בברכה המשולשת כתב:דעתו של מרן הגרשז"א, כפי שעולה ברורות ממה שכתב, היתה זהה לזו של גאוני העולם מייסדי ההיתר (ובהם רשכבנה"ג מרן הגרי"א ספקטור זצ"ל ואחריו מרן הראי"ה זצ"ל- ואיני מכיר פוסק חשוב שתמך בהיתר המכירה (ורבים הם) שכתב אחרת, אי פעם)- שמדובר בהיתר דחוק, בדיעבד, הנועד לשעת הדחק, ומתבסס גם על סניפים נוספים.
לפיכך, לא הבנתי איזה חידוש מצא כתר"ה במקור שפורסם בהמעין.
דעתו של מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל שההיתר הוא היתר גמור ולא דחוק כמו כל היתר רגיל בהלכה ובהיקפו העצום ביסס היטב את היתר מכירה זה ומשיב היטב דבר דבור על אופניו על טענות השוללים את ההיתר, ביבי"א, ח"י יו"ד, סימנים ל"ז-מ"ג:
שביעית בזמן הזה - דעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ששביעית בזמן הזה מדרבנן (מביא מבחר מהראשונים הפוסקים כך) ובדבר שאנו מסופקים בדברי דרבנן יש ללפסוק להקל כמבואר במסכת ע"ז דף ז'. וכן חלק מסוים מהראשונים דעת ששמיטה אינה אף מדרבנן. (יבי"א שם סימן ל"ז)
הערמה במכירת קרקעות - בחמץ נפסק שמי שיש בידו חמץ גמור סמוך לפסח וקשה לו לבערו ונותנו לגוי במתנה גמורה והיהודי יודע שהגוי לא יגע בחמץ כלל, מותר לעשות זאת אך צריך לתת לגוי ללא תנאי. וה"בית יוסף" כתב שאף שאין הערמה גדולה מזו, התירו זאת חז"ל כי הקניין נעשה כדין והחת"ס הוסיף שהערמת מכירה זו היא היתר גמור מהתורה ללא פקפוק ולמרות ששניהם יודעים שהחמץ יחזור ליהודי לאחר הפסח ושאין הגוי מתכוון לקנותו ממש, דברים שבלב אינם דברים, ורשאי היהודי לומר לגוי שאם ירצה למוכרו שוב לאחר הפסח יקחנו ממנו במחירו ומי שמערער ע"ז ראוי לגערה. וכן נהוג בכל המקומות למכור את אוזן הבהמות לגוי כדי להינצל מבעיית הבכורות שאסרה אותם התורה בהנאה, כי מן הדין מותר להערים גם גם באיסור תרה, וכפי שפסק הרמב"ם בכמה מקומות (ומביא היב"א מבחר מגדולי האחרונים שפסקו כך) ואם זה כך בחמץ שאיסורו מהתורה קל וחומר בעבודת הקרקע בשמיטה שהיא דרבנן. (שם סימן ל"ח)
לא תחנם - איסור לא תחנם הוא רק בגוי עובד ע"ז והערבים (שאינם נוצרים שהם מיעוט קטן מאוד מהערבים) אינם עובדי ע"ז ומכירת החמץ היא לערבי (מביא גדולים עולם שפסקו שערבים-מוסלמים אים עובדי ע"ז).
וכן אין איסור מכירת הקרקע לגוי כשהמכירה היא לטובת היהודי (מביא ראשונים ואחרונים שפסקו כך) ומכירת החמץ נעשית לטובת ישראל לכן אין כאן איסור לא תחנם. (שם סימן מ"א)
דין קדושת שביעית בפירות של גוי - אף שעקרונית אין לגוי כוח להפקיע את קדושת השביעית מהקרקע ולכאורההפירות עדיין קדושים בקדושת שביעית ועדיין יהיה אסור לישראל לעבוד בקרקע, מופיע בראשונים וברבים מהאחרונים שאם הקרקע ברשות הגוי כן יש בכוחו להפקיע את קדושת הקרקע (מביא ראשונים הסוברים כך ומבחר מרבים מהאחרונים שדעתם כזו - שם סימן מ"ב)
וציותי את ברכתי - לכאורה יש לשאול שהרי התורה הבטיחה שברכת ה' תחול את שומרי השמיטה כלכתה לשלוש שנים מהשנה לפני השמיטה ועד השנה שאחריה אז איך מקילים אף בשעת הדחק למכור את הקרקע לגוי?
