הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' אוגוסט 27, 2018 9:40 pm
לא קראתי בעיון כל ההודעות, אני כשלעצמי איני זוכר אפילו שנה אחת שלא בכיתי. הבכיה אינה קשורה ל'כל נדרי', אלא למצב של כניסת היום הקדוש.
ארשה לעצמי להעלות כאן ממה שכתבתי לפני קרוב לב' עשורים בביאור המושג של בכיה, ומשם בארה לנידון דידן.
"נתתי אל לבי להשכיל בינה במהות ענינה של בכיה, שמקום חשוב נתייחד לה בקיום כמה מצוות, ולכל לראש הבכיה למת שקצבו חז"ל בשיעורה: ג' ימים לבכי, ועל זה אמר קהלת בחכמתו: עת לבכות.
ועוד מצינו כמה גוונים משתנים של בכיה, וכמו שיתבאר להלן. ויש להעמיק חקור אל תוכנה של בכיה, אם ענינה צעקה על העבר, הבעת צער וכאב עמוק על הקורות אותו, או שמא מעין תחינה רגשית פנימית לבל נדע עוד.
ומהי מטרת ותכלית הבכיה, אם התפרצות סערת הלב פנימה אל החוץ, כי לא יוכל לכלוא הרוח והנפש לא תמלא, בגדר אמרתי וירווח לי. או שמא התייסרות וחיבוט יתירים על מה שהיה ואיננו, מי חכם ויביננו זאת.
נפתחה נא את ספר התורה, ונהלך הלך ובכה בעמק הבכא, ונתחקה בעקבות הבוכים. כתיב בפרשת יפת תואר: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. ולפי פשוטו של מקרא, בכיה זו בכיה של צער וכאב היא התנתקותה בכח מבית אביה וממולדת משפחתה, וטמון בזה אבל על אלהי הנכר אשר בקרבה אשר מוכרחת היא להשליך את דתה ואלוהיה אחר גווה.
ומה מפליא הוא שבזוהר הק' דרשו על פס' זה: ובכתה את אביה זה הקב"ה, ואת אמה זו כנסת ישראל, ירח ימים דא ירחא דאלול. והרי ודאי ענין הבכיה באלול אינו בכיה על איזו התנתקות ועזיבה, אלא אדרבה כאן הבכיה היא בכיה של שיבה אל המקור, געגועים והתרפקות אל השורשים, בכיה זו היא כלי ביטוי לשיבת הלב לאשר רחק ממנו במשך הזמן.
ומעתה נעלם ממנו פשרה של פרשה זו, שבה הפשט והדרש נדרשים במשמעות הפוכה לגמרי, וזה פלאי.
והנה בדברי חז"ל מצינו גדולות עד היכן כוחה של בכיה מגיע, איתא בע"ז יז, א: תניא אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה... אמר אין תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה, רבי אלעזר בן דודריא מזומן לחיי העולם הבא.
קצרה היריעה ואין כאן המקום להתעמק בכל פרטי עובדא נוראה זו ולקחיה, ואך להתבונן בבכיה זו של ר' אלעזר בן דורדיא, נפלאה נשגבה ממנו איזה מין בכיה היא זו שמוסרים עליה את הנפש, ומתוכה יוצאת נשמתו של אדם.
ושמעתי לפרש, ר"א בן דורדיא עמד באותה שעה על פרשת דרכים, עם היותו משכיל להבין אל נכון כי דרכו עד עתה דרך ללא מוצא היא, כאשר חודרת בו ההכרה שאין מאן דהו בכלל העולמות שיכול לחלצו להוציאו מן המיצר שהוא שרוי בו ומן התהום העמוקה שלתוכה נתדרדר, לא השמים ולא הארץ, לא ההרים ולא הגבעות, הרי מכה בו המסקנא המכרעת: אין הדבר תלוי אלא בי! משמע, עלי לחדול ולעזוב את מעשי הרעים ולשנות כליל את דרכי ולשוב.
וכיון שכבר היה דבוק בעבירה כמאמרם ז"ל 'אביק ביה טובא', לא יכל להסכין ולהשלים עם דרך חיים חדשה בעזיבה והתנתקות מוחלטת מהרע שהיה מושרש בקרבו, ועליה ממצולות החטא שמילאו את כל ישותו. אכן ההכרה העמוקה בנחיצות והכרח עזיבת הרע היתה נטועה אצלו כיתד נאמן בל ימוט, ולכן היה נתון בשעה זו במבוכה אמיתית בבחינת אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.
