נאים הדברים, ונאה הדיון בהם, אם תתרחב היריעה בדברים מועילים.
כך הוא;
- חכמה ומלאכה.png (95.25 KiB) נצפה 16637 פעמים
עבד הזמן כתב:נראה לי שמספרים על ר' ברוך בער שבא לפניו קורקבן, והרימו בהתפעלות שזהו הקורקבן הקדוש שדיבר עליו הש"ך.
עבד הזמן כתב:נראה לי שמספרים על ר' ברוך בער שבא לפניו קורקבן, והרימו בהתפעלות שזהו הקורקבן הקדוש שדיבר עליו הש"ך.
איך אמר לי פעם רב אחד? אם רכב מתקלקל אתה לא הולך לפרופסור באוניברסיטה, אתה הולך לדבר עם מוסכניק
הרב סבתו: הרב מסכים עם המשל הזה?
הרב ליכטנשטיין: לרעיון אני ודאי מסכים.
עושה חדשות כתב:ומה עם זה?
פלוריש כתב:עבד הזמן כתב:נראה לי שמספרים על ר' ברוך בער שבא לפניו קורקבן, והרימו בהתפעלות שזהו הקורקבן הקדוש שדיבר עליו הש"ך.
האם בהיותו רב בלוסק לא פסק בדיני טריפות?
לייטנר כתב:ההתפעלות מהפיכת תורת החיים לתיאוריה ופילוסופיה שאינה תלויה בדבר, מזעזעת יותר מעצם ההפיכה הנ"ל.
הלומדות הבריסקאית התמקדה בספרו ההלכתי של הרמב''ם, ה''משנה תורה'' שנכתב בעברית. מדרך הטבע לא היתה להם גישה לכתביו הערביים במקורם, לכל היותר לתרגומים שלהם. נוסף לכך אסכולות רבות בגישה הבריסקאית מתנגדות בחריפות לפילוסופיה שלו – לחלק הרעיוני של כתביו. שלא לדבר על כך שלא היתה להם גישה לכלל התרבות הערבית-יהודית.
זאת ועוד: הבריסקאיות היא בעיקרה משחק אינטלקטואלי ללומדים; היא אינה מעצבת את חיי היום-יום. ביום-יום נוהגים לפי הגהות הרמ''א בשולחן ערוך.
לעומת זאת, בדרדעיות הרמב''ם הוא מעצב עיקרי של חיי היום-יום של כל אדם, לאו דוקא הלומד. מדובר בתחיה כוללת של התרבות הערבית-יהודית לכל ענפיה ובהקשרה המקורי.
אחד ממשיכי בית בריסק הוא הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון. בדמותו התגלם, מלבד לומדות ברמב''ם, גם ידע מדעי פילוסופי.
אני מביא פה שתי פסקאות המיצגות בצורה חותכת את ההבדל בין הדרדעיות הצנענית לבין הלומדות הבריסקאית.
הפיסקה הראשונה היא מדבריו של הרב' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון במסתו ''מה דודך מדוד'', הדנה בדרך לימודו של סבו הגאון ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק. היא נדפסה במספר ספרים שלו ואני העתקתי את הדברים מתוך ספרו ''בסוד היחיד והיחד'' עמוד 227.
השניה, היא דברים שאני כתבתי בפתיחה למאמרי ''הלכה וראליה'' בספר הזיכרון לרב יוסף בן דוד קאפח בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. כשכתבי את הדברים לא ידעתי כלל על דברי הגרי''ד סולובייצ'יק; הסבו את תשומת ליבי אליהם זמן רב לאחר כתיבתם.
כמובן שאינני ראוי לעמוד מול הגרי''ד, אבל לא מכוח עצמי אני בא אלא מכוחה של השיטה – האסכולה הדרדעית.
