והילכתא כוותיה דרב. ואף על גב דבכולי גמרא קי"ל דהילכתא כוותיה דרב באיסורי, הוצרך לפסוק כאן הלכה כמותו משום דאיכא אמוראי דפסקי כשמואל.
והשתא דלא איתמר כו' - לית ליה הא דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מט:) הלכתא כשמואל בדיני וכרב באיסורי א"נ הכא מסתבר טעמא דרב אף על גב דדחקינן מתניתין אליביה.
יש לציין שהכלל חסר בקטע גניזה אחד של מסכת בכורות וכנראה אינו מעיקר התלמוד. ראה: J. Milgram, "Methodological Musings on the Study of 'Kelalei Pesak': 'Hilkheta ke-Rav be-Issurei ve-khi-Shemuel be-dinei'", Journal of Jewish Studies, 61 (2010), pp. 278-290
מיללער כתב:בבא מציעא יד-טו נחלקו רב ושמואל בב' דינים במוכר שדה שאינה שלו, ובסוף דף טו: פסק רבא כרב בשני הדינים, וכן םוסק רבא דלא כשמואל שאחריות ט"ס בין בהלוואה ובין בשטרי מו"מ
האם רבא חולק על הכלל דהלכתא כוותיה דשמואל בממונא, או שרק באלו הדינים אינו פוסק כוותיה?
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 180 אורחים