'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל' (דברים כה, י). זה פסוק בפני עצמו, ולא ברור מה אתי לאשמועינן, ומה מוסיף על עניין ראשון של ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ורש"י כותב את דרשת חז"ל שמצוה לכל הנוכחים לקרוא חלוץ הנעל.
ונראה לבאר ש'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל' לא קאי על החולץ, אלא על כללות הבית של המת, שכל המטרה היא הרי להקים לאחיו 'שם בישראל', וכאשר מייבם על ידי לידת הבכור יקום על שם אחיו. ולא ימחה שמו מישראל. אולם כאשר לא אבה ליבמה, עושים מעשה שיש בו פרסום על המיאון שלו, וזו היא החליצה שחולצת נעלו ויורקת בפניו דהיינו שעושה בו מעשה ביוש כמבואר במפרשים ואומרת ככה יעשה. אבל הפסוק הבא אינו חלק מעניין הביוש לעשות פרסום לדבר, אלא הוא מבאר את תכלית הדבר, שעל ידי זה נעשה פרסום והקמת שם למת, והיינו כי בזה גופא יש כאן הכרזה שהיא בעצם עומדת ליבום, אלא שהוא אינו חפץ בה מטעמים השמורים עמו, וזה הכוונה ונקרא שמו בישראל דהיינו שמו של הבית הזה של המת, יהיה בית חלוץ הנעל. שכולם ידעו שהבית הזה ראוי בעצם להקמה אלא שלא נבנה מטעם פרטי מסויים. ולכן זוהי הקמת השם שעושים לבית הזה.
ובזה מבואר הדין שלאו דלא יבנה מנתק את איסור הכרת של אשת אח (יבמות י:), ואפילו לריש לקיש ששאר האחין ושאר הצרות נשארו בכרת דאשת אח, אבל היא עצמה כל דינה בלאו דלא יבנה, והיינו משום שהיא צריכה להישאר ראויה ליבום באופן עקרוני שרק מחמת שהוא אינו רוצה לכן אינה מתייבמת. וההיתר הזה ליבום מנציח את הקמת השם.