ואלו דברי הגרי''ד סולובייציק (ויושם לב ללשונו המיוחדת ולמונחים הלועזיים המלווים אותה):מה שנעשה למשל במסכת כלים, המופיעה למשקיף השטחי כגדושת רהיטי בית וכלי המטבח: טבלא ונר, כיסא ושולחן, מיחם וחבית, תנור וכירה, וכו' כאילו לא בא אלא לתאר את כלי המשק הביתי של בני ארץ ישראל בתקופת המשנה – אי אפשר לשער . ר' חיים גילה את המאור שבמסכת זו, הפשיטה מלבושה המעשי, והכניס את המושג במקום העובדה, את היחס ההגיוני במקום הקשר המציאותי, תכנים אידיאליים במקום חפצים ממשייים. כולה ניתקה מן המציאות המוחשית ונדחקה אל עולם רוחני מחשבתי הנוצר על ידי החשיבה ההלכית הצרופה.
כשם שהכניס אינטרפרטציה חדשה למקצועות אלה, כך חיקר ואיזן ופירש על פי מידתו, מידת הקונצפטואליזציה, את כל עניני התורה – דיני מחיצות שבת, סוכה, אוהל המת, וכלאים, הלכות יבום וחליצה, קידושין וגרושין, טוען ונטען, חובל ומזיק, וכן כל כיוצא בהן. כל מקום שנתן את עיניו בו וכל עניין שנגע בו נהפך לתוכן הלכי, אידיאה שכלית ועצם מופשט. דם הקדשים וקטורת יום הכיפורים, כותלי הסוכה, ונר חנוכה, הבאת שליש ומירוח, קצירת העומר והבאתו, כזית חלב נבלה וטרפה, שטרי קניין ושעבוד, מלך וכהן גדול, בגדי כהונה ועולת ראיה, נתלשו מעולם העובדתיות היום יומית, מן החושניות, ונשתלו בעולם אידיאלי שבו התבונה ההלכית הטהורה שולטת שלטון בלי מיצרים, ובו נתפשים ענינים אלה לארכיטקטורה רעיונית - הגיונית מרהיבת עין וצודה נפשות. ההלכה נהפכה למיתודה דידוקטיבית שלמה, שחרג ודחף לה, המסתערת על חפצים ממשיים מצרפת אותם מן המוחשיות ויוצרת בהם מערכת מחשבתית נעלה, בהקבלה להנחותיה ולמושכלותיה הראשוניים, המעורים בפעולת פוסטוליזציה שנמסרה לנו מדור דור עד משה רבינו שקיבל תורה מסיני.
ואילו הדברים שאני כתבתי בפתיחה למאמרי הלכה וראליה לזכרו של מורי:כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה (בבלי חגיגה ה ב.) ולא לימוד התורה ואהבת התורה וההתמדה בלימודה בטלו, אלא ההקשר המציאותי שלה. ההבנה של תנאי החיים, ידיעת הצמחים, הכרת המקומות , ראיית בעלי החיים, כל זה הלך ונשתכח. מעברם של מוקדי התורה למזרח אירופה ששם תנאי החיים והאקלים והשפות המדוברות בקרב הגויים שם אינם דומים כלל ועיקר למצב בארץ ישראל הביאו לשבירת מסורת התורה. לפיכך עברו במזרח אירופה לניתוח מופשט של העקרונות ההלכתיים שמאחורי הסוגיות תוך ניתוק הולך וגובר מהמציאות הריאלית שלהם. תהליך זה התחזק בגלל שיטת אורח החיים הנקוטה שם שעיקרה ניתוק בין עמלי תורה לבין עמלי פרנסה. היינו העסוקים בתורה אינם עסוקים בעיניני העולם והעסוקים בפרנסתם הרי הם לכל היותר בגדר קובעי עיתם לתורה במקרה הטוב.
