אי"ס יקירי, מצאתי עצמי מזדהה מאוד עם תחושותיך, ובאורח מפליא, גם בשל מקרה דומה ממש. בדידי מדובר בדודי זקני, יהודי מוכר בנוף של העיר רחובות בכלל ושיכון פא"י בפרט, הרב החסיד ר' ייד'ל הכהן זילברברג זצ"ל. לשם מתן רקע לדמותו אבחר לצטט כאן מכתב ישן ששלחתי למערכת מאורות הדף היומי, ופורסם בשינויים קלים בעלון דאז:
בימים אלו עדים אנו להתרבות ספסלים בבתי המדרש של "דף היומי" בכל אתר ואתר.
ברצוני ליחד מילים ולספר את סיפורו המרטיט של אב-טיפוס ודמות מופת ל"דף היומי-איד" מהדור הקודם.
איש חסיד היה בעיר רחובות, הרה"ח ר' יהודה הכהן זילברברג ז"ל, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה כהקמת בית הכנסת פא"י בעיר ועוד רבים. הוא מיזג בדמותו שמחה וחריפות קוצקאית מכבשונה של גור עם עבודת מידות מוסרית מבית היוצר דישיבות נובהרדוק.
בעלות הכורת על יהדות אירופה, ניצל בניסים מן התופת בדרך חתחתים בערבות סיביר, וכמה הרפתקי עדו עליו עד הגיעו לארצינו הקדושה.
מיד עם בואו החל שיעור קבוע בדף היומי בצוותא חדא עם גיסו הרה"ח ר' ישעי' נובוגרוצקי ז"ל, קביעות שנמשכה כיובל שנים בכל התנאים ובכל המצבים, קור וחום עיפות וקושי לא יכלו לה לקביעות זו, כאשר גם כשעבדו בזיעת אפם למחייתם היו משכימים קום ומעוררים את השחר בנעימת תלמודם.
לימים סחה הרבנית פישר תליט"א מרחובות, לפני שנות דור בעת שקראו את בעלה הגרי"ד פישר שליט"א לכהן פאר כרב הקהילה החרדית "לומדי תורה" בעיר, מאחר ומסופקים היו באוירה התורנית השוררת במקום אם היא גבוהה דיה, באו לשבות ברחובות כדי לתור את העיר, ונתארחו בבית השו"ב דמתא הרב זאב אליאס ז"ל. מה שהכריע לבסוף את הכף היה, באשמורת הבוקר השכם נתעורר הרב לקול לימוד חרישי של הדף היומי בנעימה ובמתיקות שבקע מדירת ר' יידל' שהתגורר ממעל, או אז גמר בדעתו כי פה אשב כי אויתיה.
ומנהג מיוחד היה להם בקביעות זו, שבש"ק היו פורעים הקפותיהם מכל ששת ימי המעשה באם לא כילו לחם חוקם, ועוד היו מוסיפים והולכים למעלה בקודש.
וכאן מתוודעים אנו לפן יחודי ומרגש בלימודם המשותף, אותו סיפר הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א רב ואב"ד רחובות בהספדו, בהשכימם בשבתות החורף לקביעותם בביהכ"נ פא"י ועדיין לא יצאו קוי השחר על הארץ, ובביהכ"נ פנימה חושך אפילה וא"א לקרוא מן הספר, בעידן זה היה משנן הר"ר יהודה מגירסא דינקותא את הדף הראשון ממס' קידושין מילה במילה באזני גיסו, והר"ר ישעי' משיב כנגדו בדף הראשון ממס' בבא קמא המשוננת בפיו מקדמת דנא בלמדו בישיבת ראדזימין. וכך מדי שבת בשבתו במשך שנים רבות לא ייעפו ולא ייגעו, והיו הדברים מאירים ושמחים כחדשים כנתינתם מסיני, מה רבה אהבתם את התורה - כל היום היא שיחתם.
