אוצר החכמה כתב:כיוון שהבאת רק קטע קשה להיות בטוח למה הכוונה. אבל אם הייתי קורא רק את הקטע הזה הייתי מבין את זה באופן הבא.
שפשוט לו שאי אפשר לברך לקדש את האשה לפני הקידושין, אולי מהטעם הידוע שמא לא תרצה. (לדעתי אפשר לחלק בזה בין אשר אסר לבין לקדש את האשה) ועל זה שואל שאם כך למה לא יברכו אחרי הקידושין. ומשיב שחששו שאם לא יברך יסברו שלא היה קידושין ואתי לידי תקלה.
אני מעתיק שוב, בתוספת מתחילת הנושא:
ובדין היה לנו לברך 'אקב"ו לקדש את האשה', אלא מפני שלפעמים אולי תחזור האשה את ידה ותהיה ברכה לבטלה.
ואם תאמר היה לנו ליתן לה החפץ ואחר כך יברך לקדש את האשה, מידי דהוה אבירכת מילה ולהכניסו וכן בטבילה ובדומיהם.
ויש לומ', דהכא אי אפשר בעניין אחר, דהכא מאי נעביד, ליתב לה מקמיה ברכה והדר לבריך נפיק חורבא מיניה דאלתר דיהיב לה שוה פרוטה נתקדשה מיד ולפעמים ישכח ולא יברך אח"כ לקדש את האשה ויאמרו לא נתקדשה ואתו לשרויי אשת איש לעלמא, דוודאי מקודשת היא, כיון שנתן לה שוה פרוטה בתורת קידושין.
אכן בעזרת דבריך, אני מבין כעת את הדברים אחרת. המושכל ראשון הוא שמברכים 'לקדש' כמו בכל המצוות, ועל כך הוא משיב כי איננו מברכים כך מחשש שתחזור בה. מעתה, הוא מדמה זאת לשאר מצוות שלא ניתן לברך בהן קודם המצווה, ועל כן מברכים לאחר המצווה - מדוע לא ננהג כך גם בקידושין? על כך הוא משיב כי יש חשש שישכח לברך ויאמרו שלא קידשה וכו'. משום כך מברכים קודם המצווה ובנוסח גלובלי שדוחה את החשש מברכה לבטלה.
[יצוין כי אותו כותב, לגבי מילה, מסביר כטעמו של רב שר שלום גאון וז"ל: "ומה שמברך 'להכניסו' אחר המצוה ואין מברכין אותה קודם הברית, נראה הטעם משום דחיישינן שמא תפסל עבודתו של המוהל ונמצא בירך לבטלה"].
כעת אני מחפש רק מקבילות לדבריו.
אוצר החכמה כתב:פלגינן כתב:שם:
אח"כ קוראין הכתובה ומקנין לכלה סך הכתובה.
מה כוונת חלקה השני של הפסקה, והאם יש מקבילות?
לא הבנתי את השאלה. האם אין כוונתו למה שעושין קניין ע"י עדים וכמ"ש בכתובה וקנינא מיניה?
הקניין שעושים ע"י עדים, הוא קניין של החתן תמורת הקנאת התחייבות שיקיים כל הנאמר בשטר. אך בוודאי לא מקנים לכלה שום כסף ושום "סך הכתובה". כיצד נכנס הקניין המקובל במלים שלו?
