חוקר חובב כתב:הדין הוא שע"ע מחויב לעבוד לרבו. הדין הוא גם שרבו "כופהו" על כך. אם כי לא מצאתי מקום שבו דין זה כתוב להדיא, רק הוא מוזכר באגב דינים אחרים. למשל: רבו מוסר לו שפחה כנענית על כרחו (קידושין טו.). בלשון הרמב"ם (פ"ג מעבדים ה"ג) כתוב "כופהו" על כך.
השאלה היא: איך כופים? אם האדון חבל בעבד הוא חייב בתשלומין (משנה בב"ק, בהחובל). מותר לו להכות אותו בלי לחבול? איך אפשר (מה עם צער, או בושת)? ואם אסור להכות, האם יש דרך אחרת לכפות או שצריך ללכת לבי"ד?
ת"ש מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל {במדבר לה-לב} לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא עד האידנא לא גנב והשתא גנב עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה השתא לית ליה אימתא דרביה עליה
לדברי הרב בן ראובן אפשר לכפות מדין עביד איניש וכו'. ואת המשנה בהחובל נצטרך לבאר, לפ"ז, כשחבל בו בלי סיבה.בן ראובן כתב:עביד איניש דינא לנפשיה (לכו"ע במקום פסידא).
חוקר חובב כתב:לגבי דברי הרב ההוא דאמר - לא הבנתי מה השייכות לכאן.
ההוא דאמר כתב:פשוט מאוד, רואים שכאשר יש לאדון זכות ממונית ההולכת ונפגעת, כגון שהעבד הינו גנב, מותר לו לכפותו במכות, אלות וחבטות. [כדין עביד איניש דינא לנפשי', ועל כך סובבת והולכת הסוגיא בב"ק שם]. והוא הדין בשאר זכויות האדון, שיכול הוא להכות את עבדו ועד בכלל.
שום בעל בכי כתב:ואיך כופים להחזיר פיקדון? או לפרוע חוב? היינו הך.
חוקר חובב כתב:השאלה היא: איך כופים?
ביקורת תהיה כתב:חוקר חובב כתב:השאלה היא: איך כופים?
הולך עליו אימים, זורק בו מרה, מה הבעיה?
חוקר חובב כתב:ביקורת תהיה כתב:חוקר חובב כתב:השאלה היא: איך כופים?
הולך עליו אימים, זורק בו מרה, מה הבעיה?
"בדברים לא יוסר עבד".
ביקורת תהיה כתב:תשובה נצחת!
וכה אמרו חכמים על הפסוק 'וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ': אָמַרְתָּ 'לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי' - 'בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד'. מָה עוֹשִׂין לְעֶבֶד – רוֹדִין אוֹתוֹ בְּמַקֵּל, כָּךְ אַתָּה קַח אֶת הַמַּטֶּה שֶׁתְּיַסְּרֶנּוּ בּוֹ. (שמו"ר)
ובשולי הדברים: בספר החנוך פרשת בהר מצאתי ביטוי מעורר ענין, שכתב על אודות המצוה שלא נעבוד בעבד עברי עבודת בזיון וז"ל:
אֲבָל מִן הַדּוֹמֶה שֶׁאֵין בָּזֶה חִיּוּב מַלְקוּת, לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, כִּי בִּדְבָרִים יִוָּסֶר עֶבֶד לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בְּזוּיָה אוֹ נִכְבֶּדֶת. וּכְבָר כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, כִּי כָּל לָאו שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר עָלָיו מִבְּלִי מַעֲשֶׂה, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה, שֶׁאֵין לְחַיְּבוֹ מַלְקוּת עָלָיו, דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה נִקְרָא מִכָּל מָקוֹם.
ביקורת תהיה כתב:בעבד עברי הנמכר לישראל גם כן נאמר: 'לא תרדה בו בפרך'.
ודרך אגב, המשמע היסודי של רדיה הוא הכאה.
שמואל דוד כתב:עיין במקורות שציינתי למעלה
עזריאל ברגר כתב:מהרמב"ם אין ראיה ברורה שאסור להכות עבד עברי.
ייתכן שמותר להכותו, אבל אם יהרגנו - נהרג עליו.
חוקר חובב כתב:הרמ"ד ואלי נוקט ש"בדברים לא יוסר עבד" לא קאי על ע"ע, רק על עבד כנעני. אבל הגמ' בכתובות (עז.) מביאה את הפסוק הזה על כל כפייה ("כופין אותו להוציא").
האילת השחר מביא רמב"ם שאפילו אשה שאינה עושה מלאכה כופין אותה בשוטי. אבל לא כתוב שם מי הכופה, והלשון "כופין" משמע לכאו' בי"ד ולא הבעל. ולפ"ז אי משום הא, גם בעבד יצטרכו כפיית בי"ד.