אותה הכרה אמיתית בחובתו הבלתי מתפשרת בעולמו עתה, מצאה את ביטויה העז בבכיה נוראה וממושכת עד כלות, שמתוכה יצאה נשמתו ושבה לאשר נתנה. הנה כי כן, נמצינו למדים מבכיה עילאה זו, כי המימד העמוק והרובד הנסתר של בכיה, היינו עוצמת השנוי וחדות דרישות ההכרה של תשובה החבויים באותה שעה שאכן זכה רבי אלעזר בן דורדיא וקנה את עולמו בה.
ובתוך הגדרה זו ימצאו מקום כל ענפי הבכיה למיניהן, שכן ישנה בכיה של שמחה וששון, וישנה בכיה של עצב ויגון, מחד, בכיה של געגועים ומשיכת-קירבה, ומאידך, בכיה של ניתוק ופרידה, משמעותן הכוללת היא ביטוי לפרץ רגשות הנובע מעמידה בשעה גדולה ובמצב של שינוי מרחיק לכת , לעת כזו האדם חש חדל אונים ורפה כח למול המאורעות הגדולים בעלי המשקל המשחרים אל פתחו, ואזי אין מעצור לרוחו ויתן קולו בבכי .
ומתוך רישומי הקווים לדמותה של בכיה, אנו באים לדקדק בשורשי מלה זו. בתהילים פד,ז כתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ופירש"י: אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם בבכי וביללה, מעין ישיתוהו בדמעות עיניהם. והרד"ק ביאר לשון 'בכא' מלשון נבכי ים. וראה עוד בדברי רש"י ריש פר' בשלח (שמות יד,ג): נבוכים הם בארץ, כלומר כלואים כמו עמק הבכא.
ונראה לפרש לפי"ז מלת בכיה, מלשון צמצום והתכווצות . מוצאו של הבכי הוא בנבכי הנפש, כלומר המקומות הסדוקים והפצועים שבנפש, והוא מוצא את דרכו בשביל הצר והמצומצם שבעמקי הלב. והיפוכו הוא השחוק שהוא כידוע ענין התרחבות כמ"ש טפח שוחק.
מעתה נראה ליצוק תוכן במי הבכי הניגרים ויורדין ומחלחלים עד השיתין. לאור האמור עד כה נראה שתפקיד הבכיה היא לאצור ולכנוס את כל רישומי הרגשות העוברים ושבים בשעתה הסוערת, להפנים את משמעות השינוי שחל זה עתה לטוב ולמוטב לשמחה או ח"ו להיפך, ומכח תחושה פנימית עמוקה זו מקבלת המציאות האחרת פנים חדשות, בבחינת בערב ילין בכי ולבקר רינה. באשר כל מאורע או התרחשות בחיי האדם יש לה משמעות לגביו, ובת קול יוצאת ממנה אליו בתביעה כל שהיא, לבל ילך בקרי ויניחנה לרגלי המקרה.
והוא סוד הצמצום וההתכווצות של הרגשות המתנקזים במעין הדמעות, שכן כינוס ועצירה יש כאן, התבוננות וחשבון הנפש, חיפוש ובדיקה אחר הנכון והמקווה ממנו עתה.
בזאת נבין פשר פרשת יפת תואר האמורה לעיל, בכייתה של עלובה זו היא הכרתה בשינוי הגדול והמשמעותי בחייה שהיא עוברת עתה, בעזבה את עמה ואלהיה לחסות תחת כנפי השכינה ולדבוק בדת האמת. ונמצא שבכי זה טומן בחובו גם ביטוי לרגשי ניתוק ועזיבה מתוך צער ויגון, וגם בכי של געגועים וכיסופין להתחלה חדשה וצעדים ראשונים בדרך האמת.
ומן המשל אל הנמשל, בכי התשובה בזמן ה'אני לדודי', בעל שתי פנים הוא, בכי של ניתוק מתוך צער ויגון מכל הרע המלפף אותנו, בהשליכנו רוע השאור שבקרבנו, ובכחי של כיסופין וקירבה והכרת אור התשובה הבוקע אלינו ממרומים מאבינו שבשמים.
בעיון זה ניכנס מעט להשכיל ענינה של הבכיה ב'עת לבכות', כאשר 'מתו מוטל לפניו', וקצבו לזה שיעור שלשה ימים, זמנה ומקומה של בכיה זו היא שעה של חילוף משמרות, של שינוי עמוק בהעדר הקרוב והמודע.
הנה כי כן, בכיה זו באה לאצור ולכנוס את אשר ציוה המנוח בחייו, ומורשתו אשר הנחיל בעודו עלי אדמות. לקחים אלו ישמשו להמתאבלים אחריו וממאנים להנחם על סילוקו כאבוקות אור, ונטפי הדמעה יזלו כמי צרי ומרפא בכוס היגונים.
באמצעות בכיה זו, זכרו אשר לא יסוף מקרבם יחיה בינותם ויהי להם למשיב נפש.