משחזרו ישראל למקומם נשארה הזרות במקומה. מבחינות מסויימות אפילו גברה. כבר שמעתי מאברך אחד שאינו מבדיל בין כבש לעז. ובודאי שמי שאינו יודע מה הוא כבש ומה הוא עז אין לצפות ממנו שידע מה הוא ארבה המדבר ומה הוא צלבגב מרוקאי. מבחינות רבות השבר עוד התגבר כיון שעיסוקה של האקדמיה בשאלות אלו תוך ניתוק ממסורת התורה גרם שבעולם הישיבות התחילו להתרחק בכלל לא רק מהראליה הנחקרת באוניברסיטה אלא אפילו מהראליה הפשוטה.
לא כן חלקו של עבד ד' מורי יוסף קפאח, אשר אצלו ידיעת המציאות לעמקה ולרחבה וידיעת התורה לכל מרחביה וענפיה התמזגו לשלמות אחת.
אבל, מרחפת השאלה המהותית - מהי המשכיות אמת של הרמב''ם? האם לימוד ערבית תוך חזרה למקורות או להיפך: לימוד אנגלית תוך התקדמות בחזית המדע של היום?
ועוד שיקול משמעותי - הרי אנו בארצינו במזרח, ועתידינו להיות חלק אורגאני מהמרחב הזה ולא במערב.
ועל כן, דרכו של מי עדיפה לעתידנו – דרכה של תימן או דרכה של ארה''ב?
עבד הזמן כתב:פלוריש כתב:עבד הזמן כתב:נראה לי שמספרים על ר' ברוך בער שבא לפניו קורקבן, והרימו בהתפעלות שזהו הקורקבן הקדוש שדיבר עליו הש"ך.
האם בהיותו רב בלוסק לא פסק בדיני טריפות?
ראשית כל נראה לי שהעיר הייתה הלוסק.
שנית עי' במצ"ב מדברי אחיינו.
עושה חדשות כתב:ומה עם זה?
תוכן כתב:לייטנר כתב:ההתפעלות מהפיכת תורת החיים לתיאוריה ופילוסופיה שאינה תלויה בדבר, מזעזעת יותר מעצם ההפיכה הנ"ל.
מצאת לך עוד משהו אצל החרדים להזדעזע ממנו. כל הכבוד!
עבד הזמן כתב:נראה לי שמספרים על ר' ברוך בער שבא לפניו קורקבן, והרימו בהתפעלות שזהו הקורקבן הקדוש שדיבר עליו הש"ך.
לייטנר כתב:ההתפעלות מהפיכת תורת החיים לתיאוריה ופילוסופיה שאינה תלויה בדבר, מזעזעת יותר מעצם ההפיכה הנ"ל.
לייטנר כתב:אם הפיזיקאי מכיר רק את הנוסחאות אך לא את אופן הפעולה, אין שום משמעות להסברו.
גם זו לטובה כתב:בעניין נושא האשכול, היה מאמר של ר יעב"ץ באתר צ"ע.
פלגינן כתב:וגם מאמר תגובה חשוב של ר"י בוצ'קובסקי, שם.גם זו לטובה כתב:בעניין נושא האשכול, היה מאמר של ריעב"ץ באתר צ"ע.
והאמר רב שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר.
סלקא דעתך כתב:לייטנר כתב:אם הפיזיקאי מכיר רק את הנוסחאות אך לא את אופן הפעולה, אין שום משמעות להסברו.
אבל אחרי שהוא יודע את הנוסחאות הוא קולט את אופן הפעולה יותר מהר מכל אחד וגם הרבה יותר טוב.
עושה חדשות כתב:ומה עם זה?
הלומדים עוסקים בשור ובפרה ולא מעניין אותם מה זה שור ומה זה פרה, העיקר הלומדות. אבל זה לא נכון, בכל דבר שלומדים צריך קודם כל לדעת על מה מדובר.
