עושה חדשות כתב:אם הבנתי נכון, ג"ז שייך.רשב"ש סי' רו כתב:דע, כי כל עדות שאפשר להתקיים כהלכתה אין מקבלים אותה אלא כהלכתה, וכל שאי אפשר לעמוד על עיקר העדות אלא מפי עד אחד או מפי אשה או מפי קרוב נאמין עד אחד, כמו שהאמינה אותו תורה בעגלה ערופה שלא תערף ובסוטה שלא תשתה בפ"ק ובפרק בתרא דסוטה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות. ואף בעדות אשה עד אחד נאמן אי מדאורייתא אי מדרבנן, והטעם בדבר הוא לפי שאי אפשר לעמוד על עיקרן של דברים בשני עדים. וכן הכשירו חכמים בעדות אשה בבכור וכדאמרינן בפרק עשרה יוחסין נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון. ואמרינן תו התם ג' נאמנים על הבכור חיה ואמו ואביו חיה לאלתר אמו כל שבעה ואביו לעולם, וזה לפי שאי אפשר לעמוד על עדות זו [אלא על דרך זו]. ואמרינן נמי התם נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר, כלומר כשילדו הנשים כולן כאחת בבית אחד והאמננו החיה אפילו באיסורא דאורייתא. וכתבו המפרשים ז"ל עלה דלאו מדינא היא נאמנת אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר, וכן כתב הר"ן ז"ל ואחרים ז"ל. וכיון שכן בנדון הזה כיון שאי אפשר בענין אחר דנין אותו בדייני אותה העיר ומביאין ראיה מאותה העיר, וכדומה לזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו.
עושה חדשות כתב:גם זו לטובה כתב:אולי אפשר גם למצוא מקרים הפוכים הסברים למדנים למושגים פשוטים
מי לנו גדול ממגו, אשר בגמ' אמרי' "מה לי לשקר", והאחרו' הוכיחו שיסודו הוא כח הטענה וכו'.
ואעתיק לדוג' את לש' הברוך טעם בספרו שו"ת עטרת חכמים סי' כ -כך מדות התורה דאף שטענת יש לי כנגדו אין להאמין מצד עצמו מ"מ כיון שיש עוד צד טענה להלוה להשתמט ולהיות נמצא זכאי נגד המלוה אנו דנין בכל אשר יטעון במתוך שיכול לומר כך ולפטור בזה מתביעות המלוה כמו בטענה אחרת שיכול לטעון ולדעת כמה פוסקים אמרי' אף מגו דלא שכיחא ומטענה טובה לטענה גרועה דשם אין צד אומדנות לומר מדטוענו כך ולא כך בודאי אומר אמת רק הטעם כנ"ל וזה כלל גדול בדיני מגו ורבים משבשים לומר וסוברים כשיש מגו הוי כאילו ע"ז יש אומד דעת שטוען אמת וחבירו משקר.
שיטה זו מובאת גם במאירי ב"ב דף ע, ז"ל "ומן הדין לא היה לנו להאמינו בהחזרתי אלא מתוך שאם רצה אמר נאנסו וכל דין מגו מדברי סופרים", וצ"ע. (ובגמ' שהק' מפני מה אמרה תורה מוב"מ ישבע הרי פי' הרבה ראש' שהקו' היא מצד מגו, וכו').עושה חדשות כתב:אולי יש צד ש'מיגו' זה תקנה דרבנן?
מגיד משנה הל' יו"ט כתב:ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן
עושה חדשות כתב:מהרש"א סנהד' סד:
ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אף על גב דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל:
עושה חדשות כתב:מהרש"א סנהד' סד:
ומזה נראה לתת טעם הא דאמרינן בכל דוכתא דאין עונשין מן הדין אף על גב דק"ו מדה היא בתורה מכ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וק"ל:
עושה חדשות כתב:מגיד משנה הל' יו"ט כתב:ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן
יראים סי' דש כתב:ומסקינן טעמא דב"ה משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהיה להנאת הנשמה פי' מתוך וכו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב פי' שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שובי נפשי למנוחייכי וכתיב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים...
