אדם..". האם זה מוסכם?
איש ימיני כתב:לא שמעתי על המושג סברא דאורייתא...
בברכה המשולשת כתב:האדרת והאמונה כתב:הגיונות כתב:יש מאמר של הר' עמיטל 'מוסר טבעי', נדפס בתוך 'והארץ נתן לבני האדם', שהביא כו"כ מפרשים שפירשו בדרך ורוח הזו.
עכשיו קראתי את המאמר הזה. ושם הוא כותב ככה: "אך מה יהיה הדין במקרה שבו לפני האדם מונח איסור דאורייתא מצד אחד, ובשר אדם מצד שני? הרי בשר אדם לרוב הדעות איננו לאו דאורייתא, ולכל היותר מדובר באיסור עשה או איסור דרבנן, ואם כן - הוא נחשב ל"קל"! האם באמת מן הראוי שהחולה יאכל בשר אדם ולא איסור דאורייתא כטבל או נבלה? נראה לי כדבר פשוט, שאין רצונו של הקב"ה שאדם יאכל בשר אדם..". האם זה מוסכם?
לא. (אבל זו גם דעת הדור רביעי שצויין לעיל)
סייג לחכמה כתב:אפ"ל טעם ומקור לזה ד'סברא דאורייתא היא' לפי מה שמחדש האבני נזר בתשובותיו (חיו"ד סימן ש"ו אות ט"ז) וז"ל:
ביאור שורש דברים אלו: הנה נתקשה המשנה למלך (פרק י מהל׳ מלכים) בשבועות שקודם מתן תורה אברהם ויצחק לאבימלך, עשו ליעקב, אליעזר לאברהם, הלא שבועה אינה מז׳ מצוות שנצטוו ב"נ.
ולי קשה עוד על 'שבועת הר סיני', שהוא יסוד קבלת התורה, והרי כ"ז שלא קיבלו התורה לא נצטוו על השבועה, ועוד שאפי׳ היו מצווים מ"מ כל כח השבועה משום שמצוה לא יחל דברו, ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה, ומה יוסיף השבועה באזהרות שבתורה כיון שהשבועה ג"כ אינה רק אזהרה.
ע"כ נראה ברורן של דברים, דודאי מי שנשבע לאחר זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים ואין צריך לזה שום אזהרה, והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר וכו', וה"ה הנשבע להקב"ה, אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה, בזה אין סברא, כי למי נתחייב, אם תאמר להקב"ה, מניין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה, לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וע"כ ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו, וזה מצד הסברא וכו' עיי"ש
וא"כ אתי שפיר מה דאמרו חז"ל "למה לי קרא סברא הוא", דכל 'שבועת הר סיני', שהוא יסוד קבלת התורה לא חלה על כלל ישראל אלא מכח "סברא" כמ"ש האבני נזר הנ"ל, ומשום הכי הוה סברא דאורייתא, ודו"ק.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 234 אורחים