דודי הגאון ר' נתן שולמן שליט"א דחף מאד את האברכים שהלימוד יהיה כדי לדעת לפסוק שאלה, וכאב מאוד שאברכים לא מבינים זאת ושולחים שאלות לרבנים שיודעים ללמוד פחות מהם. ואמר בשם החזו"א שבכדי להרגיל את הראש לפסוק הלכה צריך ללמוד הרבה טור עם בית יוסף. פעם הגיע לביקור לישיבה ת"ח חשוב מבוגרי הישיבה ור' נתן דיבר אתו על כך, מדוע אינו לומד כל דבר כדי שיוכל לפסוק הלכה למעשה, ואמר שמשתדל ללמוד וללמד לתלמידיו ללמוד הסוגיות בעיון ולהגיע עד להלכה למעשה, אבל בכדי לדעת לפסוק הלכה צריך לברר כל דבר ודבר מבחינה מציאותית וקשה עליו מאד הדבר כיון שהוא מכיר את טבעו והוא לא בנוי לזה ויפריע לו בהתקדמות בלימוד, וכל אחד צריך ללמוד לפי הסגנון שמתאים לטבעו. אמר לו ר' נתן, אם היה פה החזו"א חושבני שהוא לא היה מרוצה, הקב"ה נתן את התורה שנוכל ללמוד ולקיים את התורה, ואם זה נצרך ללמוד את המציאות הרי זה חלק מהלימוד...
כל דבר למד [הגרח"ג] מהשורש אבל למד גם את מציאות הדברים, מוקצה, ריבית, הכל רצה לראות בעינים. אמר חתנו הרה"ג ר' שמואל חברוני, בזמן שעסק במלאכת לש היה אצל הרב מעבדה של דייסות, הכל ערבב ובדק מה יש לישה ומה אין, הלימוד בשיא העיון וגם בירור העובדות, גם עם מומחים... לפני כמה שנים נסע לצפון הארץ ללולי העופות לראות בעיניו אופן הזרקת הזריקות בעוף...
הפסוק במשלי (ז ד) אומר: "אמור לחכמה אחותי את". חז"ל הסבירו פסוק זה כך: "אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו, ואם לאו - לא תאמרהו"
(שבת קמה:). בעקבות דברי הגאון מוילנא, נראה לי להסביר את 'ברור כאחותך' באופן זה:
כשחכם מישראל עומד לפסוק הלכה, צריך הוא להיות בקי ושלם בעניין מכל צדדיו: הן מצד המציאות והן מן הצד ההלכתי. כשאדם שומע את שם אחותו, הוא יודע בדיוק במי מדובר - המציאות ברורה לו היטב - וכן הוא יודע היטב גם את ההלכה, שאחותו אסורה לו; אין לו כל ספק, בשני התחומים.
חז"ל אומרים איפוא בדוגמה זו של 'אחותו', שכשם ששני ההיבטים ברורים לאדם בו זמנית, כך צריך להיות בבוא החכם לפסוק הלכה: לדעת את המציאות ואת ההלכה גם יחד.
דומני שזו היתה הנקודה המרכזית והייחודית אצל מורי חמי: כל מה שלמד בספר , הצטייר לו מיד בתחום המעשה, בחיים; ובכל מה שראה בעולם, בכל תמונה שקלטו עיניו - ראה מיד את ההלכה הנוגעת למציאות שלפניו.