ביקורת תהיה כתב:חוקר חובב כתב:הרמ"ד ואלי נוקט ש"בדברים לא יוסר עבד" לא קאי על ע"ע, רק על עבד כנעני. אבל הגמ' בכתובות (עז.) מביאה את הפסוק הזה על כל כפייה ("כופין אותו להוציא").
בהמדיר מתפרש הפסוק בדרך דרש, לאמר: איש אשר הוא עבד למאוויי לבו אינו נכנע למוסר דברים, ורק שבט מוסר יש בכוחו להרחיקו מדרכו הרע.
חוקר חובב כתב:עזריאל ברגר כתב:מהרמב"ם אין ראיה ברורה שאסור להכות עבד עברי.
ייתכן שמותר להכותו, אבל אם יהרגנו - נהרג עליו.
אבל מהרמב"ם נראה שכדי שיהיה מותר להכות צריך רשות מפורשת של התורה. וזה אין בעבד עברי.
בההוא עניינא - מדברי הב"י, הב"ח, הסמ"ע, הש"ך והגר"א, בחו"מ סי' ת"כ (סעיף ב'), נראה שאסור להכות עבד כנעני שלו. וכבר הביא הפתחי תשובה שם מהשבות יעקב שכ' שנעלם מהם דברי הרמב"ם הנ"ל. ומ"מ לדבריהם ודאי שאסור להכות ע"ע.
חוקר חובב כתב:שום בעל בכי כתב:ואיך כופים להחזיר פיקדון? או לפרוע חוב? היינו הך.
בקיצור - הולכים לבי"ד.
מפריע לי שהצורה היחידה לחייב עבד היא ע"י בי"ד.
תרוה"ד סי' ריח כתב:וראייה מהא דאיתא פרק המניח דנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ולא יצא וחבל בו פטור, ומוקי לה רב נחמן ברבי יצחק כשמסרו לו שפחה כנענית וחבל בו כדי לאפרושי מאיסורא, דמשיצא לחירות אסור ופרש"י דרשאי לחבל בו דאין עושה דינא לנפשיה רק לשמים. הא קמן כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביאו לב"ד שיפרישוהו המה בכחם בגזירותם, דאל"כ גבי נרצע אמאי רשאי לחבול בו יביאנו לב"ד.
חנוכת התורה ליקוטים איוב כתב:אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו. והנה לכאורה קשה מדוע תפס רק העון ממשפט עבדו ואמתו דאז מה יעשה כי יקום אל. ולא עון זולתו. וי"ל דהנה הדין הוא דעבד יוצא בשן ועין ושאלו לרב האי גאון שאלה באופן כזה דאם העבד הכה את אדונו או הפיל שינו תחלה ואחר כך הפיל האדון להעבד את שינו או סימא את עינו אם העבד יוצא לחירות בכהאי גוונא. והשיב רב האי גאון ז"ל שדבר זה חפשתי בש"ס בבלי וירושלמי ולא מצאתי גילוי לדין זה. אך יש לפשוט ממה דאמרינן בגמרא במסכת ברכות יסורים ממרקין עונותיו של אדם קל וחומר משן ועין מה שן ועין שהוא רק אבר אחד עבד יוצא בו לחירות יסורים שהם בכל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. ועתה אם נאמר היכא דהעבד התחיל בתחילה למרוד באדונו אינו יוצא בשן ועין אחר כך. אם כן קל וחומר פריכא הוא דהא האדם התחיל תחלה למרוד בהקב"ה. אלא על כרחך דגם אם העבד התחיל בתחלה למרוד באדונו גם כן הדין דיוצא בשן ועין עד כאן.
חתם סופר פ' משפטים כתב:הריב"ש מסופק אם התחיל העבד לעשות דברים אשר לא כדת ועי"ז הריב עם אדונו עד שמכח מריבה זו שיחת האדון את שן עבדו או את עינו, אם גם בזה נאמר לחפשי ישלחנו. ויש לפשוט ספק זה ממה שאחז"ל ברכות [ה' ע"א] יסורין ממרקין עונותיו של אדם ק"ו משן ועין, ומה שן ועין שהיא אחד מאבריו של אדם יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם לא כ"ש, ודבר ידוע שעונינו גרמו שהקב"ה מביא עלינו יסורין ואנו גרמנו לנו זה, ואעפ"כ למדו ק"ו משן ועין, א"כ מוכח שגם בשן ועין הדין כך שאם העבד התחיל להריב עם אדונו ובא עי"ז ששיחת עינו או הפיל שנו שישלחנו לחפשי.
עושה חדשות כתב:חנוכת התורה ליקוטים איוב כתב:והשיב רב האי גאון ז"לחתם סופר פ' משפטים כתב:הריב"ש מסופק
עושה חדשות כתב:לא מצאתי, איה רה"ג איה ריב"ש?
עושה חדשות כתב:לגבי החת"ס, ראה עוד כאן.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 136 אורחים