עוד יצויין שמסכת קידושין היתה חביבה עליו ביותר, ואף בשילהי ימיו כאשר כהתה עינו וכמעט סגי-נהור היה, נהג להאזין ברוב קשב את שיעורי הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א המוקלטים על מסכת זו וזכה לחזור עליה פעמים רבות.
עם כלות השנה להסתלקותו בכ"ה שבט האידנא, יהיו הדברים לזכרון ולעילוי נשמתו הטהורה, יד ושם טוב מבנים ומבנות בהיכלי התורה, בתוך שאר מפעלותיו הגדולים לתורת חיים ואהבת חסד, ותנצב"ה עד יעמוד לגורלו לקץ הימין בב"א.
כעת לענייננו, היהודי יקר הנפש דנן, היה יהודי שהתייחד בשני המעלות הללו, מידות טובות בהן נתברך במידה גדושה, ענוות חן וטובת עין נדירה בראשם, וצידוק הדין, לאחר שלא זכה להרבה ממנעמי החיים. כנרמז לעיל, לא השאיר אחריו זרע של קיימא, ולפתע פתאום מתה עליו עזרתו ע"ה בשבץ חטוף. בכל שנותיו האחרונות איבד את ראייתו קימעא קימעא והיה עיוור כמעט לגמרי, ומ"מ שמחת החיים לא פגה ממנו לגמרי. פיו היה מרנן תדיר שיר ושבחה הלל וזמרה. יודע פרק בשיר ומיטיב נגן היה, ולעיתים מזומנות היה מרים קולו בנעימה. מעט מניגוניו המקוריים והבנויים לתלפיות שהולחנו על ידו לאורך פרקי חייו הקשים, שמורים עמי בצקלוני עד כי יבוא להם גואל.
טובת עינו בגיסו הקרוב אל ביתו שזכה לפרי בטן היתה ללא שיור. הוא חונן את אבי מורי שיחי' וכן את שאר אחייניו בכל אשר מצאה ידו בנדיבות לא מצויה. מעולם לא התאונן ולא התלונן. לא ראה רע באיש וחרפה לא נשא על קרובו. הכל קרוביו וידידיו. הרבה בגמילות חסדים בגופו ובממונו.
ולכל לראש, התחסד עם קונו, לא הצדיק עליו את הדין, שכן הכל רחמים וחסדים דמו בעיניו. לאחר שנתאלמן ל"ע, סח את אשר עם לבבו והתבטא, התורה הק' אומרת, לא טוב היות האדם לבדו, ואני איני חש כך, בודאי יותר טוב עם העזר כנגדו, אבל גם כך זה טוב, גאנץ גוט...
אירע פעם בחול המועד שאמר בתומתו, איתא במו"ק, ושמחת בחגך ולא באשתך, ואני מקיים בחגך ולא... ולא.. ולא... ואז פיזם במנגינה את המילים 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו'. שיריו היו מלאים נוחם ושמחה, ניגוניו על הפס' אתהלך לפני ד' בארצות החיים וגו', ומה אשיב לד' כמו גם ניגון מדהים על לבי ובשרי ירננו לא'ל חי מנקזים במעט את צלילי צידוק הדין המופלאים של יהודי 'פשוט' הנושא ברנה את אלומות האור של העם האלמותי.
ועוד יש להאריך על מידת אהבת תורה שהיתה בו, החזקת תורה, כבוד תלמידי חכמים ובני ישיבה ועוד.
הפיענוח של החידה המופלאה הנ"ל היא מידת הענוה, והתחושה ש'לא מגיע לי כלום', והכל חסד מאת הבוי"ת. מכאן המידות המופלאות שעשו את הענוה כתר לראשן, ומכאן אהבת הבורא יתברך וקבלת דינו כמתנת חינם.
יהיו הדברים המעטים הללו נפש ליקר הנפש, תנצב"ה.