תופעה זו, כפי ששמעתי ממו"ר הרב מפוניבז' זצ"ל היתה שכיחה אצל רבותינו בימי קדם. לדוגמה: מסופר בגמרא שהלל טיפס על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה,
ונערם עליו שלג וקפא כשהורידוהו, "... אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת" (יומא לה:). ולכאורה, מה פירש 'ראוי זה'? וכי אדם אחר במצבו של הלל, שסתם קפא בדרך,
אינו "ראוי שיחללו שבת להצילו"?! - אלא שחז"ל לא התכוונו לומר שם את ההגדרה ההלכתית, כי אם את המציאות: כיום, כשרוצים להגדיר מצבו של פצוע, נהוג לומר: פצוע קל,
פצוע קשה, וכדו'; ואילו בימי חז"ל, ניתנה ההגדרה הרפואית במונחים של הלכה. לכן, בבוא הגמרא לומר עד כמה היה מצבו של הלל קשה מבחינה רפואית, התבטאו ואמרו:
"ראוי זה לחלל עליו את השבת"
לייטנר כתב:מתוך הספד שנשא הגרז"ן על חמיו - ר' שלמה זלמן (התורה המשמחת, עמ' 50), שמהווה את האנטיתזה המוחלטת למה שהובא בראש האשכול:הפסוק במשלי (ז ד) אומר: "אמור לחכמה אחותי את". חז"ל הסבירו פסוק זה כך: "אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו, ואם לאו - לא תאמרהו"
(שבת קמה:). בעקבות דברי הגאון מוילנא, נראה לי להסביר את 'ברור כאחותך' באופן זה:
כשחכם מישראל עומד לפסוק הלכה, צריך הוא להיות בקי ושלם בעניין מכל צדדיו: הן מצד המציאות והן מן הצד ההלכתי. כשאדם שומע את שם אחותו, הוא יודע בדיוק במי מדובר - המציאות ברורה לו היטב - וכן הוא יודע היטב גם את ההלכה, שאחותו אסורה לו; אין לו כל ספק, בשני התחומים.
חז"ל אומרים איפוא בדוגמה זו של 'אחותו', שכשם ששני ההיבטים ברורים לאדם בו זמנית, כך צריך להיות בבוא החכם לפסוק הלכה: לדעת את המציאות ואת ההלכה גם יחד.
דומני שזו היתה הנקודה המרכזית והייחודית אצל מורי חמי: כל מה שלמד בספר , הצטייר לו מיד בתחום המעשה, בחיים; ובכל מה שראה בעולם, בכל תמונה שקלטו עיניו - ראה מיד את ההלכה הנוגעת למציאות שלפניו.
וכן שם:תופעה זו, כפי ששמעתי ממו"ר הרב מפוניבז' זצ"ל היתה שכיחה אצל רבותינו בימי קדם. לדוגמה: מסופר בגמרא שהלל טיפס על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה,
ונערם עליו שלג וקפא כשהורידוהו, "... אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת" (יומא לה:). ולכאורה, מה פירש 'ראוי זה'? וכי אדם אחר במצבו של הלל, שסתם קפא בדרך,
אינו "ראוי שיחללו שבת להצילו"?! - אלא שחז"ל לא התכוונו לומר שם את ההגדרה ההלכתית, כי אם את המציאות: כיום, כשרוצים להגדיר מצבו של פצוע, נהוג לומר: פצוע קל,
פצוע קשה, וכדו'; ואילו בימי חז"ל, ניתנה ההגדרה הרפואית במונחים של הלכה. לכן, בבוא הגמרא לומר עד כמה היה מצבו של הלל קשה מבחינה רפואית, התבטאו ואמרו:
"ראוי זה לחלל עליו את השבת"
לייטנר כתב:תופעה זו, כפי ששמעתי ממו"ר הרב מפוניבז' זצ"ל היתה שכיחה אצל רבותינו בימי קדם. לדוגמה: מסופר בגמרא שהלל טיפס על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה,
ונערם עליו שלג וקפא כשהורידוהו, "... אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת" (יומא לה:). ולכאורה, מה פירש 'ראוי זה'? וכי אדם אחר במצבו של הלל, שסתם קפא בדרך,
אינו "ראוי שיחללו שבת להצילו"?! - אלא שחז"ל לא התכוונו לומר שם את ההגדרה ההלכתית, כי אם את המציאות: כיום, כשרוצים להגדיר מצבו של פצוע, נהוג לומר: פצוע קל,
פצוע קשה, וכדו'; ואילו בימי חז"ל, ניתנה ההגדרה הרפואית במונחים של הלכה. לכן, בבוא הגמרא לומר עד כמה היה מצבו של הלל קשה מבחינה רפואית, התבטאו ואמרו:
"ראוי זה לחלל עליו את השבת"
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 228 אורחים