שמואל דוד כתב:נ״ד ע״א
ת״ש דתני לוי כו׳ ומביא סיד וקוניא וזפת כו׳
ומביא זפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן כו׳
ועיין הגהות הגר״א שהגיה דתיבת זפת נמחק וצ״ל גפסיס.
אשמח בביאור כוונתו.
קבלתי תשובה ע״ז בע״ה מחכ״א שליט״א וז״ל הנה נראה לעניות דעתי בס"ד, לבאר כוונת רבנו הגר"א, אמאי מחק תיבת "וזפת" ובמקומה כתב "וגפסיס". הנה כל עיקר המזבח, הוא שהיה מסדר אבנים גדולות סביב המלבן, ובתוכן היה שופך לתוך המלבן, את האבנים הקטנות, ואת הסיד, הקוניא, והזפת, אחר שממחה אותם, כדי לדבק את האבנים זו לזו, ויהיה חיבור הרמטי ממש, כמו אבן אחת שלימה. ועיין עוד לרבנו המאירי (פ"ג דמדות מ"א) ע"ש. והנה כידוע הזפת כשהוא מתחבר בקצת חום הוא נעשה נוזל, וכמו שאמרו בשבת (מ: מב.) קיתון עשוי לחמין, לכן אינו ראוי לזפת. גם בתוספות הרא"ש (עבודה זרה לג:) כתב, דזפת שהוא לפנים באור מעט הוא נושר. ע"ש. גם (בפ"ג דכלים משנה ז) אמרו, קומקום שניקב ועשאו בזפת רבי יוסי מטהר, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן. וטעמא, לפי שהזפת נמס במים חמים, שאם משתמשים במים חמים, אין הזפת חיבור לכלי, מפני שאין הזפת יכולה לקבל את החמין. ע"ש. ובתוספתא (פ"ג דכלים הלכה ב) איתא, הזפת חיבור בכלי מתכות בדבר הראוי לה, אבל דבר שאין ראוי לה, הרי זה אין חיבור. ע"ש. וכוונת התוספתא לחלק בין עשוי לחמין או לצונן, וכמ"ש בפירוש הר"ש משאנץ (שם) ראויה לה, לצונן. אין ראוי לה, חמין. כלומר, שהזפת אינה מיתדבקת יפה בקיתון. וכ"כ בפירוש הרא"ש (שם) בשם הרמב"ם שהזפת אין מקבל חמין, לפי שנמוח באש. ע"ש. והר"ש משאנץ (שם) כתב, ולא גרסי חבור, אלא בסיד וגפסיס. כלומר, שהסיד והגפסיס יש בעניינם יותר חיבור מבזפת וכמבואר בתוספתא הנ"ל, אבל זפת אינה חיבור יפה, ועיין בביאורי הגר"א (שם אות ב), ובביאורי הגר"א (פ"ג דטהרות משנה ח) ע"ש ודו"ק. גם הגאון רבי דוד פארדו בחסדי דוד (על התוספתא שם) כתב, דהזפת היה ראוי ליקרא חיבור בדבר הראוי דהיינו בצונן, אבל משום דודאי אינו חיבור בדבר שאין ראוי כגון בחמין, לכן השוו דינם של כל כלי מתכות דלאו ליהוי חיבור, משום דזימנין בעינן לאשתמושי ביה בחמין, ולכן זפת לא חשיבא סתימא בהו. ע"ש.
והשתא יתבאר על נכון, דברי הגר"א שמחק תיבת "וזפת", וכתב "גפסיס". והטעם הוא, כיון שבמזבח צריך לדבק את האבנים ולרבע את הבנין, להיות שלם, לכן מוסיפים סיד וקוניא שהם נדבקים הדק היטב במזבח, והם חסינים נגד אש, בפרט שהמזבח כל שימושו הוא בחום אש, לכן העדיף הגר"א וכתב,"גפסיס" שהוא מין סיד לבן, ונקרא גבס, וכמו שפירש רש"י (פסחים עה. ד"ה גפסיס) מין סיד הוא. וכ"כ רבי עובדיה מברטנורא (פ"י דכלים מ"ב), וכ"ה (בפ"ה דפרה מ"ט) דגפסיס, מין סיד הוא, ולבן ביותר, וקורין לו בלע"ז גיפס. ע"ש. והיינו גבס של ימינו. שנודע הוא באטימותו, וחסין הוא מפני חום האש. [ומ"ש הגאון ערוך השלחן (ה' מקוואות, יו"ד סי' רב אות ו): "וגפס לא ידעתי אם הוא גפסיס שהוא מין סיד, או גפת של זיתים ושל שומשומין". הנה לפי האמור אתי שפיר, שהוא מין סיד לבן, והוא הגבס של ימינו]. משא"כ זפת, דלא הוי חיבור בדבר שאינו ראוי לו, והכוונה שאינו נדבק יפה בחום אש שנמצא במזבח, כיון שהוא נוזל ונשפך. לכן מחק רבנו הגר"א תיבת "וזפת" והעמיד במקומה תיבת "וגפסיס" שהיא עושה סתימה מעלייא, כמבואר בדברי מרן בבית יוסף (יו"ד סי' רא, עמוד שלט) ע"ש. כנלע"ד בס"ד, בביאור כוונת הגאון מוילנא זיע"א. עכ״ל
וע״ע בספר גידולי הקדש.