פיה"מ לר"מ אבות פ"ב כתב:אבל מצוות עשה - לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה, אלא ציוה לעשות מעשה פלוני ופלוני, ולא ייודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן. ומפני זה העיקר אמרו: "העוסק במצוה פטור מן המצוה", מבלי הקשה בין המצוה אשר הוא עוסק בעשייתה והאחרת אשר תחלוף ממנו. ולזה גם כן אמרו: "אין מעבירין על המצוות", רצונו לומר: אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת. אחר כן אמר: ואף על פי שלא התבאר שיעור חיבוב מצוה על מצוה - יש שם דרך הקשה, וזה, שכל מצות עשה שתמצא שחייב בעבירה עליה חיוב גדול - תדע שבקיומה גם כן שכר גדול. משל זה, שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעי ועשיית מעקה, כל אלו מצוות עשה, אבל חייב אשר יעשה מלאכה בשבת סקילה, ואשר יבטל המילה או הקרבן במועדו כרת, ואשר ישים דמים בביתו לאו, והוא אומרו: "לא תשים דמים". ומזה תדע ששכר שביתה בשבת גדול מאד, יותר משכר המילה, וששכר המילה גדול אצל ה' משכר עשיית מעקה. וזה הוא ענין אומרו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה.
עושה חדשות כתב:ברכות נא. "במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך", והיינו דלכתחילה אסור לברך כשפיו אינו ריקן, והביאו קרא דימלא פי תהילתך.
ובפשטות רגילים לפרש דאי"ז כבוד לברכה כשהפה אינו מלא בה אלא בדברים אחרים.
ואמנם ז"ל ת' רבינו יונה בברכות -ונראה מדבריו שזאת רק בעיה טכנית מחמת הקושי בהיגוי.אם הביאו להם יין בתוך הסעודה צריך כל אחד ואחד שיברך על היין לעצמו ומפרש בגמ' טעמא מפני שאין בית הבליעה פנוי ופי' רש"י ז"ל שמתוך שאוכלין אינם משימין לבם לברכה שאומר לפיכך אינם יוצאין באותה ברכה וצריך כל אחד ואחד לברך ואין זה נראה שאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה. ויש מפרשים שמתוך שאין בית הבליעה פנוי אין יכולין לצאת בעניית אמן משום שנא' ימלא פי תהלתך ואם אומר אותו בעוד שאוכל נמצא שאין אומר אותו כראוי וזה הפירוש הוא נכון אבל לא מהטעם שלהם שמילה אחת יכול לאומרה כראוי אם ירצה ואף על פי שהמאכל בפיו אלא ודאי הנכון הוא מפני שאינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה.
אבי'ב כתב:ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.
ההוא דאמר כתב:אבי'ב כתב:ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.
עיין בחידושי הגרש"ש ריש נדרים דברים נפלאים בזה, בהגדרת חפצא וגברא, שאינה כתפיסה הפשוטה, ורק לשם הדוגמה, לדבריו [וכן מפורש בראשונים] 'חזיר' אינו איסור חפצא - אלא למרבה התדהמה 'איסור גברא'.
ויתכן שהדברים יותר יובנו בשיעורי הגרש"ש ריש נדרים שהובאו בספר הזיכרון להגר"ח שמולאביץ.
פרי יהושע כתב:ריטב"א נידה ס"א ב' [הובא ע"י הערב באשכול השוואות], לעניין הסוגי' של מצות בטלות או אינן בטלות לעת"ל, משיג על הרשב"א שמשווה איסור ספיה למת כאיסור ספיה לקטן, דהלא שאני קטן שמחויב בו בחינוך, ומבואר שסבר שאיסור ספיה הוא מדין חינוך, ולא כפי הלמדנים שמבינים שאיסור ספיה הוא איסור עצמאי, ומחמת עצם החפצא דאיסורא ולקטן נמי איכא חפצא דאיסורא, [ודעת הרשב"א יש לבארה לא כך ולא כך, אלא מחמת הגברא המספה ויש להאריך].