התשובה היא כפי שכתב למשל הסמ"ע (חו"מ סימן ס"ז סק"א) שהבטחה זו היא כאשר דיני השמיטה נוהגים מהתורה אך לא כפי שנפסק לגבי זמננו שהשמיטה מדרבנן. וכן מוכח מהתוספות בגיטין (ל"ו ע"ב) וכן כתב הגר"י ענגיל שלסמוך על הבטחה זו היום זה לסמוך על הנס וזה אסור. (שם סימן ל"ט, אות ד')
בסוף הרצאת הגרע"י בכינוס תורה שבע"פ במוסד הרב קוק בשנת תשנ"ג בנושא "עניין היתר המכירה בשבעית ובדין ספק ספקא נגד חזקת מרה קמא, אמר: "ועל כל פנים נתבאר היטב שמכירת קרקעות לגוי נעשית כדת וכדין ויש לסמוך על היתר המכירה כאשר הסכימו עליה גאוני עולם" (הרצאותיו בכינוסי תורה שבע"פ הועלו על הכתב בספר "משא עובדיה" שבהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ז, והדברים הנ"ל הם בעמ' קס"ו).
גם הגר"מ לוי זצ"ל ב"קונטרס דבר השמיטה" מבסס את ההיתר לכתחילה ולא רואה זו היתר דחוק.
הגרש"ז אוירבך בסוף הקדמתו לספר 'מעדני ארץ' (העוסק כולו בהיתר המכירה) כתב: "
ההיתר הזה שיסודותיו בהררי קדש נתקבל ונהוג למעשה בכל ארץ הקודש מלבד יחידי סגולה וכו' לכן הרשיתי לעצמי לבאר ולברר יסודותיו" וכו'. (וע"ע בספרו מנחת שלמה ח"א סי' מ"ד). והלכה למעשה קיבל את היתרו של הראי"ה למעט הסתייגות מפסקה אחת, וכלפני שנת שמיטה מסוימת פנה אליו הרב יהודה עמיחי שעוסק בעניין זה אם לבצע את היתר המכירה לפי מה שכתב בספרו או לפי הרב קוק והשיב הרב אוירבך שלא ישנה דבר מהיתרו של הרב קוק.
אסיים תגובה זו במעשה עם מרן הראשל"צ הגרמ"צ אליהו זצ"ל -
מספר הרב שמואל אליהו שליט"א רבה הראשי של העיר צפת:
'פעם אחת פנתה אל מו"ר אבא זצ"ל תלמידה שלמדה במוסד חרדי בבני ברק.
היא סיפרה לו שלכבוד אירוע בבית הספר היא הביאה עוגה, אך מנהל המוסד הורה לתלמידות לא לאכול מהעוגה שלה כיוון שנאפתה בתנור שאמא שלה שמה בו כלים שנאפו בהם ירקות של "היתר מכירה".
התלמידה הגיעה אל אבא שלי מבויישת, ובתגובה הוא שאל אותה: "יש לך אומץ?", והיא ענתה שכן.
"אם כן, כשתגיעו לראש המוסד הביתה בשבת תסרבי לשתות, ואם הוא ישאל אותך מדוע אינך שותה, תגידי לו שהרב אליהו אמר שאסור לך".
ואכן, יום אחד הגיעו התלמידות להתארח בשבת אצל ראש המוסד, ואותה תלמידה סירבה לשתות.
כששאל אותה לסיבה, הסבירה לו במילים שלה שהיו קצת יותר חריפות: "מרן הרב מרדכי אליהו הורה לי לא לשתות כיוון שטרף אצלך".
כבר במוצאי שבת התקשר ראש המוסד לאבא שלי ושאל אותו מדוע אמר כך לאותה התלמידה.
מו"ר אבא הסביר לו שלפי דעת השולחן ערוך האופן שבו הוא מכין את התה שמוזג מים רותחים על תמצית קצת חמה – נחשבת בישול, ואם זה בישול שנעשה בשבת – אסור לשתות תה שבושל בשבת. "לפי דבריך אסור לספרדי לשתות אצל אשכנזי ולאשכנזי לאכול אצל ספרדי?"
"לא ולא" אמר מרן הרב. "לפי דעתי מותר כיוון שאם יש דעה בהלכה שזה מותר, אין בזה איסור אכילה בשבת. אבל לפי דעתך שעוגה שבושלה בתנור בכלים שבהם נאפו ירקות של 'היתר מכירה' אסור לאכול – גם התה שלך אסור בשתיה לתלמידה ספרדיה" אמר לו אבא.
נשתררה שתיקה של רגע בטלפון.
ואז אמר ראש המוסד לרב: "טעיתי, חטאתי, עוויתי, פשעתי". "את ההתנצלות הזו תגיד לפני כל התלמידות, לא רק לפני בטלפון". "מקבל עלי" אמר ראש המוסד. "עכשיו התה שלי לא טרף?" "לא" – השיב מרן הרב מרדכי אליהו.