החושב כתב:מעיין כתב:אדרבא אולי תסביר לי למה אחר גלות מן הארץ לא יחולו הקללות, ובפשטות אפשר דעבירות באר"י חמורים בבחינת ותקיא הארץ, אבל לשון הרמב"ן לא משמע כן ... לכן לענ"ד כוונתו דעצם גלות הוא דבר כה חמור לכלל ישראל שאנו רחוקים משלחן המלך בבחינת כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה, וכל הקללות היא רק תחילת תהליך הגלות, אבל הגלות היא שיא הקללות ותחילת תהליך הגאולה....אבל גאולה בזרוע בשר... היא תחלת תהליך גלות יותר מרה... בין רשעי ישראל פורקי עול... שאין לנגד עינים רק להעביר על הדת את הכלל כולו... ואידך פירושא זיל גמור...
התחלת אולי בכיוון הגיוני, אבל מיד גלשת להגיגים.
יתכן לפרש כפי שאתה אומר, שהגלות מהארץ זה עונש גדול בפני עצמו, וקים ליה בדרבה מיניה.
אבל לי נראה יותר שלא זו הכוונה. אלא שהגלות זה סיום המכה. ואחרי שקיבלו את עיקר העונש, הרי ישראל יכול לחיות בשלווה יחסית, אמנם בשביל לחזור לארצם - לזה עוד צריך לזכות.
הודאה במקצת שקישור קלוש יש כאן ועכשיו אפרש דברי יותר קצת
כתבתי ההמשך בכוונה מכוונת ולא גלשתי להגיגים לתרץ הקושי' והנושא שהעלו כאן דא"כ מה פירוש כל הצרות שסבלו כלל ישראל במשך שנות הגלות הארוכה...
ולכשתעיין בפסוקי התורה בפרשת נצבים אנו רואים שהפסוק צווח ואומר ו
רבצה בו כל האלה וכו' ויתשם וכו' ותיכף אחר כך
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וכו' ושבת עד ה"א ושמעת בקלו וכו' ושב ה"א את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה"א שמה וכו' והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך וכו' כל הפרשה
וכשלומדים הפסוקים נראה שהגאולה תבוא תיכף אחר הגלות ולא יהי' עוד קללות בינתים, ולפי הרמב"ן ניחא שהקללה המבואר כאן [הברכה והקללה] קאי על הגלות שזו היא הקללה האחרונה ושיא הקללות אחר קיום כל הקללות בארץ, ולכן כל הפרשה דן בעיקר בשובה לארץ ורק אחר כך והיטבך והרבך מאבותיך, וזה ודאי בזמן גאולה האמתית - ולא מה שקראו אתחלתא דגאולה ע"י התקוממות ציונות הרצל ונורדאו - בן גריון וכו' אדרבה זה חלק מהגלות והקללה, ואין זה בא מוהשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך [מה ישובו בלבבם... שיש כאן שנאת ישראל בעולם ושיש לעשות פעלים להרבות אותה עד שיאמסו האומות בנו... ושיש לשוב לארץ המולדת... ולבטוח בזרוע בשר... - או הכוונה שישובו בלבבם תכלית הגלות מה ה' אלקיך דורש מעמך... לשוב אל ה' בחזקה ולתקן את מה שיש לתקן...
ומה זה ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו, האם זה דיבור בעברית... היתר מכירה... בהקמת ההכשרה הסוכנות, חלוצים וחלוצות... גדוד העברי, אצ"ל ולח"י... אוניבירסטי... או בלימוד תורה ומעשי העבודה ודרכי התשובה...ושמירת שמיטה ומצוות התלויית בארץ...]
אלא ודאי שלדעת הרמב"ן אם כלל ישראל הי' מקבלים את הגלות באופן הנכון אף שאפשר שלא הי' בבחינת זכו שיהי' אחישנה מ"מ הי' להם מנוחה בין האומות, עד שיושלם הזמן של בעתה, ומצינו שגם גלותינו יש לה זמן קצוב של לכל הפחות אלף שנים, ובעוונתינו הרבים כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה...
דו"ק בכל זה ובזה נקשרו ב' דרכי הרמב"ן כא' שהעיר 'מה שנכון נכון'
ועיין באריכות בהמקורות שציינתי - של"ה - ויואל משה - משך חכמה - ויש להוסיף גם המאמרים לר' אלחנן וואסערמאן ועוד
השל"ה כתב:והואיל ואתא לידי דבר זה, אודיע שלבי היה בוער תמיד כשראה ראיתי בני ישראל בונים בתים כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה ובארץ הטומאה. ואף שאמרו רז"ל (ברכות נח, ב) עתידים בתי צדיקים שיבאו לארץ ישראל, מכל מקום כוונתם הוא להיות להם נחלה להנחיל לבניהם כאלו היתה זו הנחלה לו ולזרעו וזרע זרעו עד עולם, וזה נראה חס ושלום כהיסח הדעת מהגאולה. על כן בניי יצ"ו, אם יתן ה' לכם עשירות גדול בנו בתים כפי הכרח צרכיכם ולא יותר. ולא תבנו מגדלים וחומות בגאוה וגדולה, רק להיות לכם מדור לפי כבודכם, וחדרים להתבודד בהם לתורה ולתשובה. צאו וראו מה ציוה יונדב בן רכב לבניו (ירמיה לה, ז), בית לא תבנו וגו', כי באהלים תשבו וגו'. וזה אין שייך האידנא לישב באהלים, רק זו אומר להניח הבניינים המפוארים יותר מכדי צורך הכרח הדירה וחדרים לכבוד התבודדות לשמו יתברך:
משך חכמה כתב:ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון, בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת האלוקי הניתן מן השמים, ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו - בית דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש ב - י"ג מידות, אף בית דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביום הכיפורים לענין שעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שעור קצוב, יעויין שם. ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך.
לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).
אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד - פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה בתשובה מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פר"א, יעויין שם
להוציא מלב הטועים - מה שכתב לשונו שפת קדשנו - ולשונות זרים כלבוש יחלוף - היינו בהמשך שכתב ללמוד לשונות לא לו - והיינו המשכילים שדברו בהויך דייטש - וחברי כי"ח וכו' וכו' - וגם לרבות היידישיסטן - ולא כיוון באמרו לשונו שפת קדשינו אל שפת בן יהודה - וכן היערות דבש שכתב 'בחובת לימוד ודיבור לשון הקודש' וודאי דבריו לא על זמן הזה כוונתו, וגם על דבריו של היערות דבש משמע מהרבה גדולים שחלקו עליו ושבכוונה תחלה לא דיברו בלשון הקודש עיין באריכות בויואל משה מאמר לשון הקודש