עושה חדשות כתב:עושה חדשות כתב:רמב"ם הל' שאר אבוה"ט פט"ז -מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה, שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובין אם טומאה ודאית נדחית מפניהן קל וחומר לספק טומאה
ואמנם הדבר תלוי בשי' הר"מ בענין זה, וכפי שנתבארה כאן - forums/viewtopic.php?f=17&t=24073&hilit#p240945
וע"ע בהודעה זו - forums/viewtopic.php?f=17&t=24062&p=286059#p286056 כיצד פירש הב"ח את הדין של "יש בו דעת להישאל", ובהודעה הבאה אחריה מה פי' הר"מ בדין הטהרה בהזאת מי פרה מחלון של רבים.
הנה מקור ד' הרמב"ם הוא בתוספתא טהרות פ"ו -והעירו במקו"צ שהרמב"ם שינה מ"הותרה" ל"דחויה" וכפי שיטתו שהטומאה דחויה היא בציבור אבל לא הותרה. (וצע"ק).שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא אמר להם סוטה מה היא לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רשות היחיד אף להלן רשות היחיד מה כאן שיש בו דעת לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור ומפני מה ספק רשות הרבים טהור אמר להן מצינו שהצבור עושה את הפסח בטומאה בזמן שרובן טמאין ואם טומאה ודאית התרוה לצבור קל וחומר לספק טמאה רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור מפני שאיפשר לשאול ליחיד ואי אפשר לשאול לרבים
עכ"פ הנה רשב"ג ביאר לן את טעם וגדר הדין של ספ"ט ברה"י ורה"ר, וזה מתאים עם הבנת הב"ח בדין "יש בו דעת לישאל", וכן מועיל קצת להבנת ד' הר"מ בנוגע להזאה מחלון של רבים.
אבי'ב כתב:ידועות חקירות האחרונים בגדר חפצא וגברא, ואיזו מצוות ישנם שהם בחפצא, ומקור החקירה הוא בגמ' נדרים ב:, ששם מבואר החילוק בין נדר דמתסר חפצא עליה, לשבועה שאסר נפשיה מן חפצא. ופשטות לשון הר"ן שם 'כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת כיכר זה עלי לאפוקי שבועה שאסר נפשיה מן חפצא' שכל החילוקהוא בלשון הנודר - היינו אם נושא המשפט הוא הגברא 'שבועה שלא אוכל' או החפצא 'הרי החפץ אסור', אך מצד חלות ואופי האיסור אין בזה שום חילוק. וכן ברור מלשון המיוחס לרש"י שם, וכן פשוט בלשון התוספות שם (וכן נראה לומר בשיטת הרא"ש). אך הריטב"א (נדרים יג: ד"ה ורמינהי) כן מפרש כחילוק יסודי.
עושה חדשות כתב:דברי התוס' הידועים בב"ק יז:וההסבר כידוע, בחפצא/לא בחפצא... אבל בכנה"ג מבו' דהחילוק הוא האם הנזק ודאי או לא ברי היזקא, וכמדומני שיש לביאור זה מקורות רבים ונאמנים.זרק כלי מראש הגג כו' - נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו.
עושה חדשות כתב:תשובת הראב"ד -
ומה שאמרו במים ראשונים שצריכין כלי וכח אדם לא ידעתי מאין יצא להם, ואיפשר כי הכלי למדוהו מקדוש ידים ורגלים שהיה מן הכיור, אבל כח אדם לא ידעתי מאין, ונ"ל משום דלא איפשר הוא, שא"א לרביעית אם לא יבאו מכח אדם שלא יתפזר ממנו לבטלה ונמצא רביעית חסר מעל גבי ידיו. וכן נ"ל על תשעה קבין שאמרו לטבילת בעל קרי שמצותן בנטילה ולא בטבילה כדאיתא בכריתות שהן צריכין שיבואו עליו מכח אדם, שאל"כ א"א שלא יתפזר מהם לבטלה ונמצאו תשעה קבין חסרים, והחכם יבין.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 71 אורחים