אבקש את עזרת מעייני הפורום בהבנת דין הפורש בגמ'. [איני עוסק בסוגיא זו אלא נצרך משום עניין אחר, ולכן ייתכן וטועה אני בדברים פשוטים ממש].
אי' בגמ' בב"מ עה. דלוה כור חיטים [ולא קצץ] הוזלו נוטל חיטיו הוקרו נותן דמיהם משום דהוי ריבית. והיינו דמעיקר הדין היה לו לשלם כשעת התשלומין, אלא דבהוקרו יש ריבית.
וצ"ב, הרי הא דמשלם כשעת התשלומין הוא מסתמא סברא בהלכות תשלום הלוואה, דאינו כתשלום בעלמא הנקבע בשעת לקיחת החפץ אלא הוא חיוב החל רק בשעת תשלומין, ולכן נקבע עפי"ז, וא"כ איך שייך זה לעניין ריבית, והרי אן בעיה בריבית לשלם יותר מהדמים שנטל בשעת הלוואה, וכל הדין הוא "כללא דריביתא כל דאגר נטר ליה אסור" (ב"מ סג:) ואיזה שכר המתנת המעות יש כאן, הרי הוא מעיקר צורת חיוב התשלומין.
ייתכן והטעות נעוצה בהבנת הדין דתשלום הלוואה כשעת התשלומין, וייתכן דנעוצה בחוסר ידיעה בסיסי בהלכות ריבית (דבר המסתבר מאוד) אע"ג שזכורני שיש ע"ז תשובת הרשב"א דאין ריבית אלא בדאגר נטר, ואם הלווה וקצץ שאם לא יפרע לו עד זמן פלוני ייתן לו יותר אינו ריבית.